תגיות הכי נצפות: מלחמת-העולם-הראשונה מלחמת-העולם-השנייה מלחמת-העצמאות רוסיה תקופת-השואה

ילדים בשואה – מיזם תיעוד

מיזם תיעוד חינוכי הנמצא בתהליך עבודה מתמשךanny yolnda hurovich

יעדי המיזם

  • המטרה של מיזם התיעוד היא ליצור מיפוי מקיף של מקורות מידע על ילדים בשואה .
  • מאז שנת 2014 פועל צוות המיזם לאיתורם של אוטוביוגרפיות , זיכרונות , עדויות , ויומנים של ילדים ניצולי שואה.
  • מטרת המיזם היא הנגשת המידע הביוגראפי לציבור התלמידים והמורים תוך הבניית המידע בצורה ברורה ומעניינת.
  • מיפוי מקורות המידע מתבסס על גישה מידענית שיטתית (Information based clustering)
  • מיון החומרים והעדויות מבוסס על טקסונומיה ברורה וקבועה המהווה קו-מארגן של מאגר מידע  ייחודי זה לתיעוד השואה בישראל , והוא ייחודי גם בעולם.
  • עד כה קוטלגו  במאגר המידע המקוון אלפי עדויות וזיכרונות של ילדים ניצולי שואה

  כתובת מאגר המידע הראשי באינטרנט ( קישור)

   האתר הוקם במימון עצמי  ע"י  עמי סלנט , לשעבר המידען הראשי של מכון מופ"ת ומשרד החינוך, כמפעל ייחודי בארץ ובעולם לתיעוד תלאות  ועדויות הילדים בשואה

מיון פריטי התיעוד

המיון של פריטי התיעוד מבוסס על קטגוריות נושאים .בשלב זה כל הפריטים באינדקס משובצים על פי קטגוריות הנושאים הבאות:

  • ילדים בגטאות

  • מבצעי הברחה והצלה של ילדים יהודיים

  • עדויות ילדים וספרי זיכרונות , כללי

  • עדים דוממים

  • הסתרת ילדים יהודים על ידי משפחות נוצריות

  • הסתרת ילדים יהודים במנזרים

  • ילדים במחנות עבודה וריכוז

  • ילדים ביערות 

  • ילדים ניצולי השואה , בשנים הראשונות לשחרור

  • התמודדות פסיכולוגית של ילדים ניצולי שואה בשלבים מאוחרים של החיים

 קישור למאגר המידע הראשי באינטרנט 

 מבוא

כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה, מתוכם כ-1.2 מליון ילדים יהודים. עולמם של הילדים ובני הנוער בתקופת השואה הוא מן הטראגיים ביותר בתוך מציאות רווית כאב, אימה ורצח. מתוך העדויות, ספרי הזיכרונות, היומנים והמחקרים עולה כי מראשית ימיה של המדיניות האנטישמית של הנאצים, היה הדור הצעיר חשוף יותר מכל קבוצות הגיל האחרות בעם היהודי לסכנות ורדיפה.

בפולין חיו כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14לפני מלחמת העולם השנייה. על פי האומדן, רק כ-28 אלף שרדו, ומתוכם כ-5,000 ילדים בלבד ניצלו על אדמת פולין, רובם בזהות נוצרית שאולה. הם הסתתרו במנזרים ובבתי משפחות נוצריות, בערים ובכפרים וביערות, נאלצו להפנים זהות חדשה ולהתכחש לעברם ולמשפחתם. בסוף המלחמה שבו לא פעם אל החברה היהודית ואל שרידי משפחתם תוך התנגדות גדולה.

מיום עליית הנאצים לשלטון הפכו ילדים יהודים לקרבנות של חקיקה אנטישמית, ראשית בגרמניה, וככל שהזמן חלף, בכל המדינות שהגרמנים כבשו או כרתו עמן ברית. להורים ולמשפחות לא הייתה היכולת להעניק את הביטחון וההגנה לבניהם. ילדים יהודים הופרדו מחבריהם הלא-יהודים והורחקו מבתי ספר שמומנו על-ידי המדינה. הם ראו את הוריהם מאבדים את זכותם לתמוך במשפחתם והיו עדים לירידת משפחתם אל תהומות הייאוש.

כשפרצה המלחמה והחקיקה האנטישמית החמירה, גדל סבלם של הילדים היהודים: רבים מהם נידונו לחיי סבל ורעב בגטאות, שם, מנותקים מן העולם, הם חיו בצל של טרור ואלימות. ילדים ובני נוער רבים לקחו על עצמם משימות של הצלת חיים ועסקו בהברחת מזון לגטו.

כשהחלו הגירושים למחנות ההשמדה היו הילדים הנפגעים הראשונים. חלקם ברחו והבתתרו ברחבי אירופה הנאצית, מופרדים מהוריהם ומאהוביהם, חלקם מצאו מקלט בבתיהם של לא-יהודים. היו שהוסתרו בכנסיות, מנזרים ופנימיות ואחרים נדדו דרך יערות וכפרים, נשענים על תושייתם כדי לשרוד. רבים מהילדים הוכרחו לחיות תחת זהות בדויה, חלקם היו צעירים מאד כשהופרדו מהוריהם ושכחו את שמם ואת זהותם. מובן שלא כל הילדים היהודים הצליחו למצוא מקלט ורבים נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה. גילם הצעיר הפך אותם לטרף המיידי של מכונת ההשמדה הנאצית.

ראה גם : פרופ' דליה עופר ילדים בשואה

אינדקס מקורות המידע

bullet historyהמשפחה בעיניהם של ילדים ניצולים עיון בעדויות ילדים מיד לאחר השואה,  בעז כהן, בשביל הזיכרון , יד ושם 

family boaz cohen

  • "חלק ניכר מהמידע שיש ברשותנו על עולמם של הילדים היהודים בתקופת השואה נובע מנקודת מבטם של מבוגרים — בני הזמן שתיעדו את האירועים או הניצולים הילדים שכתבו זיכרונות או מסרו עדויות בבגרותם. בעז כהן, ראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, שמחקריו עוסקים בעיקר בהיסטוריוגרפיה, בתיעוד ובזיכרון של השואה פונה במאמר זה לעדויות שנגבו מילדים ניצולים במחנות העקורים בגרמניה מיד לאחר השואה. המאמר ממחיש את מקומה המרכזי של המשפחה בעולמם של הילדים. בתיאוריהם המשפחה היא מקור ביטחון ומפלט ברגעים קשים, וחלק מהתיאורים מתמקדים במאמצי ההורים להצילם, במאבק לשמור על המשפחה יחד כמעט בכל מחיר או בפרידה מההורים ומבני המשפחה. עוד סוגיה הנידונה במאמר היא התמורות בתפקודם המשפחתי של ילדים שלעתים, לנוכח חולשת הוריהם, התגייסו להצלתם ובמקרים אחרים, כאשר נאלצו להמשיך במאבק ההישרדות לאחר האבדן או הניתוק מהוריהם, קיבלו עליהם לשמש הורים לאחיהם הקטנים". למאמר המלא ...

bullet historyהיחיד והמשפחה, באתר יד ושם ( תיק נושא)

  • "מהי ילדות בשואה? בעולם רגיל אנו רגילים לחשוב על ילדים כצעירים עד לגיל בו הם מסוגלים לשאת באחריות כל עצמם. כל עוד הילד לא הגיע לאחריות מלאה, ישנם הורים או אפוטרופוסים שעליהם להגן עליו, לכוון אותו ולדאוג למילוי זכויותיו הבסיסיות. בשואה, הפגיעה במסגרת המשפחתית היתה לעתים כה אנושה עד כי נשללו מן הילד כבר בגיל צעיר מאוד, ההגנה והאהבה של הוריו. ילדים רבים התייתמו מהוריהם, ולא תמיד נמצא מבוגר שיוכל לקחת את חינוכם וגידולם על כתפיו. כך נותרו ילדים רבים עזובים בלי שאף אחד ידאג להם. גם כשההורים היו בחיים, לא תמיד היו יכולים למלא את תפקידם. לעתים קרובות לא הצליחו המבוגרים להבין כי הכללים הישנים שהיו נכונים לעולם שהכירו מאז ומתמיד, כבר אינם תקפים. הילדים לעומתם, היו בעלי גמישות מחשבתית רבה יותר, ולכן פעמים רבות נאלצו לקחת על עצמם את פרנסת המשפחה.
  • ילדים עסקו בהברחות מזון אל תוך הגטו תוך סיכון רב, ומתוך הידיעה כי משפחתם תלויה בהם. המציאות בגטאות גרמה למעשה להיפוך תפקידים, כאשר הילד הפך למפרנס העיקרי ולדמות עליה המשפחה סומכת, ואילו ההורים היו תלויים בו לקיומם. ילדים רבים הוסתרו על ידי הוריהם במנזרים או אצל משפחות נוצריות שהיו מוכנות לקבלם. ילדים אלו נדרשו להתמודדויות לא פשוטות בזמן השואה. גם אחרי המלחמה הם נותרו לעתים עם חידות לא פתורות הנוגעות בבסיס זהותם, חידות המלוות אותם לכל אורך חייהם. במחנות כמעט ולא ניתן לדבר על ילדים, מכיוון שרובם המוחלט של הילדים שגורשו אליהם נרצחו מיד עם הגיעם. ועם זאת, בין האסירים היו גם נערים צעירים מאוד שהתחזו לבוגרים יותר והצליחו להערים על הנאצים ולעבור את הסלקציה.
  • חייהם היו חיים של אסיר לכל דבר ועניין, אולם מבחינה ביולוגית הם עדיין היו נתונים בגיל הילדות. בתום המלחמה נותרו ילדים רבים במקומות מסתור שונים ברחבי אירופה. החזרתם של ילדים אלו, שלרוב נותרו יתומים מהוריהם, אל חיק היהדות העלתה קשיים והתלבטויות רבות. חינוכם מחדש של ילדים ששנות ילדותם, השנים המכריעות ביותר בעיצוב אישיותו של האדם, עברו עליהם במסתור, בפחד מוות ותוך אימוץ נורמות ערכיות הפוכות מן הנורמות הרגילות, כל אלו הציבו אתגר עצום למחנכים ולפעילי הציבור שעבדו עם ילדים אלו, וכמובן לילדים עצמם".

    bullet historyלאה באלינט, "גבורתן של אימהות יהודיות בהצלת ילדיהן", בתוך נשים ומשפחה בשואה, עורכת – אסתר הרצוג, ע' 195-196 , באתר יד ושם 

  • "בארכיון ההיסטורי היהודי בוורשה מצוי מסמך ובו סיפור על הצלתה של אחת הילדות, שרק לפני כעשר שנים פנתה למדור "הילדים ללא זהות", וביקשה עזרה לחשיפת זהותה ועברה. מהמסמכים שנמצאו עולה שהאם הייתה במחנה כפייה בצפון פולין. כאשר יצאה לעבודה עם יתר האסירות, היא העבירה את התינוקת שלה בתוך תרמיל גב מנוקב ובו חור. בתוך התרמיל שמה תצלום שלה עם הילדה, ובגב התצלום כתבה את שם המשפחה. בשמיכת הילדה נמצא גם ספר עברי ותכשיט. בעוברה ביער עם האסירות תלתה את התרמיל על ענף של עץ. הילדה נמצאה על ידי משפחה פולנית, שהצילה אותה ומאד אהבה אותה. הילדה נפדתה על ידי אנשי הקואורדינציה וחיה בארץ. כאשר מסרתי לה את פרטי הצלתה מיאנה להאמין. תצלום האם המחזיקה את הילדה בזרועותיה נמצא במסמכים ונמסר לניצולה (היום מתקרבת לשנתה ה-70)." (לאה באלינט, "גבורתן של אימהות יהודיות בהצלת ילדיהן", בתוך נשים ומשפחה בשואה, עורכת – אסתר הרצוג, ע' 195-196).

iso kids in french 1

bullet historyהטרגדיה של מעון הילדים באיזיו

  • ב-6 באפריל 1944 הוביל קלאוס בארבי את פשיטת הגסטפו על בית הילדים וחטף 44 ילדים ושבעה ממטפליהם. הילדים נשלחו לדראנסי והועלו על הרכבת הראשונה לאושוויץ. 42 מן הילדים וחמישה מן המטפלים נרצחו באושוויץ. שני ילדים ומטפל נוסף הגיעו לטאלין באסטוניה וחוסלו בידי כיתת יורים. רק אחת המטפלות, לאה פלדבלום, שרדה מכל הקבוצה.
  • ב-6 באפריל 1944 בשעות הבוקר פשטו שתי משאיות ושתי מכוניות נוסעים על בית בכפר איזיו (Izieu)במחוז איין (Ain), ממזרח לליון, למרגלות הדרומיים של הרי יורה (Jura). בבית זה היה מעון ילדים פרטי בו שכנו 44 נערים ונערות בני 5 עד 17, כולם יהודים. רוב הוריהם גורשו והילדים עברו לטיפול הארגון היהודי OSE. על מנת להסתיר אותם מסר אותם OSE למנהלת המעון, סאבין זלאטין (Sabine Zlatin).
  • תושבי הכפר איזיו היו ידידותיים, כך שגם המנהלת וגם אנשי הצוות לא חששו מפני סכנה המאיימת על שוכני המעון. המכוניות והמשאיות הגיעו בשעה שכל דיירי המעון אכלו את ארוחת הבוקר. הם נשלחו על ידי קלאוס בארבי, מפקד הגסטפו בליון. כל 44 הילדים ו-7 אנשי הצוות הועלו על המשאיות במהירות, הובלו לליון ומשם גורשו למחנה המעבר דראנסי שליד פריס. רק מדריכה צעירה אחת שרדה וכל האחרים נרצחו באושוויץ.
  • לסקירה באתר יד ושם 

brdgif72ילדים בגיטאות

bullet historyילדה בת 10 כמבריחת מזון בגטו וארשה

  • "יולק וחברו נעשו "חוליית מבריחים" . כשסיפר לי יולק על כך , כבר היו השניים בעלי ניסיון של שבועות אחדים בהברחת מזונות לגיטו. הם היו יוצאים דרך החומה, מוצאים או "סוחבים"  מזון בצד הפולני ומצילים בדרך זו רבים ממשפחותיהם בתוך הגיטו.
  • "מסעות רכש" אלה בצד הפולני לא היו בבחינת טיולי תענוגות, אלא מבצעים הרי סכנות, שילדים יהודיים רבים שילמו בגללם מחיר כבד. יולק סיפר לי שראה ילדים יהודיים שהבריחו  מזון נתפסים בידי הגרמנים, מכנסיהם מופשלים מטה כדי לבדוק אם יהודים הם, וסופם מר ונמהר."
  • קטע הפרצה בחומה "אובטח" בצד הפולני על ידי נתי, ובצד היהודי על ידי יולק. כדי לייעל את הפעולה החליט נתי, שצריך לתפור עבורי שק צר וארוך ברוחב של עשרים סניטמטר מצוייד בשתי ידיות, שאפשר יהיה לשאתו על הכתפיים.  את השק הזה היה עלי לקשור בחבל ולמלא מזון. אמא של נתי תפרה את השק הצר הזה. יולק ונתי שקלו אותו כדי לבדוק כמה מזון אפשר להכניס לתוכו, ואחר כך הודיעו לי שאפשר להכניס עשרים קילוגרם לפחות. "אל תחזרי עם כמות קטנה מזו".
  • מקור וקרדיט : חנה אברצקי , חנה אברוצקי , כוכב בין צלבים, כנרת , 1995 
  • לקטעים מתוך ספר הזיכרונות של חנה אברוצקי 

bullet historyמזיכרונותיה של צילה ליברמן על הברחת מזון לגטו

  • "בחצר השכנה גרה חברתי מלכה'לה. אביה היה אופה במקצועו. גם כאן בגטו השתדל לאפות לחם מפעם לפעם, ומצות לחג לפסח. מלכה'לה, חברתי, היא זאת שדאגה לספק למשפחתה קמח, שעזר לפרנסתם. פעם בשבוע היתה הילדה המבוגרת ממני בשנתיים מתגנבת לצד הארי, ותמורת תכשיטים של משפחתה היתה מביאה קמח ושמרים. "איך את מצליחה?" שאלתי אותה, והיא תמיד התחמקה ורק ענתה, "אל תשאלי, צֶלינקָ ה, זה כל כך מפחיד". יום אחד חליתי. עמדתי ליד החלון והשקפתי הח
  • וצה. התבוננתי בחומה שממול לחלוננו, ובדמיוני ראיתי את עצמי מצדה השני, רצה למרחקים. והנה, מה זה? אחד מקרשי הגדר, ששימשה כחומת הגטו, התרומם. שק נדחף לתוך הגטו ובעקבותיו ראש. עיניים גדולות סורקות את השטח, ואחריהן מזדחל הגוף. הכרתיה מיד! מלכה'לה קמה ונעמדה על רגליה. צעקות נשמעו מעבר לחומה. מלכה'לה החלה לרוץ לכיוון חלוני כל עוד נפשה בה. נשמעו שתי יריות. ראשה נטה לאחור, וצעקת אימים נשמעה מגרונה: "אמא!" היא צנחה מול חלוננו בעיניים פקוחות, מזוגגות. "אמא! אמא!" צעקתי. אך אמא לא נענתה לקריאתי, היא רצה החוצה עם יתר השכנות להציל את מלכה'לה. מאוחר מדי. התמונה של מלכה'לה בת ה-12 עמדה לנגד עיני ימים ולילות. כמה שונות היו עיניה התרות את הסביבה מעיניה הכבויות בשוכבה ליד חלוני. מלכה'לה, המבריחה הקטנה, כמבריחים כה רבים כמותה, גיבורים קטנים שהפכו לגדולים, שהיו ואינם, ואפילו קברים אין להם.
  • מקור: צילה ליברמן, צלינקה. ילדה ששרדה את אושוויץ, יד ושם, ירושלים 2002,)
  • לקטע הזיכרונות של צילה ליברמן באתר יד ושם 

bullet historyסיפורו של אברהם מרדכי כרמי, ילד בן 11 בוורשה בפרוץ מלחמת העולם השנייה,הוא אחד מסיפורי ההישרדות הייחודיים בשואה.

carmi

 

bullet historyילדים בגטו וילנה באתר יד ושם

  • "לילדים ששני הוריהם עבדו מחוץ לבית הוקמו גני ילדים. בשני בתי הספר היסודיים למדו בתקופות שונות 700-900 תלמידים בני 5-12. במחנה "קייליס" הוקם בית ספר יסודי בו למדו כ-120 תלמידים. כמו כן היו בגטו בית ספר תיכון בן ארבע כיתות בו למדו כ-100 תלמידים, בית ספר יסודי דתי בו למדו עשרות תלמידים וישיבה. הוקמה אגודת מורים ובה היו למעלה מ-100 חברים. במסגרת האגודה נערכו הרצאות בתחומי חינוך ונושאים כלליים.
  • אחת הבעיות בגטו היתה הטיפול ביתומים שהוריהם נרצחו באקציות. לילדים עד גיל 10 הוקמו בתי ילדים ופנימיות."
  • לסקירה באתר יד ושם 

bullet historyילדים בשואה באתר גלים

two kids with a yellow

על רקע האתגרים בהוראת השואה לגיל הצעיר, מעניין להכיר את האתר הוירטואלי העוסק בילדים בשואה ומיועד לכיתות ה'-ח'. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2006 עלה באתר יד ושם תת-אתר בשם "ילדים בגטו". האתר הוא פרי שיתוף פעולה של עמותת סנונית לקידום החינוך המתוקשב, מיסוד האוניברסיטה עברית, ובית הספר להוראת השואה ביד ושם. הקמת האתר התאפשרה הודות לתמיכתה של ועדת התביעות של העם היהודי מגרמניה.

האתר "ילדים בגטו" הוא אתר על ילדים שנכתב בעבור ילדים. האתר מתאר את החיים בתקופת השואה מנקודת מבטם של הילדים שחיו בגטו, ומנסה להציג את החוויה המורכבת של החיים בגטו בדרך שתהיה נגישה גם לילדים בימינו ומתוך רגישות והתחשבות בגילם הצעיר.
בצד תיאור קשיי החיים בגטו מציג האתר את גילויי האומץ, התושייה והיצירתיות של ילדי הגטו. אחד המסרים החשובים של האתר הוא שגם בזמנים של קושי ומצוקה היו מי שנאבקו על שמירת צלם האנוש ועל קיומה של חברה המבוססת על דאגה לזולת, על תרבות ועל רוחניות.
במרכז האתר עומד ייצוג דמיוני של רחוב בגטו. הילדים מוזמנים "לנוע" ברחוב "ולהכנס" לאתרים שונים ברחוב על פי בחירתם. בין האתרים ברחוב אפשר למצוא את חומת הגטו; ילדים העומדים בתור לקבלת מזון; בית ספר בסתר; ילדים עובדים ועוד. כל אתר מציג זוויות שונות של נושא מסוים כך למשל, לחיצה על חומת הגטו ברחוב מובילה לנושא "סגירה ובידוד", לחיצה על דמותם של הילדים העומדים בתור לקבלת מזון מובילה לנושא של "רעב בגטו" וכדומה.
בכניסה לכל אחד מהאתרים מובא מבוא קצר המתאר את המציאות הקיימת בגטו והפעילות בהם מציגה את הקשיים והדילמות העולים ממציאות זו ואת ניסיונות הילדים להתמודד עם המצב הקיים.
בכל אתר מופיעים מוצגים מקוריים מתקופת החיים בגטו (תצלומים, חפצים, ציורים, קטעי יומנים, שירים) וכן עדויות בכתב ועדויות וידאו של ניצולי שואה. המוצגים מלווים בפעילות אינטראקטיבית מעוררת מחשבה.

  לאתר "ילדים בגטו" 

bullet history"אין משחקים ילדותיים" באתר יד ושם


bullet historyרסיסי ילדות / ד"ר נילי קרן

  • "ד"ר נילי קרן השקיעה מאמץ רב במחקר וכישוריה כהסטוריונית וכמחנכת נתנו בידיה את הכלים המתאימים להגיע לתיאור ולסינתזה של המערכת החינוכית בגיטו טרזיאנשטאט. ייחודו של גיטו זה נותן טעם מיוחד למחקר ובכך הוא תורם גם לבנית גישה קוהספטואלית לחקר החינוך בתקופה זו וגם מציג סיפור של גיטו מיוחד"
  • ראה גם : מאמרה של ד"ר נילי קרן באתר יד ושם 

bullet historyראיון עם מיכאל גולדמן-גלעד על סיפור שמונים המלקות

  • "סיפור שמונים המלקות התפרסם שלא מרצוני במשפט אייכמן, בעדות שמסר ד"ר בושמינסקי, שהיה עד ראייה לעונש של שמונים המלקות שקיבלתי. זהו סיפור שמלבד פעם אחת ויחידה, לא סיפרתי לאף אחד".

bullet historyהאמנתי שאשאר בחיים – מאבקו של נער לשרוד בגטו בוריסלב ובצבא האדום

believed_alive"חלקו הראשון של הספר מתמקד בתיאור חיסולה ההדרגתי של הקהילה היהודית בבוריסלב, לאחר כיבושה בשנית בידי הגרמנים ביולי 1941. המונח "אקציה", המוכר כמעט מכל הגטאות במזרח-אירופה, מקבל אצל לינהרד ביטוי מוחשי מאוד עד כי פחדם של היהודים המסתתרים ומנסים בכל כוחם לשרוד ולהיאחז בחיים עובר אל הקורא מבין דפי הספר"

  • הנער בצלאל בן ה-13 עד ראייה לרצח ברוטאלי של מאות יהודים בגטו בוריסלב, חלקם קרובי משפחתו, ורגשות עזים מציפים את נפשו. הוא משתוקק לנקום, להציל, אך גם להימלט מגיא ההריגה ולהציל את חייו הצעירים. בתוך כל התופת האופפת אותו הוא נשאר נער רגיש המסוגל להתאהב אהבת נעורים ולטוות חלומות בתוך עולם ההולך ונכחד. הוא וחבריו לא נואשים למרות הסבל והאובדן המתמיד של בני משפחותיהם, והם מתארגנים ומתקינים מקומות מחבוא ביערות הסביבה ובדרך זו מביאים להצלתם של כ-300 מיהודי העיר והסביבה.
  • לסקירת הביקורת באתר יד ושם 

bullet historyבצבת הגרמנים – לוצק, משפחתי ואני

יעקב סטרץ , בהוצאת המחבר, תשס"ה (2005) , 208 עמודים

between_germansסטרץ מתאר בפרוטרוט את עוינותם של השכנים לשעבר, את בדידותם של היהודים, את הפקרתם, את שדידתם ואת ההתעללויות השיטתיות בהם. אף שהיה נער כבן 14, הוא זוכר פרטים חשובים מחיי הגטו, כמו למשל את העובדה, שבית הכנסת הגדול של לוצק, שנכלל בתחומי הגטו, הפך למחסן ענק בו ריכזו הגרמנים את הרכוש היהודי השדוד. הוא מתאר בהרחבה את הגזרות המרובות שהוטלו על היהודים: הם נצטוו למסור את כל מעילי הפרווה שברשותם ואת כל שמיכות הפוך, נאסר עליהם לעבור ברחוב הראשי של העיר, יציאה לעבודה מחוץ לתחומי הגטו חייבה ליווי של הגורם שהעסיק את היהודים או של המשטרה היהודית.

כרבים מחבריו שעבדו עבור הגרמנים, נאלץ המחבר לעבור בדיקות חמורות בכניסה וביציאה לגטו בחיפוש אחרי מזון מוברח. במרירות הוא מציין כי לתושבים הלא-יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור: קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק.

  • הנער יעקב צפה לא אחת בשנאה המפעפעת של האוקראינים והפולנים כלפי יהודי לוצק, שלא פחתה בשעתם הקשה ביותר של היהודים. אפילו הקראים, שהתגוררו בעיר ולפני המלחמה קיימו יחסים הוגנים עם היהודים, נדבקו בחיידק השנאה משכניהם הפולנים והאוקראינים והפנו עורף ליהודים המעונים.
  • סטרץ מתאר בהרחבה את המאבק לקיום של תושבי הגטו בחורף של 1941-1942, את הקור העז, שלא ניתן היה להתגונן מפניו, את הרעב, את המגיפות, בייחוד טיפוס הבהרות והדיזנטריה, את קבורת המוני המתים. עוד הוא מוסר מידע חשוב על ניסיונות הבריחה של צעירים יהודים רבים מן הגטו, כדי להצטרף לפרטיזנים, ניסיונות שרובם לא עלו יפה בעיקר בגלל כנופיות האוקראינים של בנדרה, ששרצו באיזור. הקורא יכול ללמוד הרבה על הלוך הרוחות בגטו מתיאורי השיחות שהתקיימו בבית המחבר: "בביתנו התנהלו אין-ספור שיחות מה לעשות ואיך להתכונן לקראת הבאות כיוון שהיה לנו ברור שהולך ומתקרב היום שבו יחסלו הגרמנים את הגטו". המחבר מביא את מגוון הדעות שרווחו בגטו על כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, את ההכנות למציאת מקום מסתור, את תוכניתו של אחיו הבכור לברוח מהגטו ליער, את שיטות השקר והמרמה של הגרמנים, את התנהגותם של אנשי היודנרט והמשטרה היהודית.
  • לסקירת הביקורת שנכתבה על ידי ד"ר גדעון גרייף

bullet historyהנער יורק קשר-שליח בגטו וורשה 

דוד פלונסקי – יוּרֵק – נולד בוורשה ב-1926 למשפחה של שש נפשות. בילדותו עברה המשפחה לאוטבוצק, בסביבות העיר ורשה. עם פרוץ המלחמה וגבור הקשיים נאלצו יורק ואחותו – "ארים" למראה ודוברי פולנית – לסייע בפרנסת המשפחה וסחרו בשווקים בוורשה. ב-1940, עם הקמת גטו ורשה, היה יורק בן הארבע עשרה למפרנס יחיד. הוא הבריח מזון כשר לגטו ונחשף לסכנת חיים מתמדת, לסחטנות ולהתעללות של נערים פולנים.

ב-1942 צומצם שטח הגטו, החיים היו קשים מנשוא והאקציות תכפו וגברו. ההברחה התאפשרה דרך החומה בלבד, אך על אף הסיכון המשיך יורק להבריח מזון לגטו. ב-18 באוגוסט 1942 חזר יורק לאוטבוצק מ"עבודתו" ומצא את הוריו אורזים את מיטלטליהם. הם סיפרו לו כי למחרת הם נשלחים ברכבות. אמו התעקשה וצעקה כי לא יישאר ודחפה אותו מבעד לחלון הבית, ויורק ברח משם ולא חזר עוד. למחרת חוסלו יהודי אוטבוצק, והוא לא ראה עוד את משפחתו.

יורק ברח לוורשה ולן בבית הקברות, שם פגש את ד"ר לוי ולבסקי שארגן קבוצת לוחמים מחתרתית. יורק גויס להיות קשר-שליח, רכש והבריח נשק ותחמושת והעביר מידע.

ליורק נודע כי בכיכר שלושת הצלבים בוורשה – מקום הומה שגם גרמנים נהגו לשוטט בו – ילדים מוכרים סיגריות ועיתונים. הוא חבר אל הילדים בכיכר והיה למוכר סיגריות. בלילות היה לן בבית הקברות הקתולי עד שנתגלה מקומו, והוא עבר להסתתר במרתפי בתים הרוסים.

geto warsho

bullet history ילדים ונוער בתקופת השואה: סוגיות לדיון , ד"ר דליה עופר

  • בדיווח מפורט על "דמותו של הילד היהודי" שנכתב בוורשה בנובמבר 1941, מעריך המחבר שבגטו נמצאו כ- 100,000 ילדים, כ- 80 אחוזים מהם נזקקו לעזרה ציבורית וכ- 20 אחוזים ילדים שהוסיפו לחיות 10 בלבד חיו בצורה מסודרת פחות או יותר יחד עם משפחותיהם. בעירם ובקרב בני משפחתם התנסו בחוויות שונות מילדים שנעקרו עם משפחותיהם ממקום מגוריהם בעקבות גירוש או בריחה ומילדים יתומים. רבים היו יתומים מאב ואם ורבים עוד
  • יותר  ילדים איבדו אחד מן ההורים, בעיקר את אבותיהם. בקרב ילדי הפליטים היו ילדים ממעמדות כלכליים שונים, אך עצם העקירה הרעה את מצבן הכלכלי של רוב המשפחות ורבים לא מצאו מקור פרנסה והגיעו עד פת לחם. בריכוזי הפליטים היו גם משפחות וילדים מקומיים שבתיהם נהרסו בהפצצות. שלא כמשפחות המגורשים והפליטים, שהגיעו לפעמים כמשפחה מורחבת, גורל הילדים הושפע ממצב משפחתם שעברה 11 היו רוב המשפחות המקומיות "גרעיניות". תהפוכות רבות מאז פרוץ המלחמה. מצבה הכלכלי של המשפחה נקבע גם על-פי מעמדה לפני המלחמה קרי, תעסוקתם של ההורים, אך יותר מכך על-פי מה שקרה לאחר פרוץ המלחמה כגון, האם נשמר מקום העבודה, האם יכלו בעלי העסקים שבהם להמשיך בפעילותם, או האם נשמרו קשרים עם פולנים שסייעו לשמור על בתי העסק והפרנסות. בעקבות המעבר לגטו התחוללו שינויים שבעקבותיהם בוטלו חלק ניכר מן הגורמים הללו 12 ומשפחות אמידות רבות איבדו את מרבית נכסיהן.
  • למאמר המלא של ד"ר דליה עופר 

bullet historyההיסטוריון נחום בוגנר על ילדי הרחוב בפולין

  • "ילדי הרחוב היהודים, כמו עמיתיהם הפולנים, נהגו בדרך כלל לשוטט בחבורות או בזוגות. לילד היהודי היתה החברותא חשובה במיוחד, כי היא סיפקה ערבות הדדית מסוימת והפיגה מעט את הבדידות, וחשוב לא פחות, אפשרה לעמוד למול התנכלויותיהם של ילדי הרחוב הפולנים, שלא קבלו בהבנה את חדירתם למגרש הקיום שלהם, התנכלו להם, ולא אחת ניסו לשדוד את מרכולתם.
  • בדרך כלל שררה סולידריות בין ילדי הרחוב היהודים. גם כשלא פעלו בחבורה אחת, ופגשו זה את זה ברחוב, הם ידעו על פי רוב לזהות זה את זה והיו מחליפים מידע על מקורות מחיה אפשריים ועל מקומות שאפשר להעביר בהם את הלילה. תמיד שררה אידיליה בחבורות הללו. מלחמת הקיום האכזרית ברחוב יצרה לעתים תחרות על לקוחות ומתחים בין הילדים ובין עצמם, והשותפות היתה מתפרקת. קרה שחברים בעלי גורל משותף שיצאו יחד מהגטו אל הצד הארי, נאלצו בהמשך להיפרד זה מזה" .
  • למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיו של שלום אילתי על גטו קובנה נוכח ההשמדה, באתר יד ושם 

bullet historyיומנה של אלישבע בינדר על אקצייה בגטו סטניסלבוב, פולין

  • ביום ראשון בבוקר רצנו. ידענו שעוצרים אנשים צעירים וילדים ונכנסנו בלא התחשבות בפחד של דורה. ברגע האחרון קראתי לה היסטרית כשראיתי את הרעד הלא טבעי שלה. "אני מפחדת כל כך, פשוט אני מתכווצת" – אלו היו מלותיה האחרונות. עניתי לה שגם אני כך, למרות, שהייתי רגועה לחלוטין. ניסיתי להוסיף לה אומץ ואמרתי – אבא אתך ואני. היא נכנסה ראשונה. קיבלה C. שינו ל B ושוב ל C. אבא אמר משהו וכמעט שגם אותו עצרו. והגיעה העת שעליה לא ניתן לכתוב. ייאוש: מה יעשו בהם? ותקווה. מובילים אותם לרודולפסמיהלה (טחנת רודולף). ייאוש. ייבחרו או לא? ארבעה ימים וארבעה לילות ללא סוף עברו בין ייאוש לתקווה. הגיעו מכתבים שבין תחינה לעזרה ושחרור לבין ניסיון לעודד אותנו. "היו חזקים", כתבה, "לא יירו בנו, ישלחו אותנו לעבודות פרך" ובצד, בשקט מתענה כל כך. ובאותה התקופה הוציאו אחרים. ולצערנו, בידינו לא עלה הדבר. סלחי לנו אחותי הקטנה, סלחי לי, שלא המתקתי את חייך הקצרים, שהייתי רעה ולא סובלנית. אני מגיעה לכך קצת מאוחר מדי, אבל כל כך רע לי וריק לי בלעדייך. ואימא, מסכנה, חולה כל כך. סלחי לנו, שלא יכולנו לעזור לך, עשינו כל מה שיכולנו. והלוציפר [= השטן] לא רצה את נשמתי תחת שחרורך.
  • לקטע מהזיכרונות של אלישבע בינדר באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על חיפוש אוכל

  • ככל שחזק הרעב בגטו, כך היו הילדים האלה מוכנים להסתכן יותר. מה גדולה היתה שמחתם, כאשר עלה בידם לחזור בשלום לגטו ולהביא למשפחתם מעט לחם או מצרכי מזון אחרים. ההורים המתינו להם בחרדה: האם יחזרו? האם ישיגו דבר מה? והיו גם שמתחו ביקורת על ההורים: כיצד הם מרשים לילדים להסתכן? הכל יודעים עד כמה מסוכן ליהודי להימצא מחוץ לגטו, עד כמה שונאים הליטאים את היהודים, וכיצד הם ששים להסגיר לגרמנים את מי שנפל לידיהם, ואפילו ילדים! אבל הרעב היה חזק מכל, ובגטו לא היה ממילא מה לעשות כדי לשוברו.""
  • במגרש אחד בתוך הגטו התירו משום מה הגרמנים לאלטסטנרט [=מועצת הזקנים] לגדל תפוחי אדמה וירקות. האדמה היתה שחורה, דשנה ורוויה מים. תפחי אדמה גדלו בה יפה, וכשהבשילו אספו אותם מיד עובדי האלטסטנרט עבור מטבחי העזרה לעניים כדי להכין מהם מרק; אבל עמוק באדמה עדיין הסתתרו תפוחי אדמה מעטים, וילדים וזקנים מן הגטו עברו שוב ושוב לחפש "לקט, שכחה ופאה" – הופכים כל רגב וכל אבן בתקווה למצוא משהו. לפעמים התמזל מזלם ומצאו תפוח אדמה, שנשכח באחת הפינות. באותם ימים אפשר היה לראות עשרות ילדים וכמה זקנים זוחלים במגרש, כאילו מלטפים את האדמה הלחה, ולא פעם הצטרפו אליהם גם נשים מבוגרות. הילדים והצעירים עזרו למבוגרים לחפש באדמה כדי שאיש לא יחזור בידיים ריקות, ואלה הכירו להם תודה. למרות הגשם הקר לא ויתרו המחפשים על עיסוקם המייאש.
  • לקטע הזיכרונות של מאשה גרינבאום באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיו של יוסף זלקוביץ' על אקציית הילדים בלודז'

  • "ברחוב ריבנה עומדת עגלה. על העגלה עומדים כמה ילדים עם עיניים בולטות, כאילו הלכו לאיבוד. הם כבר נלכדו. הם אינם יודעים מה רוצים מהם. למה עומדים סביבם כה הרבה אנשים ומביטים בהם בעצב ובצער? מדוע הם בוכים, כל אותם האנשים? מדוע הם סופקים כפיים ביאוש? לילדים אלה אין בכלל רצון לבכות. "
  • לקטע הזיכרונות באתר יד ושם 

bullet historyמיומנו של יוסף זלקוביץ' על אובדן הילדות של ילדי גטו לודז'

  • …"האם יש לך בכלל ילדים בגטו? המין הזה הולך ונכחד עוד בטרם יתפתח ליצור המכונה ילד ואם יש לו מזל ואינו שובק חיים לכל חי, הרי הוא נעשה מיד יהודי בוגר ומושלם. בגטו אין ילדים אלא יהודים קטנים, שעד גיל עשר אינם עובדים, אך לעומת זאת ניצבים בתורים למטבחים, לחלוקת לחם, ו… יהודים קטנים בני עשר ומעלה שכבר עובדים. אין להם עדיין זקנים ואף לא נשים, אך הם כבר עובדים."
  • לקטע הזיכרונות של יוסף זלקוביץ  (. מקור: יוסף זליקוביץ, בימים הנוראים ההם: רשימות מגטו לודז',יד ושם, ירושלים, 1994, עמודים ,  184- 185 ). 

bullet historyקבוצת '131 ילדי קובנה' – סיפור ייחודי מן השואה, באתר יד ושם 

  • "הסיפור של קבוצת '131 ילדי קובנה' הוא סיפור ייחודי, מופלא וכואב. זהו סיפור המסע הארוך ורב התלאות של קבוצה בת 131 ילדים מקובנה. ראשיתו של המסע בגטו קובנה שבליטא ותחנתו השביעית והאחרונה – לאלה מחברי הקבוצה שהצליחו לשרוד אותו – במחנה גונסקירכן שבאוסטריה. ר
  • רק ארבעים ילדים מן הקבוצה שרדו את המסע וזכו לראות את החופש. תשעים מן הילדים נספו במחנה אושוויץ-בירקנאו בשתי אקציות שנערכו בראש השנה וביום כיפור תש"ה (ספטמבר 1944). ילד נוסף נהרג ברכבת בדרך למחנה מאוטהאוזן בעת הפצצה של בעלות הברית, בתחילת 1945. הסיפור הטראגי ויוצא הדופן הזה מגלם את כל הנורא והנפלא שבשואה: את האכזריות, אטימות הלב והשרירותיות של הרוצח הנאצי ומולם – את חוסר האונים של הקורבנות לצד תעוזה, נחישות, רעות ובעיקר רצון בלתי מתפשר לחיות, שהצילו עשרות מילדי הקבוצה מגורל חבריהם שלא זכו לחזור מן הגיהינום אל החיים. סיפורה של 'קבוצת ה-131', שהתרחש בסוף שנת 1944 וראשית 1945, בעת שהיה ברור שגרמניה נמצאת על סף תבוסה במלחמה, ממחיש גם את נחישותם הבלתי מתפשרת של הגרמנים להמשיך ברצח יהודי אירופה עד היהודי האחרון, "
  • לסקירה באתר יד ושם 

bullet historyיהודה פייגין ואקציית הילדים בגטו קובנה

  • "יהודה פייגין נולד ב-1931 בקובנה שבליטא, בן זקונים למשפחה ציונית של ארבע נפשות. ב-1941 נכנסו הגרמנים לקובנה, ולמשפחת פייגין הייתה הזדמנות לברוח עם הרוסים, אולם הם בחרו להישאר בעיר עם הסב. ליטאים רבים הצטרפו ביזמתם לגרמנים ופרעו ביהודים. בתוך חודשים ספורים רוכזו כל יהודי קובנה בגטו בסלובודקה. המשפחה התגוררה תחילה עם הסב בלבד, אולם אחר כך עברה לבית קטן של ארבעה חדרים, ובכל חדר התגוררה משפחה יהודית.
  • יהודה הכשיר גינת ירק קטנה בחצר הבית, קושש עצים, מכר סוכריות וסייע בכלכלת הבית. טקס בר המצווה שלו היה בגטו. החיים בגטו התנהלו בצלן של האקציות שדיללו את מספר יושביו, בהם רבים ממשפחתו המורחבת של יהודה. בזמן אקציית הילדים התחבאו יהודה ואמו במרתף. למחרת האקצייה עדיין חשש האב לגורלו של יהודה וביקש ממחלק המזון שיחביא את הילד תחת הברזנט במשאיתו ושיוציא אותו מן הגטו וכך היה. בערב חזר יהודה אל ביתו. ביולי 1944 חוסל הגטו ואחרוני יושביו הועמסו על רכבות. בשטוטהוף הורדו הנשים והילדים והרכבת המשיכה ללנדסברג."
  • לקטע המידע באתר יד ושם 

bullet historyשלום אילתי על אקציית הילדים בגטו קובנה 

  • אפריל 1944, גטו קובנה, ליטא. בבגדים מוסווים הצטרפתי, ילד בן כ-11 , לבריגדה של אמא, החוצה את הנהר בדרכה לעבודה. נצטוויתי על ידה שבהגיענו לחוף השני, כמו אשת לוט, לא להביט אחורה. ללכת קדימה לעבר הגבעות. אישה תמתין לי שם. כמשה בתיבה שוּלחתי על ידי אמי, המשוררת לאה גרינשטיין אל חוף החיים. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת שלה לא ִהשכילה להציל אפילו פעם אחת. שבועיים לפני כן התקיימה בגטו אקציית הילדים הנוראה מכל.
  • ממקום המסתור שלי שמעתי את זעקות האימים של אימהות הנאבקות בגרמנים ובחיילים האוקראינים, החוזרים ובאים גל אחר גל, גוררים ילדים ממררים בבכי, תולשים פעוטות מתוך הזרועות, נעזרים בכלבי זאב אימתניים. קולות הְז ָעָקה רודפים אותי עד היום הזה.
  • לקטע המידע באתר יד ושם 
  • ראה גם : מזיכרונותיו של שלום אילתי על אקציית הילדים

bullet historyמיומנה של שרה זלוור-אורבך על אקציית הילדים בגטו לודז'

  • "בין 5 ל-12 בספטמבר התקיימה בגטו לודז' אקציה אכזרית, שיהודי הגטו כינו אותה בשם שפרה (קיצור המילה הגרמנית שמשמעותה "עוצר"). בגטו הוכרז עוצר כללי, איש לא הורשה לעזוב את ביתו. הגרמנים עברו מבית לבית כשהם מלווים באנשי המשטרה היהודית. הם הוציאו מן הבתים את החולים, הזקנים והילדים מתחת לגיל 10.
  • במהלך האקציה נרצחו בגטו למעלה מ- 570 יהודים וכ- 20,000 איש גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. איש מהם לא שרד. אסור היה לנו לצאת מן הבתים. זקיפים הסתובבו ושמרו על כך שלא יתגנב מישהו החוצה. מכוניות מלאות חיילים גרמנים היו עוברות ביעף, ומכונות ירייה היו מכוונות לכל הצדדים מוכנות לפעולה… במהרה התחלנו לראות מבעד התריס שלנו עגלות גדולות… הדומות למכוניות משא, ועל גביהן מספר רב של ילדים קטנים בוכים. ומאחורי העגלות השתוללו התפתלו האמהות שילדיהן נלקחו מהן. מעגלה אחת קפץ ילד כבן 8 וברח. אנשי המשטרה נאבקו עם הנשים האומללות, שלא רצו להרפות מן העגלות וכחיות פצועות ניסו לחטוף בחזרה את תינוקותיהן. כשעברה שיירה ראשונה זו, והד צעקת השבר התרחק – השתררה דומיה נוראה ברחוב… כך התרוצצו האנשים מרחוב מוקף אחד למשנהו דרך חצרות גגות ומעברים סמויים".
  • לקטע הזיכרונות של שרה זלוור-אורבך באתר יד ושם 

bullet historyמושבת הילדים בגטו לודג' בתקופת השואה וגירושם להשמדה , גירוש הילדים הזקנים והחולים מגטו לודז'

  •  בספטמבר 1942 גורשו הילדים הזקנים והחולים מהגטו. הגרמנים גרשו את כל הילדים הקטנים עד גיל 10 . הם גורשו למחנה ההשמדה חלמנו.
  •  היקף הגירוש : בזמן "אקציית הילדים", גירושם של 20,000 ילדים וזקנים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942.
  • בספר הזיכרונות של סטלה, ניצולת שואה שחייה כיום בארה"ב ( בעזרת הפסיכולוג הקליני Jerry L. Jennings)  היא מספרת על הגירוש של אלפי ילדים מהגטו להשמדה , על אחיה שהועלו למשאית ע"י הנאצים ועל אמהות שהתאבדו בעקבות גירוש הילדים והשמדתם – אחד המעשים האכזריים ביותר לא רק בתולדות השואה אלא גם בתולדות האנושות .בספר זכרונותיה היא מספרת כי כבר בגטו הקימו הנאצים בסיוע היודרנראט אזור מגורים נפרד לילדים ( לו היא קראה "מושבה") כדי שיהיה קל להם מאוחר יותר לשלוח אותם ישירות להשמדה ללא התנגדות ההורים. אבל לא כל ילדי הגטו היו באזור המגורים הנפרד. היא עצמה היתה אחת מהילדות שגרו ב"מושבה" , אך בדרך לא דרך הצליחה להינצל.
  • לסקירה המלאה בפורטל הגורם האנושי

bullet historyשמעון גרינהויז- הבריחה מגטו קרסנה

  • בסוף 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכלאו שמעון ובני משפחתו בגטו קרסנה. שמעון ואמו התגנבו מהגטו אל מכרה פולנייה, והיא נתנה להם מזון. הם נתפסו, וקצין אס-אס עמד להרוג אותם בנשקו. הפולנייה התחננה, בכתה והציעה לגרמני כסף ומזון כדי שיניח להם. הגרמני השתכנע לבסוף והותיר אותם בחיים.
  • אחיו ואחותו של שמעון יצרו קשר עם הפרטיזנים שהסתתרו ופעלו באזורי הביצות סביב קרסנה. כדי להתקבל אל שורות הפרטיזנים, נדרשו היהודים להביא אתם כלי נשק ותחמושת. שמעון הטמין קנה אקדח וכדורים בתוך כיכר לחם ותפוחי אדמה. לראשי הגטו נודע על הקשר עם הפרטיזנים, והם עצרו את האח מנדל ואיימו עליו לבל יברחו הוא ואחותו מן הגטו.
    לאחר שסוס גרמני נפל לבור, האשימו הגרמנים את היהודים והענישו אותם: הם ריכזו קבוצת יהודים בכיכר המרכזית של הגטו וירו בהם בזה אחר זה. שמעון ואביו עמדו ואחזו ידיים. קצין אס-אס ניגש אליהם מאחור וירה באב יקותיאל. האב נפל ומשך אתו את שמעון הצעיר שעדיין החזיק בידו. האב מת ושמעון נשאר מתחתיו כשהוא מכוסה דם וחושיו מעורפלים במשך יום שלם, עד שחילצו אותו בני משפחתו.
  • לסקירה באתר יד ושם

bullet historyהילד היהודי בגטו – אתר גטו ורשה

  • הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו. הוא התבגר טרם זמנו, כמעט בן-לילה. רופא ניצול שואה העיד:

"תמיד התפלאנו איך הבין ילד בגיל שלוש-ארבע את כל הטרגדיה של המצב, איך הם השתדלו לשתוק כאשר נחוץ היה, איך ידעו להסתתר. ילדים שרצינו לתת להם זריקה כאמצעי שינה היו אומרים: לא צריך – אני אשתוק…
הם היו משחקים בהלוויות ובקבורות. היו חופרים בור, שמים בו ילד וקוראים לו היטלר".

  • "הדאגה לילד היהודי הייתה קרן האור היחידה בחיי הגטו", כתב ניצול. דבר זה היה משותף לכל השכבות והחוגים.
    בוורשה היו למעלה מ- 100,000 ילדים. רובם הוטלו לרחוב. הם היו מפרנסי המשפחות. הם חפרו מתחת לחומות הגטו, זחלו בעד גדרות-תיל, מצאו דרך לחלק הלא-יהודי של ורשה להביא בחזרה פרוסת-לחם או כמה תפוחי-אדמהשהשיגו בחזרם על הפתחים. סכנת מוות ארבה להם בלכתם ובשובם , כי המשמרות הגרמניים היו יורים בכל דמות שעברה את החומה.

"הם היו זוחלים עם האוצרות שהושגו בסיכון כה עצום דרך סדקים ומחילות שבמחסומי הגטו. ההורים היו יושבים כל היום, פוכרים אצבעותיהם בעצבנות ומחכים לשוב מפרנסיהם. בדמעות היו בולעים את המזון שבא להם בסכנת נפשות ממש".

לסקירה 

bullet history

brdgif72מבצעי הברחה והצלה של ילדים יהודיים

bullet historyהברחת ילדים אל מחוץ לגטו , באתר יד ושם

1,100 children

  • "בספטמבר 1943, ארבעה חודשים לאחר שגטו ורשה נהרס ונשרף עד היסוד, מונתה סנדלר לתפקיד מנהלת המחלקה לטיפול בילדים יהודים בז'גוטה. סנדלר, או בשמה המחתרתי יולנטה (Jolanta) ניצלה את קשריה בבתי יתומים ומוסדות לילדים נטושים על מנת לשלוח אליהם ילדים יהודים. חלק גדול מן הילדים נשלחו אל בית היתומים רודז'ינה מארי (Rodzina Marii – "משפחתה של מרי") בוורשה ולמוסדות הדת שנוהלו על ידי נזירות בחומוטוב(Chomotow) וטורקוביץ' (Turkowice), ליד לובלין.
  • ב-20 באוקטובר 1943, סנדלר נעצרה. טרם מעצרה הספיקה להסתיר ראיות מפלילות כמו למשל כתובות מוצפנות של ילדים שטופלו על ידי ז'גוטה וסכומי כסף גדולים ששולמו לחלק מן המסתירים. היא נדונה למוות ונשלחה לכלא פאביאק (Pawiak)הידוע לשמצה, אך פעילי מחתרת הצליחו לשחד פקידים ולהביא לשחרורה. גם לאחר שעמדה כפסע מן המוות, היא לא נרתעה והמשיכה בפעילותה. לאחר שחרורה בפברואר 1944, ועל אף שידעה שהרשויות עוקבות אחריה, המשיכה סנדלר לפעול למען היהודים. בגלל הסכנה הרבה נאלצה היא עצמה להתחבא. הצורך לפעול בחשאי מנע ממנה, בין השאר, להשתתף בהלווית אמה.
  • ב-19 באוקטובר 1965, יד ושם הכיר באירנה סנדלר בתור חסידת אומות העולם. העץ שניטע לכבודה עומד בכניסה לשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם".
  •  ראה גם : היא נתנה להם חיים: אירנה סנדלר, ה"אמא" של ילדי גטו ורשה: כך …

bullet historyאהוד לב ואנשי ארגון OSEehud lev in france

  • בפברואר 1941 הצליח ארגון אוז"ה(OSE), ארגון למען ילדים יהודיים שפעל בצרפת, להוציא ילדים מהמחנה, בהם אהוד, ולהעבירם למעונות ילדים של OSE. הוריו של אהוד הסכימו להיפרד מבנם היחיד ולהפקיד את גורלו בידי זרים. לאחר השחרור נודע לאהוד שאמו גורשה לאושוויץ ב-4 בספטמבר 1942 ואביו – שלושה ימים מאוחר יותר. השניים נרצחו. כך גם רוב בני משפחתו של אהוד
  • לב שרד בתור ילד במסתור. הוא נדד בין מוסדות ובתי זרים. במשך מספר שנים חי בפחד מתמיד, יום וליל, והחליף שמות, זהויות ושפות, על מנת לשרוד. שמו שונה לשם צרפתי – הוברט אודה (Hubert Odet) – והיה עליו להשיל מעליו את זהותו הקודמת, ללמוד צרפתית ולהפוך לילד צרפתי. בתחילה היה בבית ילדים בשאבאן (Chabannes), בעוד געגועיו להוריו מענים אותו.
  • אנשי ארגון OSE העבירו את אהוד ממוסד למוסד על מנת שלא ייתפס. בשלהי 1942, לאחר שתכפו המעצרים של ילדים יהודים, הוחלט כי יהיה בטוח יותר להחביאם בקרב משפחות נוצריות. אצל המשפחה הראשונה בה שהה, סבל אהוד מאד. הרברט – כעת הוברט – לא התלונן וניסה להיות צייתן, אך כאשר ביקרו עובדים סוציאליים של אוז"ה וראו את מצבו, החליטו להעבירו לביתם של ז'ול וז'אן רוז'ה בבוז'אנסה (Buzançais), שם התקבל בחום ואהבה. כאשר גברה הסכנה, היה אהוד מועבר למקומות שונים למשך מספר שבועות עד שהסכנה חלפה והוא יכול היה לשוב אל בית משפחת רוז'ה. בשנת 1989 הוענקו לז'ול וז'אן רוז'ה אותות חסידי אומות העולם.
  • לסקירה המלאה באתר יד ושם 

bullet historyהצלת הילדים היהודים בצרפת 

מאת:  ד"ר נילי קרן
מחקר זה דן בפעולות מאורגנות של הצלת ילדים בצרפת בתקופת השואה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמצאו שם, על-פי אומדן, 350,000 יהודים, מהם שרדו לאחר שואה –  83,000, בהם אלפי ילדים, שבחלקים הגדול ניצלו על-ידי גופים יהודיים מאורגנים. כולל תנועות-הנוער  היהודיות.  המחקר נערך במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, בהדרכתו של פרופ' יהודה באואר.המחקר במלואו, המצוי בארכיון "מורשת" בגבעת-חביבה, מכיל הערות ורשימה ביבליוגראפית, מפורטות וכן נספחים, שרק אחד מהם ניתן כאן. בארכיון "מורשת" מצוי גם מידע מפורט על ארגון אוז"ע, על מעונות-הילדים, על האוז"יף ועל פעולות הג'וינט. כן מצויות שם עדויות כתובות ומוקלטות רבות בנושא המחקר.

young-Nicholas-Winton-with-rescued-child-e1401445882977

  bullet historyהצלת הילדים ע"י סר ניקולס וינטון הבריטי 

  • "ניקולס וינטון היה פקיד בנק בריטי בן 30 בקיץ 1939, כאשר התכונן לבלות את חופשתו בשווייץ. לא הוטלה עליו שליחות רשמית כלשהי, לא היו לו קשרים דיפלומטיים, לא היו לו מגעים חשאיים כלשהם. אך כאשר במארס אותה שנה גרמניה הנאצית כבשה את צ'כיה, הוא נשמע לצו החשאי של לבו – ובמקום לשווייצריה נסע לפראג. שם כבר אלפי ילדים -רבים מהם יתומים – ציפו בחרדה במחנות שונים לעתידם.
  • וינטון אינו יהודי ולא היו לו קרובי משפחה יהודים. גם בין ידידיו ומכריו היו יהודים ספורים בלבד. הוא פשוט חש שעליו לעזור לאנשים שנקלעו לצרה. לשווא הוא פנה לממשלת ארצו ולממשלות של ארצות אחרות: בכל מקום נתקל בדחייה. חששותיו נראו מוגזמים בעיניהן – או בלתי מבוססים.
  • על דעת עצמו (ובתחילה על חשבונו הפרטי) ייסד וינטון "אגודת סיוע לילדים מצ'כוסלובקיה". הוא היה נשיאה, הגזבר שלה והעובד היחיד בה. בשם האגודה ניסה למצוא בית אצל משפחות בריטיות בשביל ילדים צ'כים וסלובקים – ברובם המכריע יהודים – שאת נסיעתם לבריטניה החלו מארגנים ידידיו הצ'כים של וינטון.
  • בבריטניה ביקש וינטון למצוא בית שיקלוט את הילדים. הוא עשה זאת, כפי שסיפר שנים אחר כך, באמצעות מודעות והתכתבות עם העונים עליהן. אם משפחה סקוטית אחת, הוא נזכר, ביקשה לארח ילדה בת 10, בלונדית אם אפשר, ווינטון שלח למשפחה תצלומים של עשר ילדות כדי שהמשפחה תוכל לבחור ביניהן."
  • לסקירה באתר "רגעים היסטוריים" 

ראה גם : מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה

אוז"ה (OSE או OZE) הוא ארגון הומניטארי יהודי בצרפת, שסייע למאות ילדים, פליטים יהודים מצרפת וממדינות אחרות במערב אירופה. הוא הוקם עוד ב-1912 כארגון בריאות יהודי, ובמהלך מלחמת העולם השנייה הציל מאות ילדים מאיום ההשמדה הנאצי. במהלך התקופה לאחר הכיבוש הגרמני של צרפת והקמת צרפת של וישי, אוז"ה עבד בעיקר שם. על פי הערכות, הארגון הצליח להציל יותר מ- 5,000 ילדים בשואה. הארגון פעיל עד היום.
PikiWiki_Israel_2503_People_of_Israel_בית_ילדים_בפריז

bullet historyאוז"ה – ויקיפדיה

bullet history

בלגיה : "ועד ההגנה היהודי" (CDJ).

בשנת 1941 הוקם בבלגיה ארגון נוצרי בשם "ועד ההגנה היהודי" (CDJ). הארגון דאג להסוואת זהותם של ילדים יהודים, שהוריהם עמדו להישלח למחנות ההשמדה. הוא סייע במציאת מקומות מסתור עבורם, בעיקר במנזרים ובבתי יתומים נוצריים. "ועד ההגנה היהודי" הצליח להציל מאות ילדים יהודים מהשמדה בתאי הגזים באושוויץ.

כ-1,300 אזרחים בלגיים הוכרו על ידי "יד ושם" כחסידי אומות העולם – מספר המשקף את היקף ההתארגנות בבלגיה להצלת ילדים יהודים. הסתרת ילדים יהודים היוותה מעין מרד של אזרחי בלגיה בכובש הגרמני. כ-3,000 ילדים יהודים שהוסתרו בבלגיה, חייבים את חייהם לאזרחי בלגיה שסיכנו את נפשם למענם.

למידע נוסף 

brdgif72עדויות ילדים וספרי זיכרונות , כללי

bullet history"ילדי המלחמה  1948-1944 – ילדים מספרים על השואה" 

childern-of-war-book-cover-1944-1948

  • " הספר הזה מציג לנו 55 עדויות שונות של ילדים שונים, מכלל ילדי החברה שסבלו אז – בעלי רקע שונה, בעלי עדה ומוצא שונים ובעלי חוויות שונות ויחודיות לכל אחד מהילדים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי עדות אחת קשה וקורעת לב. העדויות הללו נאספו לתוך הספר הבודד הזה מתוך 429 עדויות של ילדים ומתוך סך של 7300 עדויות בסך הכל.
  • העדויות נגבו על ידי 3 ניצולי שואה בעצמם שראו בהתנדבותם באיסוף העדויות חובה מוסרית בתיעוד המעשים הנוראיים של הנאצים הפושעים.
  • העדויות נגבו בעזרת חוברת ובה הסבר פסיכולוגי מנחה וכן שאלון לאכוונת גביית העדות – כך שקבלת העדות מהילד לא תהיה יותר טראומטית ולא תגרום נזק נוסף למוסר העדות – שכן יש לזכור, כי הזכרונות עודם בשלים וטריים ואך זה עתה נחוו ויש צורך רב בהתחשבות בנפשם העדינה של הילדים שאותם מתשאלים. על כן הניצולים שהיו אחראיים על תשאול הילדים עברו בדיקות ואף היו מחוייבים להצהיר כי הם אכן מסוגלים להתחשב במצב הילד ולגבות את העדות בדרך הכי מוסרית ומותאמת שיכולה להיות".
  • לסקירת הספר באתר רגעים היסטוריים
  • עדות מתוך "ילדי המלחמה 1944-1948"

sp_gתמר רותם, מה סיפרו ילדים על השואה מיד לאחריה, באתר הארץ, 27.04.2014

  • "ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר", אומר אחד הילדים בעדותו ל"וועדה ההיסטורית המרכזית" שפעלה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שניתן להתרשם מעשרות העדויות בקובץ "ילדי המלחמה 1944-1948 שראה אור באחרונה (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), הילדים תיארו לפרטי פרטים, בלי להסוות דבר, את שגרת ההישרדות בשואה. ההיטלטלות בין מחבוא למחבוא בשנות האימה, המוות בכל אשר יפנו, כולל של הוריהם ובני משפחה אחרים, געגועיהם למשפחה. ובעיקר מה ראו ושמעו מהחרך הצר, גם הסמלי, שדרכו הביטו על האירועים האיומים, שקשה כל כך לתארם.
  • זהו ספר עשיר במגוון העדויות שבו ובאותנטיות שלהן. התמונה המתקבלת מהתיאורים ממקור ראשון – מרתקת.
  • לסקירת הספר באתר עיתון " הארץ" 

bullet history

elisya-1-cover-book

bullet historyפחד מוות : להסתתר בבניין מפקדת הגסטאפו

  • מקור וקרדיט : מירה קני-פז( עורכת) , רק הילדות אינה מזדקנת , בשואה היינו ילדים, הוצאת כרמל 2013 ,

  • סיפורה של אליסיה.

    "אף שאגדות האחים גרים מפחידות ומצמררות , מיליוני ילדים גדלו עליהן. אני לא נזקקתי לפרי הדמיון של האחים גרים. לי היו חוויות מצמררות ומשתקות, רבות עוצמה, כילדה , חוויות שלא אוכל לשכוח".

    "בקיץ 1944 , לאחר שהונגריה נכבשה בידי הגרמנים, הייתי ילדה בת שש. למודי ניסיון דודתי , שני ילדיה, זוג חברים ואני ,חמקנו חזרה לסלובקיה, לעיר קטנה בשם סבאטי מיקולאש, בחסות יחידת פרטיזנים- חלקם יהודים- אשר דאגו לנו למחבוא. לאחר שהייה במקומות ארעיים, נמצא לנו מחבוא בבניין מגורים, אשר הוסב למפקדה של הגסטפו בעיר".

  • לקטע מתוך זיכרונותיה של אליסיה 

bullet historyמזיכרונותיה של עליזה ברק-רסלר על הסתתרותה של משפחתה בהונגריה

  • "לאחר שניצלנו, התרחש עוד מקרה מזעזע וגורלי. שכבנו כהרגלנו בתוך הבור, כשלפתע נשמע רחש מכיוון הפתח. ידענו, שזה איננו וינסנט או פאבל, שתמיד השמיעו שריקה מוסכמת. נדרכנו והקשבנו. נשמעו דיבורים עמומים ופלצות אחזה בנו. הבחנו, שהשפה הנשמעת היא גרמנית. אבא סימן לנו בלחישה להיצמד אל הקיר ולא לזוז ממנו, כדי שהשטח המרכזי של הרצפה יישאר ריק (למקרה שמישהו יציץ למטה). הוא הניח על פיה של הקטנה את כף ידו כדי למנוע ממנה לצעוק או לבכות. נצמדתי אל הקיר, סמוך אלי נעמד אחיו של רוני וכשאחז בידי, הרגשתי את ידו הלחה מזיעה ואת רעידתו המבוהלת. גם לבי הלם בפראות, הקיבה התרוממה והרגשתי בחילה. האנשים שמעלינו החלו לפנות את הקש והקרשים ומבעד לפתח שנגלה, החל חודר אור קלוש. לפתע ,ללא אזהרה, נורתה ירייה מהדהדת. בחללו של הבור ניצת הבזק אור וכדור חדר לקרקע החולית שבמרכז המרתף. הגרמנים שעמדו למעלה, פתחו בצעקה ,Raus !Raus (החוצה, החוצה). לא הגבנו, הפכנו לפסלים אילמים, דוממים. ושוב נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת, ושוב אחת. הכדורים שרקו באוזנינו וחלפו קרוב לרגלינו.
  • היינו שרויים בפאניקה פנימית, בשיתוק מוחלט, תדהמה ובהלה אימתנית. זה כנראה מנע מאיתנו לצאת אל הלוכדים, למסור את עצמנו בידיהם ולגמור עם הסיוט המצמרר. עוד שמענו דיבורים עמומים ואחרי שעה קלה נורה צרור נוסף, שממש שפשף את נעלו של אבא. הוא ודאי נבהל מאוד, אולם לא הגיב. עדיין החרשנו ולא הראינו סימן חיים, היינו בהלם. איני זוכרת כמה זמן נמשך הסיוט, אך בסוף השתרר שקט מעיק. שמענו שהקולות הולכים ומתרחקים, עד שהיתה דומיה מוחלטת. התחלנו רועדים ובוכים בשקט ושואלים את עצמנו, מה עלינו לעשות. האם לעבור לבור אחר?"
  • לקטע מהזיכרונות באתר יד ושם ( מקור: עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס.)

bullet historyמזיכרונותיו של יצחק קשתי על בית החולים לילדים בוינה

  • "הגענו לבית חולים ששכן במַ לצגָסה. חדר הקבלה המה אנשים. ידיו של הר קלבנר הזיעו. "לא, אין מקום. בכלל, פה לא מקבלים ילדים", אמר מישהו בקבלה. "נכון", ענה שוב האיש להר קלבנר, "זה בית חולים יהודי, אבל מקום אין. לא לילדים". יצאנו ועמדנו בפתח
  • . היה יום חם. אולי סוף אוגוסט. הייתי לבוש במכנסיים קצרים, שני זוגות תחתונים, שתי חולצות ומעיל עליון. אמי הבינה כנראה משהו שאני לא תיארתי לי. עמדנו ללכת והנה ניגש אלינו הר פרוץ. כך נקלט השם באוזני לאחר זמן. כנראה שמע את שיחתנו בחדר הקבלה. "ילד יהודי מהונגריה?" אמר שאל, מביט בהר קלבנר. "יאוול". "תעודות?! יש עם אדוני תעודות? ומניין אדוני?" הר קלבנר השיב. ממראהו ניכר שהוא נכון להמציא כל מסמך ולהסכים לכל דרישה. הוא ביקש להיחלץ מסבך הטיפול בי ועתה נראה לו שהנה נפתח לו פתח תקווה. הר פרוץ ביקש שארשום לו על פתק את שמי ואת שם בני משפחתי שנשארו בנויאייגן. שניים שלושה רחובות מכאן. אל הגברת דוקטור רוטמן". * "גש נא עם הילד לקינדרשפיטַ ל, הוא רשם את הכתובת על פיסת קרטון שתלש מקופסת סיגריות."
  • מקור: יצחק קשתי, געגועים למניון. סיפור ילדות על גירוש ועל שיבה לא אפשרית הביתה, יד ושם, ירושלים 2001,
  • לקטע הזיכרונות של יצחק קשתי באתר יד ושם 

bullet historyיצחק גוטפריד זיכרונות ילדות בשואה

  • "יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות: "יודן יודן!!!", זה היה לא הרחק מביתו ברחוב קוליובה 90, הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב. במרחק מה יצחק קולט את אמו שיצאה מביתם למשמע הצעקות, כשהיא מחפשת אחריו והוא רץ לקראתה, כשלפתע שולף איש האס אס שעמד לא רחוק את המקלע שבידו ומרסס את אמו- רוזה גוטפריד לבית אנדרמן, והיא נופלת.   כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך".
  • לקטע הזיכרון של יצחק גוטפריד

bullet historyאל רפסודות בתהום – שרה אבינון

shara avinion cover book

  • ארבעים שנה ויותר לאחר האירועים הקשים שחוותה בילדותה, כמו נוטשת המספרת את עולמה הבטוח, המעוגן בלב לבה של ההוויה הישראלית העכשווית, פורצת את חומת השתיקה שבנתה סביב עברה, ופורשת את סיפור חייה: מן ההווה הבטוח אל מוראות השואה וחוזר חלילה.
  • ההווה, יציב ושלם ככל שהוא נדמה, מתוח על פני עבר קרוע ומסוכסך. טראומות ילדות נוראות של הימים ההם, טלטלות אכזריות של זהות יהודית מודחקת בתוך עולם אכזרי ועוין, מאבקי קיום פיזיים ונפשיים המאיימים למוטט גוף ונפש – כל אלה נהדפים בפני יצר החיים של המספרת, אבל אינם מרפים ממנה גם כאשר היא מצוידת בתובנת חיים רציונלית כביכול. אל רפסודות בתהום הוא מאותם ספרי ביוגרפיה בהם הסיפור האישי טעון במשמעויות המתנשאות הרחק מעבר לו: ההתמודדות הבלתי נלאית עם עיצוב הזהות האישית, מאבקי ההישרדות, התהיה העקשנית אל תהומות הנפש שנחבטה ונחבלה, תהליך איסוף הכוחות, כדי לעצב מתוך כל אלה אישיות מחוזקת ומאוזנת – הופכים ספר זה למסמך אנושי שהיבטיו חורגים הרחק מעבר לעלילת הסיפור עצמו.
  • נוצרי טוב לב העביר אותה לבית יתומים בזהות נוצרית בדויה. זוג נוצרים אימץ אותה, והמשיך להחזיק בה גם אחרי שיהדותה התגלתה. לאחר המלחמה איתרו קרובי המשפחה ששרדו את שרה, וביקשו להעבירה לחזקתם. ההורים המאמצים סירבו לוותר עליה, וגם הילדה סירבה בתוקף לעזבם. רק לאחר שנים של דיונים משפטיים הועברה הילדה למשפחתה הביולוגית והגיעה לארץ ישראל, בגיל 13, נוצרייה באמונתה ובאורח חייה.
  • שרה אבינון היא בעלת תואר שני בלשון העברית. פרסומיה העיוניים עסקו בסוגיות לשוניות שונות. בשנים האחרונות כתבה ספרים בסדרה "עיין ערך לשון" בהוצאת מט"ח.

bullet historyסיפורו של יצחק וינברג 

ed-weinberg-train

  • יצחק וינברג נולד בשנת 1938 בקרקוב פולין, להורים מרדכי ומינדה וינברג. בהיותו בן 9 חודשים, נכנסו הגרמנים לפולין והמשפחה הועברה לגטו קרקוב. ביוני 1942 שולחה כל משפחתו  למחנה ההשמדה בלזץ ובו ביום הושמדה כולה בתאי הגזים של המחנה. יצחק , שהיה אז ילד קטן בן שלוש וחצי , הוברח  מהגטו יחד עם אחיו אבנר הצעיר  ממנו ב  15  חודש ע"י דודתו מלכה האחות של אבא ודודו יצחק לבית שתיל. במשך כשנתיים הוסתרו בקרב הגויים הכפריים בסביבה, כשמידי יום היו מחליפים את מקום המסתור.
  • לסקירה המלאה

bullet historyראיון עם יעקב הולנדר – עיתון מקוון – חינוך והוראה מתוקשבת – יד ושם

  • יעקב (יאנק) הולנדר נולד בשנת 1928 בקרקוב שבפולין. בתקופת השואה הוא התגורר עם משפחתו בגטו קרקוב ובהמשך היה אסיר במחנות שונים ביניהם פלאשוב, אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר המלחמה נמנה על ילדי סלבינו, עלה לארץ באניה 'כתריאל יפה' אך גורש לקפריסין, שם, בין שאר עיסוקיו, ניהל את מקהלת המחנה. עם השחרור מקפריסין נקלט הולנדר בקיבוץ משמר השרון יחד עם כל חבריו למקהלה ונשלח ללמוד את יסודות הניצוח וההלחנה. הולנדר הלחין שירים רבים, חלקם זכו במקומות הראשונים בפסטיבלי הזמר. הוא אף שימש כמעבד קולי ומנצח של ההרכבים הקוליים – 'הרעננים', 'אדם לאדם', 'זמר לך' ועוד ולהקות צבאיות רבות.נפגשנו איתו לשמוע על זיכרונות ילדותו מהעיר קרקוב, על החיים בגטו בעיר, ועל קורותיו במהלך המלחמה
  • לראיון המלא באתר יד ושם
  • ראה גם : לשרוד את השואה: סיפורו של יעקב הולנדר – YouTube

bullet historyילדים מתבגרים בשואה

  • קטעי עדויות שליקט וערך גדעון רפאל בן מיכאל

bullet historyסיפור חייו של סולומון פייגרסון חלק ב

  • סולומון (סיומה) פייגרסון נולד ב-1930 בעיר לייפאיה שבלטוויה למשפחה של חמש נפשות. ביוני 1941, אז כבשו הגרמנים את לייפאיה, נהרג אחיו הנוך בקרבות על הגנת העיר. ביולי 1941, בגל הרציחות הראשון, נרצח אביו של סולומון, יעקב. בפברואר 1942 נתפסו אמו של סולומון ואחיו הקטן יוסף ונרצחו באתר ההשמדה שקדה. לפני שנגררה האם מהדירה, היא הספיקה להורות לסולומון לקפוץ מהחלון וכך הוא ניצל.
  • ראה גם : סולומון פייגרסון, חלק ג'
  • ראה גם: ילדים בשואה- בריחה מהוצאה להורג המונית – YouTube

bullet historyנערים חוקרים את ילדי השואה

  • פרופ' גיליס-קרליבך הקימה מיזם בו בני-נוער חוקרים את עדויותיהם של מי שהיוילדים בתקופת השואה
  • בהתרגשות ובתחושת שליחות עמוקה מספרת גיליס-קרליבך על המיזם שהקימה. "הילדים שחוקרים את הילדות בשואה לומדים היום על ילדים בני גילם, על ההתמודדות שלהם, על המחשבות שלהם, על תקוותיהם, הפחדים, האומץ והתושייה שלהם, ועל כאב הפרידה שחוו כשניתקו מההורים וממשפחתם", היא מספרת כשעיניה נוצצות.במשך חודשים ארוכים אספה פרופ' גיליס-קרליבך קרוב ל-600 עדויות של ניצולי שואה, שהיו בני 0-9 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "הגעתי למגוון גדול מאד של עדויות מ'יד-ושם' ומקיבוצים שונים", אמרה. "זה לא היה פשוט להגיע לעדויות של ילדים, כיוון שהן לא ממוינות תחת קטגוריה זו. עברתי על כמות עצומה של עדויות, ובחרתי ילדים שנולדו משנת 1930 ואילך"."תיעוד וחינוך",  הפרויקט הייחודי של המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר-אילן, פעל במספר בתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ. כ-400 תלמידים בוחנים בכלים מדעיים את עדויותיהם של ילדים ששרדו את השואה. את המיזם מממנת ועדת התמיכות לניצולי שואה מגרמניה.
  • למאמר בעיתון מעריב

brdgif72עדים דוממים

exhibition yad veshem1

דפנה ארד, הדובי, המונופול והבובות, ששרדו בשואה יחד עם הילדים ששיחקו בהם, באתר הארץ, 28.09.2014

  •  התערוכה "אין משחקים ילדותיים" ב"יד ושם" היתה אמורה להיות תערוכה זמנית, שתציג למבקרים הצעירים חפצי ילדים, בובות, צעצועים וציורים מאוסף החפצים של המוזיאון. שם התערוכה לקוח מספרו של יאנוש קורצ'אק, "חוקי החיים". היא נפתחה בשנת 1996 רק לשלושה חודשים, אך מוצגת כבר 17 שנים ברצף, אולי כי כואב לסגור אגף שכל כך מצליח לרגש מבקרים בכל הגילאים. בתערוכה מוצגים סיפורים של ילדים על הצעצועים שאתם שיחקו בשואה, שאילתרו בעבורם הוריהם, או שהם יצרו מפרי דמיונם, לצד דובונים, משחקי קופסה וציורי ילדים.
  • למאמר בעיתון "הארץ" 

bullet historyחפצים המספרים את סיפוריהם של ילדים בשואה באתר יד ושם

bullet historyעדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם | ילדים ונוער בשואה ( הדגל) 

bullet historyעדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם | ילדים ונוער בשואה ("אמא אווזה" באינדונזיה)

bullet historyילדות בשואה – כוכבים בלי שמים",   תערוכה ביד ושם

  • תערוכה חדשה העוסקת בעולם הילד בשואה – ילדות בשואה – כוכבים בלי שמים". התערוכה מנסה לתת ביטוי לקורותיהם של מיליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה, באמצעות הצגת סיפורים שנותרו מאותם ילדים, או מסיפוריהם של הילדים המעטים שניצלו.
  • לחומרים המקוריים המעטים, שמוצגים בתערוכה נוספו יצירות בזכוכית ובאנימציה של סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה "בצלאל"ומהמחלקה לעיצוב תקשורת חזותית מHIT"– מכון טכנולוגי חולון" שמציגים סיפורים רבים בתערוכה להם לא היה ביטוי ויזואלי.

brdgif72הסתרת ילדים יהודים על ידי משפחות נוצריות

bullet history

מי היו מצילי הילדים? נחום בוגנר

  • ד"ר טק שהתמקדה במחקרה במצילים הפולנים, קבעה שמדובר 1 ובהשפעת הסביבה. באנשים בעלי אופי עצמאי ששמרו בעקביות על דעותיהם, ולא נסחפו עם הזרם המרכזי בחברה. הם היו משוחררים מדעות קדומות ועל-פי הבנתם קבעו לעצמם במה להאמין, אילו דעות מקובלות עליהם, ואילו נורמות של הסביבה אינן לרוחם, ועל כן יש לדחותן. 2 בהתנהגותם הם היו אינדיבידואליסטים, גם אם לא תמיד ידעו זאת. תכונות אלה, כולן או מקצתן, היו לבטח משותפות לכלל המצילים. אבל נראה שמצילי הילדים שביניהם בולטים ברגישותם המיוחדת לחסרי הישע ובאהבת האדם באשר הוא אדם, רגשות הנובעים מהומניזם עמוק שינקו ממקורות שונים, אם דתיים, אם ליברליים- חילוניים ואם מתוך התנסותם האישית, בבחינת "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך".
  • אנשים אלה ביטאו אהבה זאת לא בהכרזות, אלא בביטוי מוחשי, ביחסם הבלתי אמצעי כלפי הזולת, בגילויי רוך ומאור פנים ובמגע אישי יומיומי. לכן אין זה מפתיע 3 שלנשים היה משקל מכריע בהצלת ילדים, בגלל נטייתן לפעול על-פי רגשותיהן. ככל שמרבים לעיין בעדויות על הצלת ילדים בתוך המשפחות, כך קשה יותר לתאר טיפוס מיוחד של מציל ילדים. אנשים אלה היו שונים זה מזה באופיים וברקע החברתי שלהם. הם השתייכו לכל רובדי החברה ולכל גוני הקשת הפוליטית – הם היו בני אצולה ובני המעמד הבינוני; פועלים ואיכרים; בעלי אמצעים ועניים מרודים; משכילים בעלי מחויבות חברתית וחסרי השכלה שלא התמצאו בהוויות העולם; דתיים וחילוניים; אנשים המעורים בחברה, ואינדיבידואליסטים; בעלי משפחות ובודדים. גם מניעיהם לא תמיד היו זהים, ואין מעשה הצלה אחד דומה למשנהו.
  • למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר

bullet historyדרכם של הילדים אל משפחות המצילים, ד"ר נחום בוגנר, באתר יד ושם 

  • בריחת יהודים מהגטו אל מה שקרוי "הצד הארי" כדי לחפש לעצמם מקלט בקרב האוכלוסייה הנוצרית, בעצם לא החלה אלא לפני אקציות ההשמדה ההמוניות שבשנת 1942 שטפו את הגטאות ברחבי פולין. גם אז דרך זאת לא התאימה להמונים. אם היו יהודים שקודם לכן חשבו לנטוש את הגטו כדי למצוא מסתור בצד הארי באמצעות זהות שאולה, כעת הם נרתעו מכך ולא רק בגלל היעדר אמצעים, אלא בעיקר מפחד שמא שכניהם הנוצרים יסגירו אותם לידי הגרמנים.
  • את הלך הרוח בקרב יהודי הגטו לפני האקציות מתאר ביומנו צאלק פרחודניק, שהיה מאלה שנטשו לבסוף את הגטו וניסו להציל את עצמם בצד הארי: איש כמעט לא העלה על דעתו לנהוג בדרך הפשוטה, ובעצם הדרך היחידה, ולעזוב את הגטו. להשיג תעודת זיהוי פולנית או במקרה הגרוע ביותר תעודת לידה ולגור בגלוי ברובע הפולני… היהודים נרתעו מלצאת ולגור בצד הפולני משתי סיבות. מצד אחד הצליחו הז'נדרמים להחדיר בתודעת היהודים את ההכרה שהיציאה מהגטו פירושה גזר דין מוות. מצד שני חיו היהודים בפחד נורא מהפולנים, זאת אומרת פחד משוד והסגרה לידי הז'נדרמים. ההיגיון היה כזה: מהז'נדרמים אפשר להסתתר ולהשתמט מהם, בסופו של דבר רק ז'נדרמים מעטים מסתובבים ברחובות, אבל איך להתחבא מהפולנים שמבחינים ביהודים  בקלות?
  • למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר באתר יד ושם 

bullet historyבעיית הילדים שנשארו בידי מציליהם הנוצרים, ד"ר נחום בוגנר

  • "תחילה לא ביקשו המצילים שהחזירו את הילדים לוועדים היהודיים, תשלום בעבורם. בהמשך החלו להגיע גם כאלה שדרשו תשלום בגין הטיפול בילדים והסיכון שנטלו על עצמם כשהסתירו אותם. אחרי המלחמה פשטו שמועות בין הפולנים שהיהודים מקבלים עזרה מאמריקה וכי יש להם מכל טוב. מקצת המצילים שהשמועות הללו הגיעו לאוזניהם, החלו לראות בילדים שבחסותם אמצעי להטבת מצבם הכלכלי ודרשו מהוועדים היהודיים או מקרובי המשפחה תגמול בעבורם. כך החל בפולין סחר בילדים שניצלו בידי נוצרים. את ראשיתה של התופעה במקומות שונים מתארים אלה שבפעילותם הציבורית באותם ימים היו מעורים בנושא זה".
  • למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר באתר יד ושם 

bullet historyההיסטוריון נחום בוגנר על רועים ופארובקים – הכפר, מקום מסתור לילדים

A GROUP OF ORPHANS, SURVIVORS OF THE HOLOCAUST, ATTHE RECEPTION CAMP IN ATLIT. D820-060 יתומים, ניצולי שואה, ב מחנה המעבר לעולים ב עתלית עולים מחנה מעבר יהודים ניצולים

  • "בגלל השליטה הרפויה למדי של הגרמנים בכפרים ובגלל המרחב הגאוגרפי שלהם, יכלו להסתתר בהם יותר יהודים משהסתתרו בהם בפועל, וזאת בעיקר בגלל האנטישמיות המושרשת שרוב הכפריים היו נגועים בה. על יחסם של הכפריים כלפי היהודים בימי השמדתם כותב רינגלבלום: יחס הכפריים תלוי בעמדות שהיו מקובלות בסביבתם לפני המלחמה. במקום בו קיננה אנטישמיות חסרת מעצורים, יחס התושבים לפליטי חרב הנאצים היה רחוק מלהלהיב את הדעת. התושבים המקומיים היו צדים ומסגירים תמורת בצע כסף את היהודים הנמלטים ביד רודפיהם. תפקיד עצוב מילא "משמר הכפר" שעסק במלחמה בפרטיזנים. הוא התמחה בציד פליטי אקציות הגירוש… משפחות יהודיות בודדות מצאו מקלט אצל איכרים. מסתירים אותם במתבנים, במרתפים וכולי. השלטון הגרמני נלחם באיכרים הנותנים מחסה ליהודים. פורסמו הוראות מחמירות, המאיימות ב"עשן אדום", שריפת בתים, ומבטיחים פרסים על הסגרת יהודים. המבצעים נגד יהודים קשורים בפעולות השלטונות נגד הפרטיזנים, ובכלל נגד זרים השוהים בכפר. כך מסתברת העובדה שפחות ופחות יהודים מסתתרים בכפרים. בשנים 1940-1941 המצב היה טוב יותר. איכרים החזיקו אז במשקיהם צעירים יהודים בתור פועלים והתייחסו אליהם בצורה אנושית… היום מפחד האיכר לעזור לבורחים מן המחנות או מן הגטאות מחשש הלשנה… יש ופחדו של האיכר כה גדול שאף את המזון לנמלט לא יציע בביתו או בחצר משקו אלא יביאנו לאי שם, לקצה היער. אך למרות החמרת המצב והקשיים, יש עדיין לא מעט משפחות יהודיות המסתתרות בבתי איכרים ובמחבואים שהותקנו במיוחד  למענם" .
  • אכן היו איכרים שהצילו יהודים בביתם, ואף היו ביניהם ששילמו על כך בחייהם. על פי רוב עלו הגרמנים על עקבותיהם בעקבות הלשנות שכניהם. בנובמבר 1943 פשטו ז'נדרמים גרמנים על שני בתי אב בכפר סקווארה באזור פלונסק, הוציאו מהם חמישה איכרים ושני יהודים שהסתירו, ותלו אותם יחד על עצים בפאתי הכפר, לעיני הכפריים מהסביבה שרוכזו אבל יחסם של רוב הכפריים כלפי היהודים 12 במיוחד כדי לחזות במאורע, למען יראו וירָאו. הנמלטים נע בין אדישות לעוינות, יחס שניכר לא רק בעדויותיהם של ניצולים, אלא גם ברישומי רושמי הכרוניקות הפולנים המציינים את החמרת יחסם של הכפריים כלפי היהודים 13 ובוגדנותם דווקא בשנת 1942, בתקופת אקציות חיסול הגטאות בערי השדה"
  • למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר באתר יד ושם 

תינוקת בחבילה באתר יד ושם

  • "פורסט לקחה את קרובתה הקטנה אל ביתה, אך כשהגרמנים החלו לגרש יהודים אל אושוויץ ב-1942, חשה כי הסכנה לתינוקת רבה מדי. פורסט רצתה להצטרף אל שורות הפרטיזנים והזדקקה למצוא מקום מסתור עבור אחייניתה התינוקת. היא פנתה בתחילה למנזר, אך הנזירות לא היו מוכנות לקחת תחת אחריותן תינוקת כה קטנה. אחר כך מצאה אישה שהיתה מוכנה לקחת את התינוקת תמורת תשלום והשאירה אותה אצלה. כעבור זמן מה, חברתה מלפני המלחמה, דג'ינה בריטיץ' ביקרה את הילדה וגילתה שהיא סובלת מתת-תזונה וממחסור בבגדים. למרות הסכנה החמורה שנשקפה לה ולבנה, טיהומיר, בריטיץ' החליטה לקחת את התינוקת אל ביתה מן הבית שבו סבלה מהזנחה."
  • "בעלה של דג'ינה, שהיה ימאי, לא חזר כמעט אל ביתו וכל האחריות נפלה על כתפיה. היא ובנה, שהיה תלמיד בבית הספר לרפואה, טיפלו במסירות בדינה הקטנה ואף לימדו אותה קרוא וכתוב. בריטיץ' לא נרתעה אפילו כאשר פשטו השמועות על כך שהיא מחביאה ילד יהודי ושכניה איימו להלשין עליה. על מנת להגן על דינה, היא הטבילה אותה, שינתה את שמה למריה ולימדה אותה תפילות נוצריות".

bullet historyאת שומעת אמא ?
מאת: זאב ויקטור רטנר

  • "בן שש היה זאב כאשר ב-1939 פלשו הגרמנים לפולין ועירו לבוב סופחה  לבריה"מ.  בן תשע היה כאשר ב-22.6.1941, פלשו הגרמנים לבריה"מ.
    לבוב עברה לשלטון הנאצים והוריו החלו לנהל מלחמת קיום חסרת סיכוי. ב-1942 נעלם אביו שנרצח, ואמו הפקידה אותו בידי עוזרת הבית הפולניה, שקיבלה את רכושם כדי לתת להם מחסה.  לאחר שהאדם נלכדה ב-1943 בידי הנאצים.  הבריחה אותו העוזרת אל אחותה בפרוור של פשמישל שם חי  כילד נוצרי.
    לאחר שנחשפה זהותו היהודית חששה האחות שמא תיענש על הסתרת ילד  יהודי , ושכרה גבר פולני בשם ברוניאק כדי שיהרוג את הילד ויעלים את גופתו. ברונאיק שחס על הילד מסר אותו לדודתו הערירית בכפר נידח בטענה שהוא  יתום של קצין פולני שנהרג במלחמה.  שם גדל כילד נוצרי, עדאשר בשנת  1946 הועבר על ידי ברוניאק תמורת פרס לידי ארגון יהודי שפעל להצלת
    יהודים והעלאתם לארץ ישראל ובשנת 1949 עלה לארץ"
  • ייחודו של הספר בכך, שהוא מביא את מלחמת ההישרדות של ילד יהודי בעולם האכזר כשהוא שואב את חכמתו וכוחותיו ממצוות אביו ואמו, שאמרו לו בעת הפרידה :  שרוד!
  • הוא שרד גם למענם, ועלה לארץ ישראל, ונשא אשה והוליד ילדים גם למענם, כדי לתת להם ולו את הניצחון על הנאצים, בכך שהוא חי ויש בספרו זה הוא מספר כל זאת לאמו – "את שומעת, אמא?!" להם המשך בעולם.
  • ראה גם : ynet דרך צלחה, ילד יפה שלי – חדשות

bullet history"המסע של אלי לוין אל העבר" באתר יד ושם

  • "המשפחה ברחה בראשית 1942. הראשון שהוברח מחוץ לגטו היה הבן, אלי. שמואל, שהועסק בעבודות כפייה מחוץ לגטו, לקח אותו איתו באחד הימים כשהוא מסתיר אותו בין המוני העובדים שצעדו למקום עבודתם. האומנת לשעבר הלא יהודיה של הילדים, חיכתה לאלי בנקודת מפגש שנקבעה מראש ולקחה אותו למקום מסתור זמני. תוך זמן קצר הצטרפו אל הילד אמו ואחותו. משם לקחה אותם האומנת בכרכרה לביתו של קורסאק בבאלסר (Balcer), כפר שהיה אז בתחומי פולין וכיום נמצא בבלרוס. מאוחר יותר הצליח גם שמואל לברוח מן הגטו והצטרף אליהם בבאלסר. המשפחה שאוחדה מחדש חיה במרתף בבית קורסאק תחת זהות בדויה של משפחה פולנית. אלי (שכינויו היה 'לשק') אפילו שימש כנער מקהלה בכנסיה".

 bullet historyהסוכרייה של איש האס. אס

  • "בסוף שנת 1944 התחבאו בהרי הטטרה המושלגים יהודים סלובקים מועטים ששרדו את הגירושים. המצוד הגרמני הבלתי נלאה אחר יהודים מסתתרים אילץ אותם לנדוד כל העת ממקום למקום. בין היהודים הנרדפים היתה גם משפחת ברגר על שלושת ילדיה. הצעיר שביניהם, פרדיננד – לימים מרדכי, היה בן 3 בלבד וסבל מאד מן התנאים הקשים. בין האיכרים שהעבירו מזון ליהודים ולפרטיזנים המסתתרים היתה גם נערה בת 17 בשם אולגה. היא ריחמה על הילד הקטן והסכימה לקחת אותו אל ביתה בכפר פורובקה(Porubka). אולגה לא טרחה לשאול את אמה ולבקש את הסכמתה, ופשוט הביאה אותו הביתה.
  • אולגה ואמה, מריה חומובה (Maria Chomova), החביאו את הילד בביתם וטיפלו בו עד לסיום המלחמה. הן העמידו פנים שהוא בנה של אולגה, פרקו חומוב (Ferko Chomov). שני יהודים מבוגרים נוספים התחבאו בבית. למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותן והסכנה שבחשיפתן, שתי הנשים דבקו בהחלטתן להגן על המסתתרים. באחד המקרים, עמדו בסכנת חיים של ממש כאשר קצין אס. אס שהגיע לביתן חשד כי הילד יהודי. למזלן, כך אמר להן הקצין עצמו, הילד הזכיר לו את בתו, והוא נסוג מחשדותיו ואף העניק לו סוכרייה".

bullet historyהחיפוש אחר אסתר באתר יד ושם 

  • "תאריך לידתה של אסתר רמיאל, לבית לוין, אינו ידוע, משום שאיש ממשפחתה הקרובה לא שרד. מניחים שהיא נולדה בערך בשנת 1938 או 1939. אביה נפטר בשנת 1940 וכאשר הגרמנים החלו לרצוח את היהודים בטראבי, הצליחה אמה להבריח אותה מן הגטו לגיס שלה באיבייה, מקום שנראה באותו זמן פחות מסוכן. הגיס מסר את אחייניתו לחבר, סטניסלב פוזניאק, שגר בכפר קטן סמוך לאיבייה.למשפחה הפולנית-קתולית היו תשעה ילדים משלה. הגדולה הייתה ינינה, ילידת  1927והצעיר היה תינוק, יליד 1942. אסתר נשארה עם המשפחה עד לשחרור בשנת 1944. מראה היה שונה משל שאר בני המשפחה והיה ברור שהיא אינה בתם. הדבר סיכן את המשפחה עד מאוד. ואכן השכנים הלשינו על כך לגרמנים. אלה ערכו חיפושים אחדים אך מעולם לא מצאו את הילדה. ינינה הופקדה כאחראית על אסתר ולוותה אותה לכל מקום. כאשר התקרבו זרים אל הבית, הייתה ינינה לוקחת את אסתר ליער הקרוב או מחביאה אותה בדיר.
  • לאחר השחרור חזרו לעיר אנשים בודדים, שרידיה של הקהילה היהודית של איבייה, כדי לחפש ניצולים. כאשר פוזניאק שמע על בואם, הביא אליהם את אסתר".

bullet historyהמצילה של סנדרו באתר יד ושם 

  • "בשנת 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את איטליה, חלתה יוצי במחלת לב קשה, ובינואר 1944 נפטרה. על ערש מותה ביקשה מאידה שתדאג ליתומים, שהיו בני 9, 12 ו-13, וגילתה לה שהיא וילדיה יהודים. יוצי הפקידה בידי הנערה את התעודות והמסמכים של המשפחה. למרות הקשיים הגדולים מולם ניצבה הנערה הצעירה שהפכה בחטף לאחראית בלעדית לקיומם ולשרידתם על שלושה ילדים נרדפים, לא נרתעה אידה לנטי, לא נטשה את בני חסותה, והייתה להם כאם. הנערה הצעירה נשאה על כתפיה אחריות לגידולם של שלושה ילדים מבלי שיהיו לה אמצעים כלשהם, תוך שהיא נאלצת להסתיר את סוד יהדותם ולהתמודד עם הפחד שמא הגרמנים או המיליציה האיטלקית יגלו את זהותם האמיתית. במר ייאושה לקחה אותם אל אמה, מדלנה, שגרה בכפר מוֹנסֶליצֶ'ה שבחבל פדובה בצפון איטליה. הם הוצגו כפליטים הונגרים ואיש לא ידע כי הם יהודים. מאחר שאידה לא יכלה לספק את צרכי הילדים בכוחות עצמה, פנתה לראש העיר לעזרה. היא גילתה לו את זהותם האמיתית של הילדים, והוא היה מוכן להעניק להם סיוע. שלושת הילדים נקלטו במוסדות נוצריים שונים בסמוך לפדובה. אידה הציגה את עצמה כאפוטרופוס היחיד שלהם, ביקרה אותם באופן סדיר ובילתה אתם את כל ימי הראשון. במשך כל תקופת המלחמה נהגה אידה ברונלי, נערה צעירה וחסרת ניסיון שבידיה הופקדו שלושה ילדים, בבגרות יוצאת דופן. היא זכרה את בקשתה האחרונה של אמם הגוועת, ועל מנת לקיים את הבטחתה, קיבלה על עצמה כל עבודה קשה. לאחר המלחמה הסתייעה בראש העיר על מנת ליצור קשר עם חיילי הבריגאדה היהודית שחיפשו ילדים יהודים יתומים בכל רחבי אירופה. אחד מן החיילים, שלמה (סבר) רוביץ זכר היטב את אותו יום בחודש יוני 1945, בו הופיעה אידה בת ה-18 במחנה הצבאי בסנטה קולומבה שליד סיינה, אוחזת בידיהם של שלושה ילדים. הנערה ספרה כי אלה ילדים יהודים, ותיארה בפניו את אשר עבר עליהם. רוביץ בילה מעט זמן בחברת הילדים כדי לאמת את דבריה. שנים אחר כך סיפר שהתרשם עמוקות מן האומץ והמסירות של אידה. למרות שמצאה את אנשי הבריגדה, היססה אידה להשאיר את הילדים עם החיילים היהודים במחנה. היא רצתה לוודא שיגיעו בשלום לסיפון אוניה, שתצא מנאפולי ותביא אותם לארץ ישראל. על כן נדדה אתם במשך חודש שלם ממחנה למחנה, ורק כאשר הייתה בטוחה שהם בידים טובות ויגיעו למחוז חפצם, נחה דעתה."

bullet historyילדותו האבודה של שמואל אלירז באתר יד ושם

  • "החיים הטובים של משפחת רוזנצוויג הגיעו אל סיומם כאשר הגרמנים כבשו את פולין. לאחר הקמת הגטו בוורשה נאלצו בני הזוג ובנם הקטן לעקור אל הגטו הצפוף וקשה היום. יוסף וסטפה הבינו כי נקלעו למצב של חוסר אונים והפקידו את בנם בידיה הנאמנות של המטפלת לשעבר של סטפה, מריה ואלבסקה. ואלבסקה מעולם לא נישאה, לא היו לה ילדים משלה, ולאחר שנים רבות בהם שירתה את הוריה של סטפה, עברה להתגורר בכפר מרוחק במחוז סקיירניביצה(Skierniewice).
  • שמואל, שבבית קראו לו בשמו הפולני לודוויק (Ludwik), הפך עכשיו לוישיו (Wiesiu), אחיין של מריה. סייעה לו העובדה שהיה בעל שער בלונדיני ועיניים כחולות, שדיבר פולנית שוטפת. עד מהרה למד הילד את אורחות החיים בכפר והחל לדבר במבטא המקומי. זכרם של הוריו וחייו הקודמים החל לדהות".

bullet historyמקלט לילדה קטנה באתר יד ושם

  • "אווה נובוטנה (Novotna) נולדה בדצמבר 1938 בפראג. כאשר הייתה בת שלושה חודשים, כבשו הגרמנים את בוהמיה ואת מוראביה. כיוון שאביה היה יהודי, רשמו גם את  אווה הקטנה כיהודייה.
  • הוריה של אווה, ולסטה וקורט באר (Beer) היו קומוניסטים נאמנים, והגבירו את פעילותם הפוליטית לאחר הכיבוש הגרמני.
  • במרץ 1941, נאסרו שניהם. האב התאבד ואילו האם שוחררה, אך לזמן קצר בלבד. בקיץ 1942 נאסרה שוב ונשלחה לאושוויץ. אווה בת ה-4 שנותרה ללא הורים, הועברה ממקום למקום עד שמילנה הרבנובה הציעה לקחתה תחת חסותה. אווה חיה אצל מילנה עד לשחרור, אז חזרה  אמה מן המחנה.
  • בתקופת הכיבוש, הייתה חובה לרשום את מקום הימצאו של כל יהודי, כולל ילדים קטנים. מתן מקלט לילד יהודי מבלי לדווח על כך לרשויות הווה סכנה עצומה. מה גם שבעלה של מילנה נאסר ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן.  כבני משפחה של אויב פוליטי, היו איפוא מילנה ובנה מילאן על הכוונת של השלטונות הגרמני, והסתרת ילדה יהודיה רק הגבירה את הסכנה. יתר על כן, היות ולאווה לא היה כל מעמד חוקי, היא לא קבלה הקצבות מזון. למרות הקושי והסיכון שבהם היו מילנה ובנה מילאן נתונים, טיפלה מילנה הרבנובה בבת חסותה הקטנה באהבה ובמסירות אין קץ. מכיוון שאי אפשר היה לשלוח את אווה לבית הספר, שכרה מילנה מורים פרטיים שלימדו את הילדה בבית.
  • כאשר חזרה אמה של אווה, מצאה ילדה בריאה ומאושרת. הקשר ההדוק עם המצילה נשמר עד שהרבנובה היגרה לארצות הברית בשנת 1948."

    bullet historyמתנת יום הולדת מאבא באתר יד ושם

  • "שתי הבנות הצעירות של משפחת ון-דר-הודן, רחל וז'קלין (לינֶקֶה) בנות 13 ו-9, הובאו למשפחה קולטת, אך עד מהרה הפך מקום המסתור שלהן למסוכן ובלתי בטוח. האב נזכר בתלמידו לשעבר מבית הספר לרפואה, והתקשר אל בני הוזג הארי ואַליס קויימנס.  הם הציעו מיד לתת לבנות מקלט בביתם, בסינט אוּדֶנרוֹדֶה בצפון בראבנט. רחל ולינקה שהו אצל משפחת קויימנס מאוקטובר 1942 עד אפריל 1943. שתי הילדות הוצגו כקרובות משפחה וזכו ליחס של בנות משפחה לכל דבר ועניין. הן למדו, עזרו לקשט את עץ האשוח ושרו את שירי חג המולד, מדי פעם יצאו לטיולים ביערות עם שלושת ילדי משפחת קויימנס (שגילם היה שבע, חמש ושלוש) ועם האומנת שלהם, והשתתפו בתפילות הערבית. זהותן האמיתית הוסתרה מפני חבריהן ללימודים כמו גם מפני השכנים. רק הארי ואליס ידעו כי הילדות הקטנות הן יהודיות.
  • באפריל 1943, הזהיר שוטר הולנדי את הארי ואליס קויימנס, ואמר שיש חשד שהילדות יהודיות, ושמתכוונים לבדוק את זהותן. שנים רבות לאחר מכן ספרה אליס לשתי הבנות שהדבר הקשה ביותר שהיה עליה לעשות בחייה היה לספר לון-דר-הודן שעל בנותיו לעקור למקום מסתור חדש. האחיות נאלצו להיפרד: רחל נלקחה על ידי אביה,  יאקוב, אל ד"ר סִיבֶּה נִימַנס, וטרינר באֶדֶה, חֶלדֶרלַנד, שהתחתן זמן קצר קודם לכן עם חֶרִי רוּטחֶר, שהיתה עובדת מעבדה של יאקוב בעיר אוטרכט.  לינקה הועברה אל ביתם של ד"ר הֶין קוהלי ואשתו איבון, (ווֹנֶטֶה) בכפר הקטן דן-האם, אוֹבֶראֶיסֶל. בני הזוג, שלא היו להם ילדים משלהם, קבלו את הילדה בחמימות וטפלו בה היטב".

 bullet historyאירנה שטיינפלד , כאב הפרידה: ילדים ומציליהם, באתר יד ושם 

  • "בשנת 1942 הובא ברנאר טוך, ילד בן שלוש מאנטוורפן שבבלגיה, אל משפחת וילמס, והיא הסתירה אותו וטיפלה בו בחום ובמסירות. לאחר השחרור, כשהתברר כי הוריו של ברנאר לא שרדו, הגיע דודו של ברנאר לבית המשפחה כדי לקחת את הילד, אך ברנאר סירב לעזוב את ביתם של מציליו. הדוד ביקש להתאחד מחדש עם השריד היחיד ממשפחתו, ולכן פנה לבתי המשפט, והמשפחה נאלצה להשיב את הנער לדודו. ברנאר זוכר כיצד דודו, שכנראה היה סבור שהטוב ביותר בעבורו יהיה לנתק את קשריו"
  • " הפרידה של ילדים ממשפחות מציליהם לאחר המלחמה גבתה מחיר גבוה לא רק מהם, אלא גם מהמצילים עצמם שטיפלו בהם במסירות במשך חודשים ושנים. לעתים קרובות התפתח הקשר בין המצילים לניצולים למערכת יחסים קרובה ועמוקה, והחוויות המשותפות בתקופת השואה גיבשו וקירבו אותם עוד יותר. היו גם מקרים שבהם מצילים וניצולים ניתקו את הקשרים ביניהם מאחר שצד זה או אחר לא היה יכול לשאת את כאב הפרידה מחדש. במקרים אחרים מחלוקות על המשמורת של הילדים הוכרעו בבתי משפט".
  • לחלק מן הילדים הייתה השיבה אל העולם היהודי קשה מאוד. היו שעדיין נשאו זיכרון עמום של המשפחה המקורית שלהם; והיו ילדים שהוריהם או קרובי משפחה שלהם הופיעו פתאום בעולמם והיו בעיניהם זרים גמורים. הטלטלה הייתה קשה ומייסרת – בפעם השנייה נותקו הילדים בכוח מהחיים ומן המשפחה שהורגלו אליהם. יתר על כן, האתגר של בנייה מחדש של חיים חדשים היה כביר: ההורים ששרדו מהמלחמה חזרו חבולים וחסרי כול, ואילו משפחות המצילים יכלו לספק חום, אהבה ויציבות. ילדים רבים ברחו כדי לחזור לבתיהם של מציליהם משום שראו בהם את משפחתם "האמתית".

 sp_gראה גם מאמרה של אירנה שטיינפלד, "בין המשפחות יהודים ומציליהם בתקופת השואה " אירנה שטיינפלד , בשביל הזיכרון , יד ושם 

  • "אלפי יהודים הוסתרו בבתי נוצרים, והיה עליהם להתאים את עצמם לאורחות החיים ולמנהגי הדת של מסתיריהם. במקרים רבים היו הבדלים קיצוניים בין הבית שממנו באו לבין המשפחה המצילה. דפוסי התנהגות שונים, הבדלי תרבות, השקפת עולם, דת, מעמד חברתי, פערים בין אנשים עירוניים משכילים לבין המשפחות הכפריות הפשוטות שקלטו אותם — כל אלה הקשו מאוד על ההסתגלות. במקרים רבים כפתה ההסתרה קשר אינטימי על אנשים שלא היה ביניהם שום מכנה משותף. נסיבות השואה הפכו גורלות. יהודים ממעמד בינוני או גבוה מצאו עצמם פתאום בתחתית הסולם, נטולי זכויות, נרדפים ונתונים לחסדם של מי שבימים רגילים היו בשולי החברה. אביה של מרים דרוך היה סוחר תבואה בדובנו, ושנות ילדותה הראשונות עברו עליה בבית חם ואמיד שבו לא חסר דבר. היא הכירה את חיי הכפר מתקופות הקיץ, כאשר הייתה משפחתה נופשת מחוץ לעיר. כדי להצילה שלח אותה אביה לביתו של כומר כפרי, איגנטי גרוגול )Ignatij Grogul(. מרים בת התשע לא ידעה אוקראינית, מצאה עצמה בתנאי חיים שלא הייתה רגילה אליהם ונאלצה לעבוד כמו כל ילדי המשפחה מבוקר עד לילה במשק ובחקלאות. המעבר החד נחרת בזיכרונה, והיא סיפרה כיצד חתכה את ידה בפעם הראשונה שנשלחה לקצור תבואה וכיצד נפצעה כאשר פרה העיפה אותה במרעה. רק לאחר זמן 8 מה התחברה עם ילדי המשפחה, למדה אוקראינית ויכלה לתקשר עם סביבתה:
  • למאמר המלא של אירנה שטיינפלד, בשביל הזיכרון , יד ושם .

bullet historyעלומים הינה אגודה ישראלית של ילדים יהודים שהוסתרו בצרפת בימי השואה 

  • "הארגון הוקם ב-1993, בעקבות כנס בשם "הילדים המוסתרים" ("The hidden children"), שעסק בילדים מוסתרים מכל המדינות. הוחלט להקים עמותה ישראלית של ילדים שהוסתרו בצרפת. מקימת הארגון, הרבנית רבקה אביחיל, הייתה היו"ר הראשונה של העמותה ובעזרת בעלה, הרב אליהו אביחיל, גם בחרה את שם הארגון. המטרה הראשונית של עלומים הייתה יצירת בסיס לשיתוף החוויות בין חברי הארגון ותיעודם במסגרת הרצאות, קבוצות דיון ודיבור ופעולות נוספות. הסיבה העיקרית לכך היתה בעיקר התפיסה שרווחה אחרי המלחמה שהניצולים מצרפת לא "נחשבו" באמת לניצולים. היו את הגיבורים שלחמו בגטאות וביערות, היו את ניצולי המחנות, ניצולי אושוויץ שהיה להם מספר ולהם, מצרפת, לא היה כלום – הם "רק" הועברו ממקום למקום כמו חבילות. רק בשנת 1991, כשהניצולים כבר היו מבוגרים ובעלי משפחות, הם החליטו להתחיל לדבר על עצמם ועל קורותיהם בתקופת השואה".

bullet historyמה שנשאר – מסע אישי עם הסופר אהרון אפלפלד ( סרט תיעודי , בימוי: זולטן טרנר , 27 דקות , עברית , ישראל 1999)

  • "סרטו של זולטן טרנר "מה שנשאר – מסע אישי עם הסופר אהרון אפלפלד". הסרט שהופק בשנת 1999 עוסק בשובו של הסופר עטור הפרסים והשבחים לסביבת הולדתו בחבל בוקובינה (היום אוקראינה). הסרט הקצר בן 27 דקות מתעד את מסעו של אפלפלד שהיה ילד צעיר בזמן השואה. אמו נרצחה בשלב מוקדם יחסית של המלחמה ולאחר בריחה עצמאית נותר בודד ואדון לגורלו ולהישרדותו. אפלפלד מעיד על עצמו "אני לא זוכר שום דבר, אבל אני זוכר המון" ובאמת נדמה שפיסות הזיכרון שלו מצטרפות ויוצרות סיפור, שאמנם איננו רציף כסיפור עלילה מובנה אך אולי בשל כך מייצג נאמנה את מגבלות הזיכרון האנושי.
  • במסעו בסביבה הכפרית האוקראינית, אפלפלד נתקל באוסף דמויות מעניין שחלקו זוכר את משפחתו וחלקו מתחמק משאלותיו ומשאלות צוות הצילום.
  • כיצד מתמודד אפלפלד עם השואה – כיצד היא נוכחת ביצירתו? כמה היא דומיננטית? האם היא מעצבת את כתיבתו (נושאים, תכנים)?
  • מהן התגובות בהן נתקל אפלפלד בישראל ביחס לעיסוקו המרכזי בנושא השואה?
  • מה יחסו של אפלפלד לזיכרון השואה? לזיכרון חוויותיו שלו?
  • כיצד אפלפלד מגדיר את חווית הפליטות? ההגירה? האם חוויות אלה הופכות להיות מרכיבים בזהותו?
  • להרחבת הדיון בשאלות אלה ניתן לקרוא קטעים מיצירותיו של אפלפלד ובמיוחד מספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים", כתר, 1999.
  • השאלה העומדת במרכז הסרט ובמוקד עניינו של הסופר היא כיצד לקשר בין מה שהיה לבין ההווה. אם לאחר השחרור נעשו נסיונות להניח את הטראומה בצד או אף להדחיקה, כיצד ניתן היום לעבד אותה במסגרת החיים החדשים בישראל."

bullet historyילד תרנגול , ביקורת ספרים ,מירב יזרעאל, באתר יד ושם 

משה (מוריס) רוט, הוצאת עקד

child_cock1

  • "אני בעליית הגג ההיא, זאת משנת 1942, עליית הגג שלי, החשוכה פי עשרה מזיכרונותיי. אני מוצא בה את כל פחדי, את המועקה של גיל תשע הרובצת סביב, על הרצפה, על התקרה. אני מביט. אני מאזין. דבר לא השתנה. רק אני. אינני עוד מוריס. אני משה….. כדי להגיע לעליית הגג נהגתי לעלות על מדרגות העץ. בערב, עם כל פסיעה, מוריס הקטן מעד מן הפחד להימצא שוב לבד, בחשיכה הסמיכה, בעליית הגג. בבוקר, כשירד מוריס שוב המדרגות, הוא מצא מחדש את השחר, את היום, את אור הבוקר. בכל יום הייתה זאת עבורו הצלה מחדש" .[1]
  • סיפורו של משה (מוריס) רוט, צייר וסופר ישראלי ,פורש בפני הקורא פרק מחייו של ילד במסתור. בספרו חוזר רוט אל הכפר הצרפתי בו הסתתר לתקופה ארוכה בזמן מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני בצרפת ומתאר את שעבר עליו.
  • לסקירת הביקורת 

הצלת ילדים – מבחר סיפורים – חסידי אומות העולם – יד ושםbullet history

bullet historyיהודית ברנע וליה הובר

bullet historyד"ר רוברט פינאלי מתאר את חוויותיו מתקופת מלה"ע השנייה

bullet history

brdgif72הסתרת ילדים יהודים במנזרים

bullet historyנחום בוגנר,  הצלת ילדים יהודים במנזרים בתקופת השואה

bullet historyשאלת מספר הילדים שניצלו במנזרים , ד"ר נחום בוגנר

bullet historyאספתי את הצלבים שלי, ועזבתי את המנזר כמו גנב

  • כ-5,000 ילדים יהודים נותרו בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהוריהם, נאלצו להתכחש לעברם, ולבסוף שבו אל היהדות, לעתים תוך התנגדות גדולה
  • לסקירת הספר בעיתון "הארץ"

bullet historyנחום בוגנר , מדיניות הצלה במנזרים

  • "הפתיחות שגילו המנזרים בנושא קליטת הילדים היהודים בין כותליהם, כפי שמשתקף מהעדויות הרבות, האם אפשר להגדירה מדיניות הצלה מכוונת? לאו דווקא. צריך לחזור ולהזכיר שהצלת ילדים יהודים היתה כרוכה בסיכון חיי מציליהם, והנדר שקיבלו הנזירות על עצמן לא דרש זאת מהן. גם שום סמכות דתית לא הנחתה את הנזירות לעסוק בפעולות הצלה. בשנות השמונים אספה אווה קורק-לסיק עדויות רבות במנזרים לקראת מחקר שכתבה על ילדים שניצלו במנזרים. מכל העדויות הרבות הללו רק אחת מעידה על אם שלא 1 מנזר שהתייעצה עם בישוף, אם להציל ילדה יהודייה, והוא נתן לה את ברכתו. כבארצות מערב אירופה, כגון בלגיה וצרפת, שבהן היו הכמורה וראשי המנזרים מעורבים בפולין העדיפה הכמורה הבכירה להניח 2 בהצלת ילדים בהשראת ההייררכיה של הכנסייה, את העניין לשיקול דעתה של כל אם מנזר. כך קרה שעל פי רוב נשארה ההחלטה, אם לקבל ילד יהודי למנזר, בידי אם המנזר, והיא פעלה לפי מצפונה ולפי אפשרויות הקליטה במנזרה. בשל החשש שמא מישהו מאנשי המנזר ילשין על ילדים יהודים החוסים במנזר, השתדלו אמהות המנזרים לשמור את הסוד לעצמן. לעתים שיתפו נזירות אחדות, בעיקר את אלה שטיפלו ישירות בילדים אלה, כדי שיידעו כיצד לנהוג, אם יתעוררו בעיות כלשהן בגלל זהותם האמיתית של הילדים. על פי רוב עם הזמן היו הנזירות מגלות את זהותו האמיתית של הילד, לפי מראהו או התנהגותו או בעקבות התוודות הילד עצמו, שלא היה יכול לעמוד זמן רב בעומס הנפשי של חיים בזהות כפולה במסגרת הלחצים של חיי המנזר".
  • לסקירה המלאה של ד"ר נחום בוגנר באתר יד ושם 

bullet history"להתראות ילדים" באתר יד ושם 

  • "לוסיין בונל, הידוע יותר בכינויו האב ז'אק, היה כומר כרמליטי ומנהל בית הספר הפנימיתי דה-קארם (Petit Collège des Carmes)  באוון (Avon), ליד פונטנבלו (Fontainebleau). הוא נולד בשנת 1900, בן למשפחה ממעמד הפועלים, סמוך לנורמנדי,
  • בתקופת הכיבוש החליט בונל לפתוח את שערי המוסד בפני פליטי הרדיפות הנאצים. שלושה נערים יהודים: מרכוס הלפרן (Halpern), דוד שלוסר(Schlosser) והאנס הלמוט מישל(Michel) , התקבלו לפנימייה. השלושה, שחיפשו נואשות אחר מקום מקלט, נשלחו אל האב ז'אק ממסדר נוטרה דם דה ציון (Notre Dame de Sion) בפריס. תחילה שיכן אותם האב בונל אצל משפחה שהתגוררה מול הפנימייה, אך בהמשך הגיע למסקנה כי יהיה זה בטוח יותר אם יישארו במוסד. הם חיו ולמדו תחת שמות בדויים שבונל בחר בעבורם. האנס הלמוט מישל היה יהודי גרמני. אביו, שהיה רופא בפרנקפורט, התאבד בשנת 1933, ככל הנראה כתוצאה מהצעדים האנטי יהודיים הראשונים שנקטה ממשלתו החדשה של אדולף היטלר, שבדיוק תפסה את השלטון. אמו של האנס נמלטה לפריס עם שני ילדיה, האנס ואחותו לאורה(Laure), הניצולה היחידה מן המשפחה שחיה עד היום הצרפת. שמו הבדוי של האח היה ז'אן בונה (Jean Bonnet); מוריס שלוסר נקרא מוריס סבטייר(Sabatier); וז'אק הלפרן כונה ז'אק דופרה (Jacques Dupre).
  • האב ז'אק גם העסיק מורה יהודי בשם לוסיין וייל (Lucien Weil), מורה למדעי הטבע, אשר איבד את משרתו בבית הספר בפונטנבלו בגלל חוקי משטר וישי שאסרו על העסקת מורים יהודים.
  • תחת חסותו של האב בונל חיו היהודים המסתתרים חיים כמעט רגילים, עד לאותו יום חורפי בינואר בו בוצעו המאסרים. ב-15 בינואר 1944, על בסיס למידע מדויק ומפורט שהגיע ממלשין, הופיע כוח של הגסטפו בשערי המוסד. ללא כל אזהרה מוקדמת, הם פשטו על הכיתות ואסרו את שלושת התלמידים היהודים וכן את האב ז'אק, מנהל המוסד. שלושת הנערים נלקחו תחילה אל מחנה המעבר דראנסי (Drancy), וב-3 בפברואר 1944, הועלו על טרנספורט מספר 67 לאושוויץ. בין 1,214 הנפשות שנדחסו בכוח אל הקרונות היו 184 ילדים מתחת לגיל 18. האב ז'אק נאסר, ובמקביל נסגרה הפנימייה על פי צו של הגרמנים. באותו היום גם נעצרו לוסיין וייל, אמו ואחותו. גם הם גורשו לאושוויץ, שם נספו."

bullet historyהילדה לאה  באלינט במנזר פרנציסקני ליד ורשה, וכך שרדה. באתר יד ושם

  • "לאה נולדה בשנת 1938 בפולין. את תקופת השואה עברה לאה בגטו ובמנזר פרנציסקני ליד ורשה, וכך שרדה. לאחר המלחמה הגיעה דודתה של לאה לקחתה. לאה מספרת: "לפני שהלכתי הכרחתי אותה לבוא לכנסיה הקטנה שהייתה בתוך המנזר, והכרחתי אותה לכרוע ברך. היא הייתה יהודיה דתית והיא לא ידעה איך להגיב על זה, והיא לאט לאט כרעה על הברכיים ואני יחד איתה. התפללנו יחד, היא את התפילה הראשונה שלה, ואני – לא את התפילה האחרונה שלי. הייתי נוצריה, ואדוקה מאד, גם אחרי המלחמה… עד שחזרתי ליהדות, זה היה תהליך שלקח הרבה מאד זמן." בשנת 1950 עלתה לאה בת ה-12 לישראל. היא למדה בבית הספר הריאלי בחיפה, ולאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים ובאוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן עסקה בהוראה וכן בניהול בארגון הנשים ויצ"ו".
  • Warsaw_Ghetto_7_years_old_Jewish_girl

brdgif72ילדים במחנות עבודה וריכוז

bullet historyראיון עם אליעזר איילון,  באתר יד ושם

  • "שמי היום הוא אליעזר איילון. השם הקודם שלי היה לָזר הירשנפיס. זה היה שם משפחתי בראדום, פולין. נולדתי ב- 1928 בעיר הנקראת ראדום, במרכז פולין. גדלתי בתוך משפחתי עד שהגרמנים פלשו לפולין ואז, ב- 1941, כמו יתר יהודי הקהילה בראדום, הוכנסנו לתוך הגטו. הגטו חוסל שנה מאוחר יותר, ב- 1942. כל משפחתי, חוץ ממני, נשלחה למחנה השמדה . אני הייתי בר מזל, אולי זה היה נס. אני חושב שאני חב את חיי לאימי שצפתה מראש שאולי היא תוכל להציל את אחד מילדיה. זה הייתי אני. הייתי אז בערך בן 13. נכלאתי במתקן גרמני מחוץ לגטו ובגלל זה קיבלתי כרטיס עבודה מיוחד שהגן עלי מפני גירושים למחנות. זה מה שיצר את האפשרות לשרוד ולא להישלח יחד עם משפחתי למוות. שרדתי לבדי, בחמישה מחנות ריכוז שונים – שניים בפולין ושלושה באוסטריה – עד ליום גדול בחיי, ה- 6 במאי 1945, כששוחררתי על ידי היחידה של גורג' פּטון, מהצבא האמריקאי. כוחות בעלות הברית הגיעו למחנה באותו יום, ואני הייתי בין 18,000 אסירים שבקושי יכלו לעמוד על רגליהם. נבחרתי על ידי קבוצת חיילים יהודיים ששירתו בצבא הבריטי, שנקראו הבריגדה היהודית. הם לקחו אותי מהגיהינום: מאוסטריה, לאיטליה – שם היה המפקדה של כוחות בעלות הברית – ואנו התחלנו לחזור לחיים, דבר שהיה לא פשוט. הייתי שישה חודשים בכפר נוער, עם 300 ילדים נוספים בגילי – 16 או 17. ואני זוכר שהמאבק לחזור לחיים היה קשה מאוד, אך אחרי שישה חודשים התאוששנו".

bullet history"וזה שהיינו ביחד, זה בפירוש הציל אותי" , ראיון עם גב' הדי סולצבך, באתר יד ושם 

  • "אז הייתי ילדונת ובבירקנאו אמא דאגה לי. אולי הגורל נתן לי שאני אפרד ממנה ואעבור לגלייביץ' ואז אני אהיה החזקה, מסדרת את הכל וחושבת על הכל.
    בגלייביץ היינו תשעה חודשים. בינואר לקחו אותנו לצעדת מוות של 40 ק"מ ושלג ו-25 מעלות מתחת לאפס. ולפני זה, כשאמרו לנו שצריך להתפנות, זה היה מחנה קטן 360 נשים, כולם פרצו למחסן לקחת בגדים ורצו ונפלו אחד על השני. לי כבר היו אז מדי פסים וכבר היה לי גם שיער יותר ארוך. ואני הייתי מסרקת לקטיצה את השיער, היא כבר היתה אפאטית.
    כשהלכנו למחסן לקחנו כמה בגדים שיכולנו. לקחתי גם לאתי ולקטי. בדיוק הגיעה קאפו אחת ענקית, בלונדינית ושמנה, והיא נתנה מכות ואמרה לרוץ מהמחסן. אבל אני הצלחתי לקחת בגדים והבאתי גם לקטי ולאתי."

transitria

bullet history"לו היינו מספרים, לא היינו יכולים לעשות את מה שעשינו" , ראיון עם חוה וולף-וויז'ניצר

  • "במחנות לא היה מה לאכול וכשהשומר הגרמני נתן מכה בראש התפתחה לי דלקת והתעוורתי. דודה שלי שהיתה רופאה, אמרה שאני מוכרחה לאכול, אם לא אוכל זה לא יתרפא. אז סבתא שלי אמרה שנמכור את המעיל שתפרו לי לחג לראש השנה ונקנה לי אוכל. אמא שלי אמרה, אני לא מוכנה למכור את המעיל של חוה, אמכור את שיני הזהב שלי לפני כן. וככה היא עשתה. היא הלכה ליד גדר התיל ומכרה אותן לגויים.
    אבא שלי הלך לבקש חתיכת לחם מאנשים, והיו אנשים שהיה להם יותר. ובקופייגורוד כל יום באו לגרש. דודה שלי, שתהיה בגן עדן, כל כך עזרה לנו. יום יום היא היתה מסתירה אותנו מתחת לשמיכות בזמן שההורים הסתתרו. כל יום היה גירוש לשום מקום. יום אחד תפס אותנו חייל ודודה שלי שיחדה אותו. בלילה ההורים שלי היו חוזרים".

bullet history"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות… וזו מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו."שיחה עם הצייר יהודה בקון , יד ושם

bacon art

  • "הצייר יהודה בקון נולד ב – 1929 במורבסקה אוסטראו, צ'כוסלובקיה למשפחה יהודית ציונית מסורתית. אביו, ישראל בקון, היה בעליו של בית חרושת לעורות. אמו, אתל בקון לבית גרוס, ושתי אחיות: חנה ובלה רבקה. בשנת 1941, כשהוא בן 13, גורש בקון לטרזין, שם למד אצל האמנים אוטו אונגר, בדריך פריטה ולאו הס. בשנת 1943 הוא גורש לאושוויץ שם שהה במשך שישה חודשים במחנה המשפחות הצ'כי השני בבירקנאו. כעבור שישה חודשים נרצחו רוב אסירי מחנה המשפחות. בקון היה בין קבוצת נערים שהושארו בחיים על מנת לשמש כוח עבודה בבירקנאו. הם הועסקו ב"קומנדו עגלות" ותפקידם היה להעביר עצים ודברים שונים ממקום למקום. במסגרת תפקיד זה היתה לבקון גישה לאיזורים השונים של המחנה. רוב ציוריו של בקון מתארים אירועים שהיה עד להם כנער צעיר בטרזין ובאושוויץ".

bullet history"במקרה אני בחיים…" ' ראיון עם שלה אלטרץ

  • "אחר שגילו אותנו העבירו אותנו לבית סוהר בפרישטינה, עם פושעים, קומוניסטים וכו'. היינו שם שבועיים. ככל הנראה בתחילת 1944 הודיעו לנו שאנחנו עוברות למחנה ריכוז לאסירים פוליטיים (ככל הנראה בשליטה גרמנית). היינו שלוש יהודיות – רק שתינו ועוד אישה אחת, כל היתר היו נוצריות. לא היה להם מה לעשות איתנו, לאן להעביר אותנו, כבר לא היו יותר יהודים..
  • מה עושה ילדה קטנה במחנה ריכוז?
  • במחנה היו שני חדרי נשים, ומאחורי גדר היו כמה חדרי גברים. בשש בבוקר כולם יצאו לעבודה. קמתי עם המבוגרים יחד, אבל הייתי ילדה יחידה בתוך המחנה, כל היום הייתי לבדי עם השומר עם הנשק שליד השער. בתחילה לא היתה לי עבודה, הייתי מתיישבת על המדרכה ונרדמת, גם מחולשה כי עוד לא הבראתי, וגם מחוסר מזון. לאחר כמה זמן הביאו לי קופסא ואמרו לי לנקות את החצר, אז ניקיתי אותה ואת השירותים. אחר כך הייתי מנמנמת ומחכה שהאסירים יחזרו. לא הייתי בקשר עם אף אחד, גם לא עם סוניה, כבר לא היה לה כח אלי.. כולם היו עייפים ורעבים. קראו לי 'האילמת', כי לא דיברתי עם אף אחד. לא ידעתי מה מותר ומה אסור לומר, ולכן הייתי האילמת שלהם, אף אחד לא התייחס אלי, אף אחד לא שאל אותי מה עשיתי היום.. הייתי ילדה בלונדינית, לבושה בסחבות, עם אותם בגדים שכבתי לישון וקמתי בבוקר. לא יכולתי להתרחץ. בחוץ היה ברז שהאסירות היו מתרחצות, אבל לי היה קר והייתי חלשה.
  • במחנה תלו אסירים. הרבה פעמים בערבים, הכריחו אותנו לצאת החוצה ולהסתדר במעגל, והיו תולים אסיר. למה? אני לא יודעת. אבל ילד שרואה שתולים אנשים.. זה לא פשוט. בתוך הפחד, חיפשתי את סוניה, אבל לא מצאתי אותה. לא היה לי במי להחזיק.. בלילה היו לי סיוטים וצרחתי, הפרעתי לאסירים. הפרעתי להם בלילה ושתקתי ביום.. הייתי שם כשבעה חודשים, כל בוקר לבד לבד, בתוך מחנה עם גדר סביב, חייל עם נשק. ילד שלא צוחק, לא מדבר, זה ילד זה? זה לא ילד."

bullet history"כל מה שרציתי זה להגיע לגיל שש וחצי וללכת לבית ספר" 'ראיון עם מרים אביעזר, יד ושם

  • מרים אביעזר (לבית שטיינר) נולדה בקרואטיה בשנת 1935. כבת יחידה היא עברה ביחד עם הוריה לטרבנייה שבסלובניה, שם היו היהודים היחידים. פרוץ המלחמה בשנת 1939 לא הורגש בסביבתם. שנתיים לאחר מכן, תחת הכיבוש הגרמני, מרים ואימה נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ, בעוד הקשר עם אביה של מרים נותק. במשך ארבעה ימים נותרה מרים לבדה עם ילדים יהודים אחרים בקרון רכבת ובמחנה, עד שפגשה שוב את אימה. מרים עברה עם אמה את השואה במחנות שונים בקרואטיה ובאיטליה"",
  • זה בעצם כל הסיפור. מצאתי את עצמי על הרצפה, מוקפת בחיילים והתחלתי לרוץ. היה לי הרושם שאני שומעת את אימא צועקת "תנו לי את הילדה". רצתי מהחיילים ודחפתי כל מה שבא בדרכי – מזוודות, אנשים, כלבים. דבר לא עניין אותי. רצתי לכיוונו של קרון אליו הכניסו אנשים, משם שמעתי את הקול של אימא שלי. צעקתי "Mama", אבל אני לא יודעת אם היא שמעה אותי או לא. החיילים שרדפו אחרי תפסו אותי וזרקו אותי לקרון אחר. הקרון היה חשוך ולא ראיתי דבר, אך הייתה לי הרגשה שאני לא לבד. כשעיניי התרגלו לחשכה, שמתי לב שהקרון מלא ילדים. כל ילד נראה שונה וגם לבש דבר אחר. חלק היו לבושים בפיג'מה, חלק במעיל. היו ילדים עם ילקוט או בובה ביד. את חלקם לקחו מבית הספר, חלקם מהבית. הילדים היו הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. פתאום הבחנתי בכך שלי ולשאר הילדים יש דבר משותף – גם להם יש טלאי צהוב.
  • היינו ביחד אך כל אחד היה מכונס בתוך עצמו. הגענו למחנה הנשים והילדים סטארה גרדישקה (יאסנובאץ V), מחנה משנה למחנה יאסנובאץ I. שוב הגיע החייל בעל כפתורי זהב. עמדנו בשטח פתוח וגדול שמזכיר מגרש כדורגל. החייל חצה את המקום לאט לאט עד שהגיע לקצה השני בו עמד צריף. הוא פתח את הצריף ומשם יצא משהו גדול ולא מזוהה, מעין ענן אבק. לא יכולנו לזהות מה זה – סוסים, אולי חיילים אך זה התקרב לעברנו. לפתע הבנו שמדובר בבני אדם. אבל בני אדם לא רגילים. הם נראו לנו כמו מפלצות. הם נעמדו מולנו. ל'מפלצת' שעמדה מולי לא היו שערות, היא לבשה סמרטוטים, היד שלה רעדה, שיניה היו שבורות ועין אחת שלה סגורה. היא פנתה אליי בשמי ופתאום הבנתי שמדובר בלא אחרת מאשר אימא שלי. היא סופסוף הגיעה אליי, אבל אני לא חשתי כלפיה דבר. לא רציתי ללכת אליה, לחבק אותה, להגיד את אותה מילה שנהפכה אצלי לתפילה – "Mama". אימא התקרבה אלי אבל אני התרחקתי ממנה. רציתי להתחבא בין המגפיים של החיילים".

bullet history"שפת האם שלי, האימא שלי והמקום שבו נולדתי" , ראיון עם יצחק לבנת , יד ושם

weis levnat

  • "כשהגענו לבירקנאו ועשו את הסלקציה, אני רציתי ללכת עם אחותי הקטנה. ואז מישהו אמר לי: 'הופ! אל תלך לשם- תלך לשם'. מה זה, אני אשאיר את אחותי?? לא! ואז שכנה אחת שלנו, גברת רוזנברג, שהגיעה יחד איתנו באותו קרון אמרה: 'איצוקה בואי איתי'. ואני הלכתי יחד עם אבא, לאן ששלחו אותי. הלא אם הייתי מתעקש ללכת עם אחותי אז היו נותנים לי, בלי שום בעיה.
    כעבור יומיים או שלושה, כשכל השמועות הנוראיות האלה, ש… לא יתכן דבר כזה, הבנתי שאיבדתי את איצוקה. ואני נורא אהבתי אותה. היא הייתה הקטנה, היא הסתכלה עלי, למעלה. את אבא שלחו למחרת למחנה אחר, מבירקנאו לאושוויץ, לעבודה, ואותי הכניסו למה שנקרא "קינדר-בלוק" [בלוק הילדים]. כשהבנתי מה קורה מסביב וקלטתי את זה והפנמתי את זה, יצאתי בלילה, הסתכלתי לשמיים, בכיתי וצעקתי: 'איפה אתה נמצא? איך אתה נותן לדבר כזה לקרות? ואם זה נכון שהעשן הזה… אז הנה, אני מקלל אותך'. יצאתי נגדו בחריפות מקסימאלית. 'הנה, שלח ברק ותהרוג אותי!' זו הייתה התחלת איבוד האמונה שלי. לא קיבלתי מאז ועד היום שום חיזוק לכיוון ההפוך. שום חיזוק. קיבלתי חיזוק מאנשים לאורך הדרך, פה ושם.
  • האם תוכל לספר לנו מעט על תקופת שהותך כאסיר במחנה?
  • הייתי בבירקנאו ב"קינדר בלוק" – צריף ילדים. והייתי בר מזל כי היה קאפו אחד, יהודי-פולני, אנאלפבית ממש, בשם טאדק דז'יז'יץ, שמצאתי חן בעיניו. הוא היה אחראי על קבוצת הדיסאינפקציה (לקבוצת העבודה שהייתה אחראית על חיטוי הקרונות קראו קומנדו דיסאינפקציה) ואני צחצחתי את המגפיים של הקאפו שלי בצורה כל כך מוצלחת; אני גם הקראתי לו פתקים בפולנית, והוא התמוגג מצחוק, שאני לא יודע לבטא את המילים בפולנית. איזה צחוק הוא עשה ממני. והלא לקרוא פולנית אני באמת לא ידעתי."

bullet historyילדות ב"ההפוגה" של פרימו לוי , הצעה להתבוננות ספרותית בנושא

מאת מיכל סטרנין

  • "בפרק השני של ההפוגה, "המחנה הגדול", מתאר לוי ילדים ששהו במחנה המשוחרר. לוי תיאר את ההפוגה כספר קליל יותר ואקזוטי ביחס ל"הזהו אדם", אולם התיאורים המופיעים בפרק מעלים שאלות כבדות משקל בנוגע להשלכות השחרור מאושוויץ. לצד האמפתיה שמעוררים תיאורי הילדים הניצולים האומללים, פרימו לוי חושף תמיד את העובדה שהם נדחו על ידי הניצולים המבוגרים באופן כלשהו. מעבר לעובדה שעברו חוויה טראומטית, ההתבגרות המהירה שנכפתה עליהם עיוותה אותם".

bullet historyיחסי אמהות ובנות באושוויץ-בירקנאו , 1942-1945, בשביל הזיכרון , אתר יד ושם 

מאת נעמה שי"ק luba gurdos art

  • "מקובל להניח שבחיי היהודים בגטאות עדיין שרד התא המשפחתי, לפחות חלק ממנו, ואילו במחנות הריכוז וההשמדה — שבהם נכפתה הפרדה הרמטית בין המינים — הוא קרס לחלוטין. נעמה שי"ק, ראש מגמת האינטרנט בבית הספר המרכזי להוראה השואה ביד ושם ודוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בוחנת במאמר זה את אחד מביטויי ההישרדות של הסולידריות המשפחתית במחנה אושוויץ–בירקנאו מבעד ליחסי אמהות ובנות שנכלאו במחנה. המאמר הוא פרק בעבודת הדוקטור שלה שעניינה נשים יהודיות במחנה אושוויץ–בירקנאו. כפי שהמאמר מתאר, האמהות והבנות — רובן ככולן בנות עשרה — חיו במחנה בעולם שהיה נשי כמעט לחלוטין וניהלו תא הישרדות משותף שבמסגרתו בא לידי ביטוי חלק מהמורכבות שהביאה עמה השואה ליחסים בתוך המשפחה. סוגיה מרכזית במאמר היא ההבחנה בין המתבגרות הצעירות לבין הנערות הבוגרות יותר. ניתוח העדויות שמביאה שי"ק מראה שהבנות הצעירות יותר התמודדו בעיקר עם הפחד להיפרד מאמותיהן ונצמדו אליהן כמעט בכל מחיר, ואילו הבוגרות יותר חוו את התפרקותה של הסמכות ההורית בתנאי המחנה ונקלעו לעתים למצב של היפוך תפקידים שבו הן קיבלו עליהן את האחריות למאבק ההישרדות המשותף. דפוסי יחסים אלו היו לעתים המפתח להישרדותן של הבנות והאמהות הנידונות במאמר, אך הם גם גבו מחיר נפשי כבד שמשמעותו התבררה בהדרגה לאחר המלחמה".
  • למאמר המלא במגזין "בשביל הזיכרון" 

bullet history"פואמה פדגוגית" בבירקנאו בלוק הילדים במחנה המשפחות הצ'כיות , ד"ר נילי קרן

  • "פרדי  הירש יצר בבירקנאו קשרים טובים עם שלטונות המחנה; הוא השיג את הסכמתם להפוך את אחד מצריפי המחנה, צריף 31, לבלוק הילדים. בלוק זה נועד לשמש מעין מוסד חינוכי לילדים שהגיעו אליו מדי בוקר ושהו בו עד הערב. אין בנמצא שום מסמך גרמני המתעד את קיומו של הבלוק המיוחד הזה, אולם קרוב לוודאי שהגרמנים ראו בו פריט חשוב בתפאורה שהכינו לקראת ביקור אפשרי של משלחת הצלב האדום. פרדי לא יכול היה לדעת מה מסתתר מאחורי הסכמתם, אולם הוא מיהר לנצל אותה כדי להקל את שהותם של הילדים במחנה.
  • פרדי ביקש ליצור עבור הילדים מסגרת חברתית – חינוכית – טיפולית בסגנון בתי הילדים שהתקיימו בגטו טרזינשטאט. הגרמנים הסכימו כי בפעילות זו ישתתפו רק ילדים עד גיל 14. הגרמנים עודדו את הפעילות בבלוק הילדים ועד מהרה אף החלו לשפר את מזונם. המרק שקיבלו היה מזין יותר, ולעתים קרובות הכיל אף בשר. הילדים זכו למנות לחם גדולות יותר, לסוכר, לריבה, ולעתים קיבלו אפילו לחם לבן. לאסירים ממחנות אחרים בבירקנאו שהתקרבו לשערי המחנה הזה נראה הדבר תמוה ומוזר, כי בבירקנאו כמעט לא נותרו ילדים, להוציא התאומים שמנגלה בחר להשאירם בחיים לצורכי ניסויים רפואיים, או כאלה שרימו באשר לגילם והסתננו יחד עם אחד מהוריהם. יתר על כן, מראם של ילדים ששערם לא גולח המסתובבים בבגדים "אזרחיים" היה חריג מאוד בנוף האנושי של בירקנאו. וכל זה בזמן שהאסירים המבוגרים במחנה המשפחות סבלו חרפת רעב והתמותה ביניהם הלכה וגברה.
  • למאמר המלא של ד"ר נילי קרן באתר יד ושם

bullet historyמשחקים בצל המשרפות מעון הילדים במחנה המשפחות בבירקנאו (ספטמבר 1943 יולי -1944) , רות בונדי

  • "מעון הילדים במחנה המשפחות, אותה מובלעת מוזרה ומופלאה בתוך תשלובת אושוויץ- בירקנאו, לא היה קיים כלל – אם להסתמך, כדרך החוקרים המחמירים, על תיעוד בכתב בלבד. אין בידינו אלא עדויות של אסירים ששרדו, זיכרונות שנרשמו זמן קצר יחסית אחרי ובאלה כאלה היתל הזיכרון האנושי גם 3 וראיונות שהוקלטו כעבור עשרים שנה, 2 השחרור באשר לעובדות הבסיסיות.
  • בנוגע לדבר אחד העדים תמימי דעים, והוא חלקו של פרדי הירש בהקמת מעון הילדים בבלוק 31 בקצה המחנה B/2/b, ומן הראוי להתחיל בו. מתחילת שנת הלימודים 1940-1941 נאסר על תלמידים יהודים בשטח הפרוטקטורט של בוהמיה ומורוויה ללמוד בבתי-הספר הכלליים, צ'כיים וגרמניים כאחד. רשת החינוך בגטו טרזין היתה המשך טבעי ישיר למסגרות החינוכיות שקמו בקהילות היהודיות בעקבות האיסור הזה. מעון הילדים במחנה המשפחות היה המשך עקבי, טבעי פחות, למפעל החינוכי בגטו. באותה מידה היה בפועלו של אלפרד הירש, המכונה בפי כול פרדי, רצף אחד, גם במעשה, גם ברעיון".
  • למאמר המלא של רות בונדי באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על מחנה העקורים בברגן-בלזן

  • "ביום 15 באפריל 1945 שוחרר מחנה ברגן-בלזן בידי החיילים הבריטים. שבוע לפני כן עוד הובאו לכאן 15 אלף אסירים ממחנות שונים בגרמניה. כאשר נכנסו הבריטים למחנה, היו בו בערך 55 אלף אסירים, יהודים ולא יהודים, אזרחים ושבויים מכל מדינות אירופה שהגרמנים כבשו ודיכאו. ביום השחרור היה חם מאוד; גגות הפח של צריפי המחנה להטו מחום, והעבירו את החום לתוך הצריפים. באוויר עמד ריח של אבק שרפה מעורב בצחנה איומה, שעלתה מבורות הקברים הפתוחות ומצריפי החולים והחלשים. זה שבוע ימים לא חולק לאסירים מזון, וגם מים לא היו. קשה היה לבלוע את הלחם היבש שנשאר להם מהמנות האחרונות בגרון הניחר מצמא. "מה לא הייתי נותנת", אמרה מאשה לחברתה רחל, "בעבור כמה טיפות מים, להרטיב את השפתיים היבשות והצורבות של אמי! אלוהים שבשמים, כמה קשה לי לראות איך אמי מתענה!"
  • כך חלפו לאטן הדקות והשעות. במחנה חיכו, אך איש לא ידע למה מחכים. במחנה ברגן-בלזן בכלל, ובאווירו הכבד של הצריף בפרט, ריחף סימן שאלה: למוות או לחיים? בשלב האחרון לקיומו מתו בברגן-בלזן 17 אלף איש ממגפות שונות, ממחלות קיבה, מתת תזונה ומחולשה. גדולה במיוחד היתה התמותה בקרב הילדים; הם עמדו עוד פחות מן המבוגרים בתנאים הקשים של המחנה.
  • החל בסוף שנת 1944 החלו להגיע לברגן-בלזן משלוחים של ילדים ללא מבוגרים. רבים מהם מתו בימים הראשונים לבואם. היו אסירים מבוגרים, שלמראה סבלם של הילדים נתנו להם את פרוסת הלחם האחרונה שלהם – אבל הם המשיכו למות כמו זבובים. היו ביניהם ילדים קטנים ממש, בני 2 עד 13. לפעמים היו ביניהם אחים ואחיות, גדולים יותר. אמנם הגדולים השתדלו לעזור לקטנים, אבל לא היו להם אמצעים רבים, ובעצמם היו נתונים לרעב ולמחלות.
  • לא טוב היה מצבם של תינוקות, שבאו לעולם במחנה זה. בצריף של קבוצת יוצאי אוקסנצול עמדו ללדת שתי נשים. האם יחיו התינוקות האלה? לא היה שום סיכוי שהתינוקות יחיו בלי טיפול מתאים, בלי מזון, בלי השגחת רופא; והאמהות לא יצליחו להיניקם בגלל מצבן הגופני הירוד".
  • לזיכרונות של מאשה גרינבאום 

bullet history"התחלתי לכתוב בברגן בלזן" – באתר YNET

  • "גם אחרי גיל 80, אורי אורלב ממשיך לכתוב ולהיפגש עם קהל הקוראים שלו, ילדים ונוער מכל רחבי העולם. מי שהתחיל במלאכת הכתיבה כבר בגיל צעיר, כאשר היה ילד במחנה ברגן בלזן, כתב את שיריו הראשונים בפולנית בפנקס קרטון קטן, השמור אצלו עד היום".
  • לראיון עם אורי אורלב באתר YNET

bullet historyמזיכרונותיה של צילה ליברמן על החיים במחנה עבודה בקילצה

  • "מחנה עבודה" – כך נקראו כמה מן הרחובות שהוקצו לנו, הנשארים. היה זה גטו בזעיר אנפין. היינו צפופים יותר, אך מלוכדים יותר. היינו כמשפחה אחת גדולה, משפחה שמנתה כ- .איש 2,000 במשך היום עבדו כולם. היו מי שעבדו במשמרות לילה. רק הילדים שבינינו, שמספרם כ-50 בלבד, היו משוחררים מעבודה. ילדים.
  • האומנם היינו ילדים? גילנו הכרונולוגי היה כשל ילדים, אבל נשמתנו נעכרה, ושמחת הנעורים אבדה לנו. על אף התנאים הקשים, השיגו לי הורי גם עתה מורה פרטי, שלאחר יום עבודה התיישב אתנו באחד הבתים. למדנו, ארבע בנות, ללא ספרים; המורה סיפר לנו את אשר זכר. הוא השתדל להעשיר את השכלתנו כמידת יכולתו. בסיפוריו ההיסטוריים ובשיעורי הגיאוגרפיה הפלגנו לארצות רחוקות, הרחק מהגטו. ָהיגה, בתו של רופא, היתה ילדה רצינית, שחרחורת, שעיניה נצצו תמיד. היא היתה חברתי האהובה. זוֹסיָה, גם היא בתו של רופא, היתה טובת לב, חביבה אך מפוזרת במקצת. ַד ָנקה, השובבה שבינינו, היתה ילדה יפה להפליא, לראשה שתי צמות, והיא בעלת זיכרון יוצא מן הכלל. היינו ארבע בנות בגילאים שונים. ביום שיחקנו עם ילדי הגטו, ובערבים למדנו.
  • לקטע הזיכרונות של צילה ליברמן באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיה של צילה ליברמן על הסלקציה האחרונה באושוויץ-בירקנאו

  • "כולן כבר התפשטו סביבי, ואני עדיין רועדת כל כך. הידיים אינן נשמעות לי. כולן עירומות, עומדות בשורה ארוכה. אני נתמכת באמי. היא מתחילה לעזור לי. הרגשתי שעכשיו אני עומדת לגלות לכולן, ואף לעצמי, את סודי. סוד שאני מסתירה שנתיים ימים. סוד שלא רציתי לחשוב עליו. עכשיו, כשאני עומדת עירומה בין כל הנשים, יתגלה לעיני כל שאני רק ילדה. אמי ניחמה אותי: "אל תפחדי! לכי ישר. אני אלך אחרייך. לאן שמנגלה ישלח אותך, אלך אתך. נלך ביחד".
  • עמדתי בשורה הארוכה בין כולן, מבטי מרוכז במנגלה. הוא עמד בפתח הדלת, ידו האחת נתונה בדש מעילו ובשנייה החזיק בשוט, שבאמצעותו היה מסמן לכל אישה שעברה לידו, ימינה או שמאלה – לחיים (כלומר לעבודה) או… לכבשן. השורה מתקדמת, אני כבר קרובה לדלת. שם הוא עומד. לפתע ניגשה אלינו האחראית על הבלוק. אינני יודעת מי היא. בין כל הרשע, הופיעה בשבילי כמושיעה. עיניה הביעו רוך ורחמים. איני יודעת את שמה. "ילדה!" פנתה אלי, ואחר הפנתה את ראשה לאמי, כנראה הרגישה שעיני אמי הדואגות מלוות כל תנועה שלי. "הילדה הזו שלך? היא לא תעבור את הסלקציה. תני לי אותה, אני אסתיר אותה ואחזיר לך אותה בסיום הסלקציה". אמי החלה מנשקת את ידיה, כרעה לנשק את רגליה, אך זו משכה אותי אליה והובילה אותי לחדר צדדי. איני זוכרת את פניה. באותם רגעים ראיתי מולי מלאך וכנפיו פרושות מעלי. בחדר ישבה כנראה חברתה. המלאך שלי אמרה לה בצ'כית שהיא רוצה להציל אותי, ושאלה אותה: "את בטוחה שעל המדרגות יושבות אלה שנשלחות לעבודה?" "כן", ענתה לה ההיא ברוגז, קמה ועזבה את החדר."
  • לקטע הזיכרונות של צילה ליברמן באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיו של תומס גבע על ילדים ונוער במחנה בוכנוואלד, 1945

  • יום אחד ראיתי ילד בן ארבע, הטיפוס העצוב ביותר שבו נתקלתי מעודי, לא נורמלי בגופו, בהתנהגותו ובדיבורו. הוא התהלך בפיק ברכיים כחיה פצועה, חלושה, ופלט קריאות בתערובת של גרמנית-פולנית-יידיש. "זה", כך נאמר לי, "הילד שהם מסתירים מפני הס"ס. אביו הביא אותו לכאן בתרמיל גב. בכל פעם שנערכת ביקורת, חוסמים את פיו של המסכן ותוחבים אותו מכורבל ומכוסה, מתחת ללוחות הרצפה. אילו חיים!" שאלתי אם ישנם עוד ילדים. "כן, יש עוד אחד במחנה הראשי בבלוק 8, בלוק הילדים. כל הילדים האחרים הם בני 12 לפחות".
  • בבלוק 8, כך שמעתי, חיים כ-100 נערים, רובם פולנים ורוסים בגילאים שבין 14 ל-16. כמה מהם צמודים למיוחסים במחנה ובאופן גלוי למדי שיחקו את תפקיד הזונות. כתוצאה מכך הם קינאו זה בזה כמו נשים. "יש בלוק נוער גם ב'מחנה הקטן'", יעצו לי. "במקומך, הייתי מנסה לקבל העברה אליו". לבסוף נשלחתי לבלוק 66, ביתם של כ-400-300 נערים. זקן הבלוק, יהודי פולני בעל ׂער בלונדיני וניסיון של שנים במחנות ריכוז גרמניים, קיבל אותנו כנהוג בנאום פתיחה נאצל. אכפת לו מאוד מבני חסותו, והוא חזר על מה שנאמר לי כבר במשרד הרישום. גם זקן הבלוק 7א באושוויץ הכריז על היותו שוחר טוב אבל התעמר בנו כדיקטטור. ואולם המקביל לו כאן בבוכנוולד נראה ידידותי
  • . שמחתי להימצא שוב בין צעירים. זה היה הבלוק הנעים ביותר שבו הייתי אי פעם. אפילו איש הס"ס שבא לקבל את המסדר לא הטריד אותנו שכן זקן הבלוק שלנו הצליח לשמור על יחסים טובים אתו. רוב עמיתי לבלוק הגיעו ממחנות עבודה והיו יהודים. בחדר שלי היו בעיקר מפולין, בשני – מהונגריה. אלה משותפי למיטה שמאז שנת 1939 חיו בגטאות מבודדים לא ידעו הרבה על העולם שמסביבם. גורלם היה קשה בהרבה משלי והם היו עדים לטרגדיות גדולות. אבל הם היו צעירים מדי ובורים מכדי לתפוס מה קורה להם. הם התכנסו למין קונכייה, מחסום נפשי ששמר אותם מבודדים. כל מה שמעבר למחסום הזה נראה עוין ולא ראוי להתייחסות. לנערי הגטו היה הבלתי ידוע בגדר דבר שהם לא היו מסוגלים, או שלא היו מוכנים, לחשוב עליו. רובם היו חשדנים באופן תמים ביחס ל"זרים" וחלקם אף רמזו שאני עלול להיות מרגל גרמני
  • מקור: תומס גבע, נעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
  • לקטע הזיכרונות של תומס גבע באתר יד ושם

מזיכרונותיו של תומס גבע על קליטתו בבירקנאו ונסיונו להיחלץ מהמחנה

  • המשכתי למלא את הטופס: בן 13 – ביטום – ברלין – שוליית גנן – היגר – גורשה – אין – חצבת – שָ נית – חזרת – אין – אין – אין. לסיכום חתמתי על הצהרה שאני חסר אזרחות וחסר רכוש. מסמך נלעג זה היה אחד מני רבים שנועדו לטפח את יוקרתה של האימפריה הגרמנית השלישית. היתה מעין אתנחתא, ומשקה חם דמוי תה נמזג לתוך קעריות וחולק לנו. שוב היו צעקות, הפעם קראו לרופאים ולמומחים אחרים שיתייצבו. כתריסר אנשים פסעו קדימה."
  • מוחי המרדני נעור מחדש, להוט לנסות הימלטות נוספת. אם לא עכשיו, לעולם לא. התכנית היתה נואשת, אבל השלב הראשון נראה בר ביצוע. פניתי לעבר קצין הס"ס, נקשתי בעקבי וניסיתי להראות פיקח ככל שיאפשר מראי העלוב. "אני מבקש באדיבות לשקול את העברתי. עדיין לא מלאו לי 14 ואני מרגיש שאין זה מקומי". חיוך זדוני הפציע מתחת לכובע המצחייה שלו, המעוטר בגולגולת ועצמות מוצלבות: "ולהיכן היית רוצה ללכת?" "למחנה הילדים", השבתי, גאה בכך שהתכסיס שלי עובד. "אין לנו מתחמים לילדים", השיב מיד, מרוגז משהו. התעקשתי: "לפחות תציב אותי בין צעירים אחרים, בבקשה". הוא נזף בי בכעס: "יום אחד עוד תשמח שלא עשיתי זאת. עכשיו אתה כאן וזהו זה. תסתלק ממני!"
  • מקור: תומס גבע, נעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
  • לקטע הזיכרונות של תומס גבע באתר יד ושם 

bullet historyמזיכרונותיו של תומס גבע על מקרה פגישתו עם אימו במחנה אושוויץ

  • את טור הנשים בשמלות מפוספסות, עם מטפחות ראש שצבען אפור חום חדגוני, הובילו נשות ס"ס חמושות. ציפינו לראות נשים זוהרות, אבל בסופו של דבר הופיעו אסירות אומללות כמונו, ותיקות מחנה. סבלן ניכר היטב בדמותן. בקושי הכרתי את אמא. היא היתה עדיין בשנות ה-30 לחייה, אבל נראתה מחוספסת כמו בנות לווייתה. נשקתי לה. מבלי לעצור, הביעה את תקוותה שעבודתי אינה קשה. אחר כך היא רצתה לתת לי קצת לחם. בעודי מסרב, באה השומרת לגרש אותי. המפגש שלנו נמשך בקושי 15 שניות.
  • מקור: תומס גבע, נעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
  • לקטע הזיכרונות של תומס גבע באתר יד ושם 

 bullet historyמזיכרונותיו של תומס גבע על סלקציה בבלוק הנערים באושוויץ

  • ממגדלי השמירה כוונו אלינו ארבע מכונות ירייה. גם האסירים הגרמנים הוותיקים, הבטוחים במעמדם המיוחס, חששו לגורלם. עתה הגיע תורנו. נכנסנו לחדר הרחצה הקר והלח, התפשטנו, נטלנו את צרור הבגדים וחלפנו על פני רופאי הס"ס בריצה מהירה ככל שנשאו אותנו רגלינו הצעירות. אלו שעברו את המבחן רצו בחזרה אל מקומם הבטוח בבלוק, כמעט מבלי שטרחו להתלבש. זקן הבלוק ניצל את מלוא השפעתו על מנת להציל אותנו ולחש לאוזני הקצין: "הנערים באמת עבדו היום המון, תן להם לעבור במהירות כדי שיוכלו ללכת לישון". הפעם ההימור הצליח ורק קומץ מאתנו הושאר שם. אבל באותו ערב התקשינו להירדם. אנחנו, שקיבלנו חודש נוסף של חיים, חשבנו על חברינו שהוסעו במשאיות, אותם הנערים שעד מהרה ייווכחו באימי תאי הגז. העולם שכח אותם. לא יכולנו לעשות דבר.
  • מקור: תומס גבע, נעורים בכבלים.ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
  • לקטע הזיכרונות של תומס גבע באתר יד ושם

bullet historyמזיכרונותיו של תומס גבע על עיסוקיהם של הנערים השונים במחנה אושוויץ

  • "אנחנו, הנערים, ראשינו עסוקים הרבה פחות מאלה של המבוגרים בדאגה למשפחותינו, בתאווה לנשים ובסיפורים מפורטים על האוכל הטוב שממנו נהנינו פעם, חשבנו רק לעתים רחוקות על העבר. ההווה הוא שהעסיק אותנו: עמיתינו האסירים מכל רחבי אירופה שאותם רצינו להבין ומהם רצינו ללמוד. הם היו גלויי לב משום שלא היינו שקועים בפוליטיקה ולכן לא היה צפוי שנלשין עליהם. גם לא מיהרנו להיעלב כמו המבוגרים, השטופים בדעות קדומות.
  • נהניתי לבחון את עמדותיהם ומנהגיהם של אנשים אחרים. שום הרגל, מוזר ככל שיהיה, הרהרתי, אינו יכול להיות דוחה אם איננו פוגע באנשים אחרים. רק רוע מכוּון מראש ראוי לגנאי. מקלון המרגרינה בן 50 הגרמים, אותו קיבלנו שלוש פעמים בשבוע, היה בעיני משהו למרוח בצמצום על הלחם; עבור כמה מהרוסים הכפריים היה זה מעין נקניקייה מעושנת, שנבלעת כמאכל בפני עצמו, נגיסה אחר נגיסה. עבורי, להרביץ למישהו פירושו היה שאני כועס עליו; אבל אצל הנערים היוונים זה היה משחק ששמו "Klepsi Klepsi" – כינוי שניתן לגנבה. ככל שחבטת קשה יותר בפניו של חברך למשחק שעיניו מכוסות, כן גדלה ההנאה שבצפייה בו מנסה לזהות אותך מבין המון העומדים המחייכים מן הצד, כולם עושים כמיטב יכולתם להיראות אשמים. אם הצליח, היה זה תורך לכסות את עיניך ולנחש מי מכה בך. וכן היה גם הנער היהודי מבלגיה שעדיין חי עם השקפת עולם של ילד. לפני שנשלח לאושוויץ והיה לשכני, מעולם לא סידר את מיטתו, לא כיבס את בגדיו, לא תפר כפתורים, לא תיקן גרביים, לא פרס לחם ומעולם לא עזב את הבית מבלי לבקש רשות. "בבית", גילה לי בסוד, "היה לי ראש מלא ׂערות ואמא סירקה לי אותן כל בוקר בזהירות".
  • מקור: תומס גבע, נעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,
  • לקטע הזיכרונות של תומס גבע באתר יד ושם


brdgif72ילדים ניצולי השואה , בשנים הראשונות לשחרור

bullet history"לבבות חצויים – הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה": ביקורת על ספרה של אמונה נחמני גפני באתר יד ושם

bullet historyבית הילדים בבלנקנזה – ויקיפדיה

bullet historyמאה ילדים שלי

lena kichler

  • עם סיום מלחמת העולם השנייה מגיעה לנה קיכלר למרכז לפליטים יהודים בקראקוב במטרה לנסות ולחפש את קרובי משפחתה ששרדו. היא מוצאת שם מספר רב של ילדיםניצולי שואה יתומים הגוועים ברעב. היא מתחילה להשיג להם אוכל באופן קבוע ומנסה לשקם אותם ממצבם. לאחר זמן מה היא שוכרת מבנה בעיירת הגבול הסמוכה זאקופנה ומגדלת שם את הילדים אותם יחד עם צוות ששכרה לשם כך. במהלך תקופת השהות שם סובלים קיכלר והילדים מהצקות אנטישמיות מתושבי הסביבה, ולאחר כמה תקריות אלימות בהם נפגעים ילדים, מתאמנים הנערים שבקבוצה על נשק שקיבלה לנה מהצבא הפולני. באמצע שנת 1946 נאלצים לנה וילדיה לברוח מפולין לאחר חילופי אש שהיו בין הקבוצה לכפריים מהסביבה. הם חוצים את הגבול לצ'כוסלובקיה ומשם לצרפת, ולאחר הקמת המדינה עולים לישראל.
  • בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, היא ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.בשנת 1948, בעת שבתה בפריז, התפרסם שם ספרה הראשון, שכתבה בפולנית וראה אור בתרגום ליידיש מאת הסופר והעיתונאי אהרן צפנת: "מיינע קינדער" ('ילדיי'),] בספר סיפרה את סיפורי הצלתם של ילדים יתומים מניצולי השואה. עם הגיעה לישראל, פרסמה ספרים נוספים. היא העלתה את סיפורם של הילדים בספרה "מאה ילדים שלי", שראה אור בשנת 1959 והיה לרב-מכר ותורגם ל-14 שפות, בהן יידיש, אנגלית, פולנית ויפנית. היה זה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחה בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות בעיתונות התקופה, שזיהתה את סוד הצלחתו בהיותו סיפור בעל סוף טוב ואופטימי: אמנם הילדים איבדו את הוריהם הביולוגיים אבל נשארו בחיים ועלו לישראל. המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד הסבירה כי הספר אמנם מתאר את קורות היהודים בשואה, אך הוא אינו שוקע בה. על בסיס הספר הופק בשנת 1987 הסרט "מאה ילדים שלי".מדי שנה סוקר בעיתונות המפגש השנתי של לנה קיכלר-זילברמן עם ילדיה שבגרו ותוארו כצברים לכל דבר. הילדות היו לנשים צעירות והילדים לגברים צעירים שהתגייסו לצה"ל. שניים מהם נפלו במלחמת סיני. הספר אף היווה השראה לסרט התיעודי, "מאה ילדים שלי", בבימוין של עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, שבו מופיעים הילדים שבגרו, סרט העוסק בחוויות השואה שנותרו בהם ובמפגשם עם קיכלר. הסרט זכה ב"פרס החוויה היהודית" לשנת 2003 בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
  • לסקירה אודות לנה קיכלר 

  • קטע מהספר "מאה ילדים שלי" – לנה קיכלר

  • ראה גם : ילדי לנה, באתר קבוצת שילר
  • ראה גם :  ילדי לנה קיכלר הולכים ומתמעטים – רגעים היסטוריים
  • ראה גם : ילדי לנה – 1949 – ShillerNet

bullet historyפרשת שובם של האחים פינאלי לחיק היהדות- יום השואה תשע"ב

  • ד"ר רוברט מיכאל פינאלי רוברט נולד ב-1941 בגרנובל, צרפת. במארס 1944 גורשו הוריו לאושוויץ. רוברט ואחיו הקטן ג'ראלד (גד) הועברו לפעוטון עירוני קתולי. מנהלת המוסד טיפלה בהם, ובתום המלחמה סירבה להחזיר אותם למשפחתם ואף הטבילה אותם לנצרות ב-1948. אחיותיו של אביו נאבקו מעל חמש שנים במאבק משפטי, שבמהלכו הוברחו והוסתרו שני הילדים במוסדות קתוליים באיטליה ובספרד. לבסוף הוחזרו הילדים לחיק משפחתם ועלו ארצה לדודתם, יהודית רוזנר.
  • מדובר במקרה היחיד בו היהדות "ניצחה" את הכנסייה, האחים פינאלי התייתמו מהוריהם אשר נשלחו להשמדה באושוויץ. הילדים האחים הוחבאו ע"י נוצרים בחסות הכנסייה הקתולית. בתום המלחמה הגיעו קרובי משפחתם ובקשו לקבלם, אך הכנסייה התנגדה לכך. בסוף, בלחץ בתי המשפט והתקשורת, נאלצה הכנסייה להחזיר את הילדים למשפחתם.
    נשיא ספרד פרנקו התנגד להחזרת הילדים, בגלל סכסוך בינו לבין הבסקים. הבסקים כנראה רצו להיפטר מהילדים,ודאגו לקיים את הוראות  הוותיקן .הילדים הועברו לפריס בעזרת כומר צרפתי . שם נפגשו עם הדודים, ולאחר מכן  עלו  לישראל.
    לרוברט, כיום כירורג בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, ואשתו שני בנים ונכד.

bullet historyהוותיקן והמשמורת על ילדים יהודים לאחר השואה

מיכאל ר' מארוס, כתב העת זמנים 97

bullet history

brdgif72התמודדות פסיכולוגית של ילדים ניצולי שואה בשלבים מאוחרים של החיים

bullet historyמשקעי דחק ויכולת לאינטימיות בקרב ניצולים שחוו את השואה בילדותם

אסתי כהן,רחל דקל,זהבה סולומון ותמר לביא

חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית כג (4) 2003
עמודים: 391-409

  • המחקר בדק משקעי דחק ארוכי-טווח ויכולת לאינטימיות בקרב ניצולים שחוו את השואה בילדותם. נבדקו 43 ניצולי שואה שקיבלו טיפול נפשי, 48 ניצולי שואה שלא פנו לטיפול נפשי ו-48 נבדקים ששימשו כקבוצת ביקורת שלא עברה את השואה. הנבדקים מילאו שאלונים סטנדרטים להערכת התסמונת הפוסט-טראומטית ודפוסי התגובה לאירוע טראומטי ולבדיקת היכולת לאינטימיות והפחדים ממנה.
    הורדת קובץ המחקר
  • ראה גם: אלה שהיו ילדים בתקופת השואה, היו הנפגעים השקטים ביותר וכך

 

brdgif72מערכי שיעור והפעלות חינוכיות 

bullet history"עד אז רק קראתי על דברים כאלה בספרים…" , מערך שיעור לבתי ספר יסודיים, יד ושם  

  • "אורי אורלב נולד בשנת 1931 בוורשה, פולין כיז'י הנריק אורלבסקי. כולם קראו לו יורק. כילד קטן יורק לא ידע שהוא יהודי. כשפרצה המלחמה עם גרמניה הנאצית, בספטמבר 1939, גויס אביו לצבא הפולני. יורק ומשפחתו המורחבת עברו לגטו, בנובמבר 1940 עם רוב יהודי ורשה. אחרי כמה שנים בגטו, בהן עבדה אימו באחד מבתי החרושת, חלתה ומתה בינואר 1943. מרגע זה דודתו סטפה טיפלה באחיו קז'יק ובו. בפברואר 1943 הבריחה אותם סטפה לאיזור הפולני של ורשה וכאשר פרץ המרד בגטו, באפריל, יורק וקאז'יק כבר היו חבויים כחודשיים בחדר באחד הבניינים. לאחר מכן, מפחד הגרמנים וחיפושיהם, הועברו האחים לבית מבודד בכפר, בו הוחבאו במרתף חשוך שבועות ארוכים, עד קיץ 1943, והורשו לצאת רק בשעות הלילה. משם, הם עברו יחד עם דודתם למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם שהו כשנתיים. דודתם סטפה הצליחה להשיג עבורם אישורי כניסה לארץ ישראל ולאחר מסע ממושך, הגיעו לארץ ונקלטו בקיבוץ גניגר. לימים הפך אורי לסופר ובין ספריו הרבים פרסם גם את ספור חייו."

bullet historyילדים יהודים בטרנסניסטריה 1941-1942 – מערכי שיעור – חינוך והוראה 

"איני יודעת לאן פנינו מועדות" , ילדים יהודים בטרנסניסטריה 1941-1942

פעילות חינוכית , מאת חוה ברוך

מיועד לתלמידי חטיבות ביניים והחטיבות העליונות (גילאי 14-17).
היקף ומשך הפעילות: 5-6 שיעורים בני 45 דקות.
ניתן לבחור גם בשיעורים בודדים.

  • מבוא למורה
  • שלב א: מה מסתתר מאחורי התמונות?
  • שלב ב: הכרות ראשונה עם עולמם של יהודי רומניה
  • מהלך השיעור
  • יחידה מקוונת זו מבוססת על סיפורה של חנה מלר–פאוסט ילידת העיר ראדאוץ שבדרום בוקובינה. בהיותה נערה צעירה גורשה מהעיר על ידי השלטונות הרומניים יחד עם בני משפחתה לשומילובה שעל גדות נהר הבוג. חנה מתארת את ילדותה המאושרת בקרב בני משפחתה, את השבר שחל עם פקודת הגירוש ואת התלאות הנוראות שפקדו אותה בטרנסניסטירה, עד לשחרורה.
    חוויותיה האישיות ודרכי התמודדותה מתוארות תוך כדי התייחסות לסביבה היהודית המעורבת בסביבה הרומנית. תיאוריה מורכבים ומגלים אופני התנהגות והתמודדות שונים של היהודים ושל הרומנים כאחד. סיפורה של חנה מתחיל ברומניה, ומסתיים בבניית חיים חדשים בישראל. מאפיינים אלה, משמשים בסיס לעבודה חינוכית עם התלמידים שמזדמן להם להכיר את הסיפור הקשה של גורל היהודים בטרנסניסטריה דרך דמותה ונקודת מבטה של חנה.

bullet historyילדים בשואה באתר גלים

bullet historyהילדים והנוער בגטו טרזיינשטט – מערכי שיעור – חינוך והוראה מתוקשבת – יד ושם

  • "בשיעור זה נלמד על מסגרת חלופית לתא המשפחה – מעונות ובתי ילדים – שהוקמה בגטו טרזיינשטט, שמטרתה הייתה להציב חיץ בין המציאות הקשה בגטו לבין הילדים, ולבנות להם ילדות תקינה ככל האפשר – מערכת חינוך, משחקים, חברים ועוד. מסגרת זו תפסה מקום נכבד בעיצוב דרכם של הילדים בתקופה זו ונסכה בהם כוח ותקווה בימים הקשים".

0

6
תגיות הכי נצפות: אנגליה הצבא-האדום יהודים מלחמת-העולם-הראשונה מלחמת-העולם-השנייה מלחמת-העצמאות מלחמת-השחרור סיפורי-חיים רוסיה תקופת-השואה