24 למרץ 1944
גנרל אורד וינגייט הבריטי נהרג ביערות בורמה
This Day in WWII History: Mar 24, 1944: Wingate dies in Burma
בזמן שכוחות בעלות הברית הוכו שוק על ירך בכל הזירות בעולם, בלטו הישגיו של וינגייט עד ששמו נודע וכובד על-ידי רוזוולט וצ'רצ'יל, שאף נתן לו היתר חופשי ליצור איתו קשר. מלחמה היא שעת מבחן אמתית, המפקדים הבינוניים נבדלים בה מן הטובים, והטובים מן המעולים. וינגייט היה שייך לזן האחרון, ולמרות שלל מוזרויותיו ואף מצוקה נפשית שנקלע אליה (כנראה בשל מלריה), הוא התקדם במהירות מטאורית בסולם הפיקוד ובסדר גודל הכוחות שהוקצו לו.
וינגייט היה "החבילה השלמה". כפי שאמר עליו קצין ששירת תחתיו בשתי המערכות בבורמה, ברנרד פרגוסון:
אמת המידה שלו הייתה שלמות, לא פחות מכך … אף קצין אחר לא היה מסוגל לחלום חלום, לתכנן תכנית, לגייס את הכוח הדרוש, לאמנו, לצקת בו השראה ולהובילו. יש שמצטיינים בתכנון, או באימונים או במנהיגות. כאן היה אדם שהצטיין בכל השלושה, ושחזונו ליד שולחן הדיונים השתווה לגאונותו בשדה הקרב.
מותו הפתאומי והמסתורי למדי של וינגייט, בהתרסקות מטוס בשבוע השלישי של המערכה השנייה שלו בבורמה, קטע קריירה שהייתה עתידה לעשות חיל במלחמה, ולסייע לעניין הציוני בתומה. כמו כל אדם יוצא דופן במערכת היררכית, לווינגייט לא חסרו אויבים בתוך הצבא הבריטי, אך בזכות יכולותיו הוא הפך לשם דבר עולמי בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. כפי שכותב משה יגר, "ספק אם היה עוד חייל, בדרגת מייג'ור ג'נרל בלבד, שזכה לשפעה כזו של פרסומים מכל הסוגים ולהתעניינות כה רחבה".
מקור וקרדיט :ביקורת ספר: משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, הספריה הציונית ומוסד ביאליק, 2013
השירות במלחמת העולם השנייה
בפברואר 1942 קודם וינגייט לדרגת קולונל, והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה. אחרי כיבוש בורמה על ידי היפנים שב להודו, ומונה למפקד חטיבת חיל רגלים, שהפכה בפיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בלוחמה זעירה הלכה למעשה בארץ ישראל ובאתיופיה, היא ששכנעה אותו כי כח קטן יוכל לנהל לוחמת חדירה ארוכת טווח מסוג חדש. על-פי דבריו, "אם אתה בצבא, אתה חייב לעשות משהו יוצא דופן כדי שיבחינו בכך". הפשיטה הראשונה של כוחות וינגייט החלה ב-8 בפברואר 1943, כאשר 3,000 חיילים בריטיים חצו את הנהר צ‘ינדווין ונכנסו לבורמה. מטרת המבצע הייתה לנתק מסילת ברזל באזור. המבצע עבר בהצלחה יחסית לאחר שמסילת הברזל נותקה, אך הכוח נתקל בהתנגדות יפנית. לאחר קרבות קשים, הצליחו לשוב להודו פחות מ-2,200 חיילים מהכוח, תוך שהם נאלצים להשאיר את מרבית הפצועים מאחור. המבצע זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, ולכוח של וינגייט הוענק הכינוי "צ‘ינדיטים", על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, שעל פי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. על אף הסיום הצורם, נחשבה אז הפעולה להצלחה, והובילה לאישור של פעולות דומות בגזרות אחרות. למרות נחיתותם המספרית, הצליחו הצ‘ינדיטים לפגוע שוב ושוב ביפנים, ולשבש את תוכנית הפלישה שלהם להודו, ובכך תרמו לכישלונה. הם גם הוכיחו כי היפנים אינם האדונים הבלעדיים של הג'ונגל, וכי הלוחמים הבריטיים מסוגלים להתמודד עמם בהצלחה גם בשטח זה.
וינגייט היה אדם חסר עכבות לפעמים, במיוחד בכך שעקף לעתים את סמכותם של קצינים בכירים, ובניצול גישתו הישירה אל ראש הממשלה אז, וינסטון צ'רצ'יל, שהעריך אותו מאד. הוא רכש לא מעט אויבים בארמייה ה-14, כאשר הרחיב את יחידתו מחטיבה לדיוויזיה. אופיו כלל כנראה הפרעה דו-קוטבית, שבעקבותיה נהג לפעמים להלך עירום במחנה, לבוש בקסדת שעם ובידו שוט זנב סוס לסילוק זבובים. כמו כן הוא סירב להתרחץ וניקה את גופו רק בקרצופים נמרצים במברשת נוקשה. וינגייט, שנהג לאכול בצלים חיים להנאתו, טען במהלך ארוחת צהרים במשרד המלחמה כי הוא "אוהב בשר פיתון מבושל, שטעמו כבשר עוף".
וינגייט הוזמן ללונדון על ידי ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, והופיע בוועידת קוויבק הצבאית באוגוסט 1943, בה הרצה בנושא לחימת הגרילה. עם שובו להודו הוא קודם לדרגת מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על שש חטיבות. הוא תכנן תקיפה נוספת של בורמה, שכללה הקמת בסיסים מבוצרים בשטח היפני. התקיפה החלה ב-6 במרץ 1944 והצליחה לעכב את כוחות הצבא היפני, שניסו לכבוש את הודו. בתוך כך חלה במחלת טיפוס הבטן.
מותו
ב-24 במרץ ביקר וינגייט בשלושה בסיסים שהוקמו בבורמה. המטוס שבו טס חזרה להודו (B-25 של חיל האוויר האמריקני) התרסק, ועשרת נוסעיו נהרגו[4]. גופתו של וינגייט לא נמצאה מעולם, ובשטח אותרה רק קסדתו. מצבות לזכרו, ללא קבר, נמצאות בחלקת הקבורה של משפחת וינגייט בבית הקברות צ'ארלסטון בלונדון, וכן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון (במדינת וירג'יניה).
בנו של וינגייט, ג'ונתן, אשר מת בשנת 2000, שירת כקצין תותחנים בצבא הבריטי ופרש בדרגת קולונל (המקבילה לאלוף-משנה).
מקור וקרדיט : וויקיפדיה בעברית
רקע היסטורי
בצילום :וינגייט מתדרך קצינים לפני מסע הצ'ינדיטים הראשון, בורמה 1943
ראה גם : ילדותו של צ'רלס וינגייט
צ'רלס אורד וינגייט נולד בשנת 1903, אחד משבעה ילדים במשפחה פרוטסטנטית אדוקה. "בימי ראשון", כותבים בירמן וסמית, "לבשה המשפחה שחורים, הלכה לתפילה בציבור בבוקר, והקדישה את שאר היום ללימודי מקרא ולעיסוקי 'תיקון עצמי' אחרים". גם אביו וגם סבו היו קציני צבא שהפכו למיסיונרים, והם עסקו במסירות, בנוסף לעיסוקים אחרים, בעידוד יהודים להמיר את דתם. לעתים קרובות חיה משפחת וינגייט חיי עוני, למרות היותה נצר לשושלות סקוטיות ונורמניות מכובדות. בין בני דודיו הידועים של אורד היו סר רג'ינלד וינגייט, המושל של סודן, ותומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"), שזכה לתהילה בעקבות עלילותיו בחצי האי ערב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בבית הספר התגלה וינגייט כנער חסר ייחוד, שאינו מתעניין בספורט ואינו מצליח מבחינה חברתית. למרות שתכופות היה מיואש ומדוכא, טיפח וינגייט תחושה עזה של ייעוד אישי, אמונה שהוא נועד למעשים גדולים, להנהגת צבאות, לשחרור אומות. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה הצבאית ב-1923, למד ערבית על בוריה בבית הספר למדעי המזרח בלונדון ונשלח לשרת כקצין בכוח ההגנה של סודן. כשלחם שם בשודדים, פיתח טקטיקה של הכה-וברח ושיטות ללוחמת לילה שבהן עתיד היה להשתמש מאוחר יותר, בתוצאות מדהימות, בקרבות גדולים בהרבה. "מסע מוצלח ביותר, שנוהל במרץ רב ומתוך שיקול דעת מצוין", העיר מפקד הכוח על סיור ארוך טווח אחד שווינגייט פיקד עליו. אך וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון – "התקפי עצבים", הוא קרא להן – שאותן הצליח לשאת רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". כבר אז החל להפגין חלק מן השיגעונות שהפכו לסימן ההיכר שלו בהמשך: אכילת בצל נא, מיצוי תה דרך הגרביים שלו, קבלת אורחים בעירום.
עין חרוד – המפקדה של וינגייט
בנין המפקדה של צרלס אורד וינגייט בקיבוץ עין חרוד בעת שזה פיקד על "פלוגות הלילה"
0