מאת : אביתר בן-צדף
"בתחילת אוקטובר, בין כסה לעשור, הוזמנתי לאירוע, שציין שישים שנה למלחמת סיני (היא מבצע קדש), ב'יד לשריון' בלטרון. כרגיל באירועים כאלה, נגדש האולם בגמלאי צה"ל, אך שמחתי לראות בקהל גם לובשי מדים, וביניהם כמה מח"טים שריון.
הדיון נסב לא רק על המהפך – השריון עשה היסטוריה, כדבר השיר – אלא רמז רמיזות עבות לסוגיות, המנסרות בחללנו כעת, ובעיקר, למקומו של התמרון. ובאופן צפוי, נשמעוט היטב בדברי תא"ל גיא חסון, קצין השריון הראשי, שחתמו את הכנס.
הטנקים, שהסתערו על עזה (חטיבה 27) ועל אבו-עגילה (חטיבה 7), הכריעו לכאורה בוויכוח מה תפקיד השריון במערכה – ויכוח שצבאנו התלבט בו בתחילת שנות החמישים, עד ממש סופה של המלחמה. צה"ל התווכח האם לאמץ את לקחי קרבות השריון במלחמת העולם השנייה. כמעט ללא קשר למבוכה במטכ"ל, הכינו עצמם אנשי השריון למלחמה, למרות שהמטכ"ל לא אימץ את תפיסותיהם, ואפילו דחה אותן.
בתחילת שנות החמישים הייתה בצמרת הצבא אווירה של אי-אמון בשריון ובטנקים, אחרי כישלונות בתרגילים, וסברו שאין סיכוי שיוכלו להגיע רחוק – סיפר בכנס אלוף (מיל') ישעיהו גביש, שהיה ראש מחלקת מבצעים באגף המטה (אג"ם) במטכ"ל במלחמת סיני. החי"ר, לפי רא"ל משה דיין, הרמטכ"ל, יפרוץ, ואחריו יגיע השריון. אל"ם מאיר זורע חלָק על המסקנות הללו. התפיסה אמרה, שהשריון ייתן סיוע צמוד לרגלים.
הקירבה למלחמה – כחודשיים בלבד – חייבה להקים את השריון על הרגליים. הדיון אצל דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, לא הוכרע, למרות הקרבה למלחמה, והסוגיות נותרו בלתי-פתורות עד שנעו הכוחות. למעשה, הדגיש גביש, הסוגיות הוכרעו רק במלחמת סיני, ואחריה יצא השריון לדרך חדשה.
לפי חיים לסקוב וזורע, צריך להפעיל את השריון בשיטת פטיש וסדן. השריון צריך להיות כשיר לחדירה עמוקה שתערער את שיווי משקל האויב. אלוף יצחק רבין ואחרים רצו פתרון-ביניים – השריון ייתן סיוע, אך לא יוכל לחדור עמוק.
הוויכוח, הדגיש גביש, היה עמוק ולאורך כל החזית. למשל, זורע רצה שהפעלת חטיבות השריון (היו אז שלוש – 7 הסדירה, 27 ו-37 במילואים) תהיה ביד אחת (כלומר, בידי קצין שריון ראשי, שכונה אז מפקד גיסות השריון). מולו רצו במטכ"ל, שאלופי הפיקודים יפעילו אותן. גם לא הוכרע הוויכוח על טיב האוגדה – האם תהיה משימתית (כלומר, מפקדה, שתקבל תחת פיקודה כוחות לפי משימותיה המשתנות), או קבועה (בעלת מבנה קבוע וקשיח).
פריצת חטיבה 7 באבו-עגילה (אחרי שחטיבת מילואי החי"ר 10 וחטיבת מילואי השריון 37, שפעלה על זחל"מים, נכשלו במשימה) וקרבות חטיבת מילואי השריון 27 בעזה היו שני פתרונות שונים לחלוטין לבעיית ההבקעה; ולכאורה, לא הכריעו בוויכוח על תפקיד השריון במערכה. הפתרונות הללו הוכיחו, שהשריונאים התאמנו כהלכה לקראת המלחמה, וביצעו את משימותיהם בתעוזה, בנחישות ובמקצועיות.
בסיכומו של דבר, פעלו במלחמת סיני שלוש חטיבות שריון ושש חטיבות חי"ר, שאוגדו בשתי אוגדות (בפיקודם של אלוף חיים לסקוב ושל אל"ם יהודה ואלך), וחטיבת מילואי החי"ר 9, שירדה עצמאית לכיוון שארם א-שיח' (במסלול, שנבדק כשנה קודם לכן במבצע 'ירקון'). האוגדות הגיעו לקרבת התעלה תוך כמאה שעות כשהן דורסות דיוויזיה וחצי מצרית. אחרי המלחמה כתב הרמטכ"ל דיין, כי התקשה לשלוט בסוסים האבירים, שחיכו בחוסר סבלנות לפקודה לשעוט.
מלחמת סיני סיכמה את הדיון, וקבעה את מטרות השריון. היא העמידה את השריון כמלך הקרב היבשתי – תוצאה של רכש, של מחשבה ושל תוצאות המלחמה בסיני, סיכם גביש – ולמרות הטכנולוגיה, הלוחמים והמפקדים הם עיקר העניין. "
6