מאת : תמר בן יוסף
"זה אומר קצת פרופורציות עכשיו. זה לא אומר שאיבדתי את החדות: אני זוכרת היטב את אבי לוקח אותי מהגן. אל תלכי אל מאחורי הבית, הוא אמר לי. 'מאחורי הבית' היה צדו המזרחי של הבניין, הצד שפנה לביר עדס, מזרחה ממגדיאל. ירו עלינו מביר עדס, חורי הכדורים נשארו עד שמכרנו את הבית, בשנת 1969.
הייתי קטנה במלחמת השחרור, ובכל זאת, כמה דברים נותרו בזיכרוני. אני זוכרת איך זלי נהרג. בן השכנים, מהחצר ליד התל, 150 מטר מהבית שלנו. הוא הוכרז כנעדר בקרב לטרון, והוחזר אחרי תקופה ארוכה. אמא שלו די איבדה את השפיות בינתיים. אני זוכרת גם את ישראל, שנהרג מאוחר יותר בקיבוץ דן. ילד ג'ינג'י יפה תואר, פרא אדם מלא חיים, 150 מטר במורד הרחוב מבית הוריי. אגב, בשתי המשפחות, האח והאחות שנותרו, עזבו את הארץ כשהבן שלהם התקרב לגיל צבא. היה קשה, זה מה שאני מנסה לומר. היה קשה במלחמת השחרור ובשנות המדינה הראשונות.
למאמרון המלא של תמר בן יוסף בבלוג שלה
תמר בן יוסף היא כלכלנית ועיתונאית כלכלית.
מלמדת ומרצה בנושאי כלכלת ישראל במכללות ולקהל לא-מקצועי. מתמקדת במיוחד בהיבטים השונים של המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה בישראל. לשעבר פרשנית ובעלת טור שבועי על מצב המשק ב'גלובס', סמנכ"ל לתכנון וכלכלה במשרד התעשייה והמסחר.
10