בצילום הפתיחה : שבויי מלחמה גרמנים מובלים על ידי הצבא הבריטי בדרך יפו בתום המערכה על כיבוש ירושלים. המבנה משמאל היה בית חולים רוסי. מתוך אוסף מטסון.
מקור וקרדיט : הקבוצה של אריק בנדר
רקע היסטורי
בין הכוחות התורכים במערכה על ירושלים היה גדוד של גרמנים ואוסטרים , שכלל גם חיילי תותחנים גרמנים ( ביניהם גם חיילים יהודים) . כאשר התברר למפקדי הכוח הגרמני כי הבריטים והאוסטרלים מתקדמים לעבר ירושלים הם השאירו מאחור את חייליהם ונמלטו עם מפקדי הכוחות התורכים מהעיר . בעקבות כך , המורל של הגדוד הגרמני היה נמוך והם נכנעו בפני הפרשים האוסטרלים (Grainger, John D. (2006). The Battle for Palestine, 1917. Woodbridge: Boydell Press. )
ראו גם :
הקצינים הגרמניים שכשלו מול גנרל אלנבי במלחמת העולם הראשונה (קישור למאמר המרתק בעברית)
ראו גם :
שלוש סיבות עיקריות הביאו את חיל המשלוח הבריטי לתוככי ירושלים דווקא בתחילת
דצמבר 1917:
א. הצלחתו הבלתי צפויה של חיל המשלוח הבריטי לפרוץ לתוך מרחבי השפלה ולהתקדם צפונה מהר
הרבה יותר מהמתוכנן על פי לוח הזמנים המקורי. ערב המתקפה העריכו הבריטים
שיצליחו להגיע לקו יפו-ירושלים רק בסביבות אפריל 1918. מן הצד האחר פסיחת הפיקוד
העות'מאני גרמני על שני הסעיפים בכל הקשור למוקד האסטרטגי בלחימה בחזיתות במזרח
במהלך 1917 עיכבה הגעת תגבורות חיוניות להגנת הארץ.
ב. החלטתו המערכתית של אלנבי להתקדם צפונה ולהשקיע את עיקר המאמץ במישור החוף
ובשפלה ולא לעלות ישירות על ירושלים מכיוון דרום מזרח סיכלה אפשרות לכיבושה של
העיר במועד מוקדם יותר, כאשר עדיין לא היו בקרבתה כוחות הצלה חזקים.
ג. החלטתם המודעת של מפקדי הצבא העות'מאני, בראשם אנוור פאשא והגנרל הגרמני פון פלקנהיין, שלא להגן על ירושלים בכל מחיר, בין אם נפלה מטעמים תרבותיים מצפוניים בין אם משיקולים צבאיים
היא הכתיבה את הטון לכל קרב ההגנה ולרמת הפיקוד הטקטי, שבשלב האחרון היה בלתי
החלטי וחסר נחישות. נראה מן המקורות כי בדרגי הקורפוס, הארמיה ומפקדת ילדרים ויתרו על
העיר, הגם שלא במוצהר, עוד לפני שהבריטים פתחו בהתקפתם האחרונה עליה.
מתוך: ספר ירושלים, בשלהי התקופה העות'מאנית1800-1917 , באדיבות יד בן צבי
על דמותו של גנרל אלנבי במערכה
בחודש יולי, עוד לפני הגיעו לירושלים, קיבל אלנבי את הבשורה על כך שבנו יחידו מייקל נהרג בחזית פשנדל, בלגיה, בקרב מול הכוחות של גרמניה. אלנבי כתב אז לאשתו מכתב קורע לב: "21 שנה נשאנו את האושר הזה אשר הופר היום על ידי כאב חד", אבל המשיך לתפקד בקרבות בפנים חתומות ובגבורה כרגיל.
פרופ' נורמן דיקסון, בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" (הוצאת משרד הביטחון), מתאר אותו כך: "הוא היה גדול פיזית, עצבני ולבוש היטב. אופקיו היו רחבים, ומוחו לא היה סגור. הייתה בו נכונות לקלוט טכנולוגיה חדישה כגון השימוש במכונית משוריינת בלוחמת מדבר. בעיני אלנבי, הצדיקו האמצעים את המטרה, גם כאשר האמצעים מחוספסים למראה. עיסוקי הפנאי שלו כללו שיט, שחייה בחיק הטבע, ליקוט וייבוש פרחי בר, ארכיאולוגיה וקריאת שירה בהיקף מגוון שחרג מעבר למקובל בקרב אנשי צבא, וכללו גם תחביבים העלולים להיראות כרחוקים מגבריות. אמרו שוויתר על ציד משום אהבתו לחיות הבר".
דיקסון מתאר אדם בעל התפרצויות זעם: "הוא היה איש משמעת מחמיר, ולפעמים תקפו אותו התפרצויות כעס מבהילות. הוא לא היה סמכותי. הצליח למזג הקפדה על פרטים ודאגה ליעילות צבאית נוסח וולינגטון עם חמימות רגשית מרובה. ממכתביו לאשתו מתקבל הרושם של גבר רוחש חיבה, בעל חוש הומור שאינו מוגבל על ידי נימוסי שולחן. הוא היה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות כאשר הנסיבות מחייבות זאת. הגם שהיה אהוד לא רק על חייליו אלא גם על קציניו, שזה צירוף נדיר כשלעצמו, יכול אלנבי כוולינגטון לפניו וכמונטגומרי אחריו לפתוח פיו בשצף קצף ולשלוח כל רסן מלשונו כאשר סתרה התנהגות אחרים את מה שנראה בעיניו כמתחייב מבחינת היעילות הצבאית. שלא כמצביאים אחרים שהעדיפו למצוא שעירים לעזאזל מקרב בעלי הדרגות הנמוכות, היה אלנבי מוכן לכוון את אשו למטרות גבוהות בלי שהתחשב כלל בדרגה או במעמד. לא הייתה בו עוינות מתבקשת כלוחם לאויבו. הייתה בו סלידה אמיתית מהמלחמה, ולא היה בו פחד הכישלון המכשיל אנשים חלשים יותר. הוא לא סלד מפרסומת ולא נחבא מאחורי מגן הסודיות. הוא לא הגביל את פעילויותיו לקל מאוד או לבלתי אפשרי, אלא היה מוכן לקבל על עצמו סיכונים שקולים היטב".
לתורכים היה יתרון ארטילרי
לאורך כל תקופת מערכת נבי סמואל ומרבית מתקפת הנגד נהנו התורכים מיתרון ארטילרי ברור, למספר שעות היה להם גם יתרון מספרי בגזרת הפרצה.
התורכים היו קרובים להבקעת הקו הבריטי שם, על אף האילוצים שהוזכרו, הם נבלמו בשל היכולת ורוח הלחימה של צבא אלנבי, הצורה מעוררת הכבוד בה החזיקו מעמד שרידי לוחמי ריביזיית היומנרי הרכובה בגזרת פוקא, היוזמה של מפקדי הבריגדה הרכובה ה7 והבריגדה הסקוטית ה55ו ויכולת הלחימה של
פקודיהם בגזרת תהתא – חלאביה – צפא הם שמנעו מהתורכים לנחול ניצחון.
מקור
עורך/כים: אבי ששון ועזרא פימנטל (עורכים) הלחימה במבואות ירושלים : הכנס השנתי התשיעי העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל 18 19
מקורות
Grainger, John D. (2006). The Battle for Palestine, 1917. Woodbridge: Boydell Press.
Hamilton, Patrick M. (1996). Riders of Destiny The 4th Australian Light Horse Field Ambulance 1917–18: An Autobiography and History. Gardenvale, Melbourne: Mostly Unsung Military History. ISBN 978-1-876179-01-4.
2