בין השנים 1939–1941 פונו מרבית ילדי בריטניה מלונדון וערים מופצצות אחרות לאזורי ספר, הועברו סחורות ומשאבים מחוץ לטווח הפצצות בבריטניה ולמושבות בריטיות אחרות.
במסגרת מבצע Pied Piper שהתחיל ב-1 בספטמבר 1939 הועברו כ-3.5 מיליון תושבים, בהם כ-1.4 מיליון ילדים,
בליץ הוא הכינוי שניתן להפצצות הכבדות על לונדון על ידי חיל האוויר של גרמניה הנאצית. במהלך ההפצצות ארגנו השלטונות הבריטיים את הוצאתם של מאות אלפי ילדים מהעיר לאזורים כפריים. המבצע הזה הוליד מחקרים פסיכולוגיים רבים, וגם ספרות ילדים שמבטאת את מה שקרה שם מנקודת ראותם של הילדים.
בשלושת הימים הראשונים של הפינוי הרשמי הועברו 1.5 מיליון בני אדם: 827,000 ילדים בגיל בית ספר; 524,000 אימהות וילדים קטנים (מתחת לגיל 5); 13,000 נשים בהריון; 7,000 נכים ומעל 103,000 מורים ו'עוזרים' אחרים. ילדים נפרדו מהוריהם לתקופות ארוכות של שנה ושנתיים (מקור)
הפצצות הבליץ נמשכו כתשעה חודשים וגרמו למותם של 43 אלף אזרחים ולחורבנם של יותר ממיליון בתים. למרות זאת, מחקרים הראו שילדי לונדון המופצצת היו פחות פגועים מההפצצות ויותר פגועים מהפינוי לרחבי המדינה, שנעשה במטרה להגן עליהם.
אנה פרויד, בספרה: "1943 Children and War", טוענת שהילדים שנשארו בלונדון בתקופת ההפצצות הקשות התמודדו מבחינה פסיכולוגית טוב יותר מאלה שהורחקו ללא הוריהם לכפרים הבטוחים באנגליה. היא מסבירה שרק מבוגר מוכר, שזוכה לאמון ילדיו, יכול להיות מקור להרגעה במצב טראומטי (דנה ספקטור , 2006)
The Evacuated Children Of The Second World War
Pam Hobbs's memoir Don't Forget to Write: the true story of an evacuee and her family (2009), a 10-year-old is evacuated in 1940 from Leigh-on-Sea, Essex to Derbyshire, where she lives with a number of families and encounters a range of receptions from love to outright hostility – and enormous cultural differences.
