באדר מיינהוף : מסע הצלב של האלימות

בעקבות כתבתו של עופר אדרת מעיתון "הארץ" על תחייתה של קבוצת באדר-מיינהוף) , ליקטנו כמה מקורות מידע היסטוריים על כנופיית באדר-מיינהוף בעבר.

בגרמניה חוששים שכנופיית "באדר מיינהוף" שבה לפעול וביצעה שני ניסיונות שוד

הרשויות חושדות כי שני גברים ואשה, השייכים לדור השלישי של ארגון הטרור השמאלני לקחו חלק בשתי תקריות אלימות זהות בברמן ובוולפסבורג. הערכה: השלושה מנסים "לממן את הפנסיה" (עופר אדרת, עיתון "הארץ" , 19 לינואר 2016)

בגרמניה חוששים כי ארגון הטרור השמאלני "כנופיית באדר-מיינהוף" (בשמה הרשמי: "סיעת הצבא האדום"), שב לפעול אחרי 20 שנה שבהן נעלם מעיני הרשויות. שמו של הארגון נקשר בשני ניסיונות שוד כושלים אך אלימים שהתרחשו במדינה בחודשים האחרונים. לפי החשד, פעילי באדר-מיינהוף, שבין שנות השבעים לשנות התשעים של המאה שעברה היו מעורבים בסדרת מעשי רציח פוליטיים שטלטלו את גרמניה, ניסו "לממן את הפנסיה" שלהם ואת שארית שנותיהם במחתרת.

ממצאי ד־נ־א בשתי הזירות תואמים לאלה של שני גברים ואשה, השייכים "לדור השלישי" של הארגון. השלושה הם ארנסט-פולקר שטאוב – בן 61, חברתו דניאלה קלטה – בת 57, ואדם נוסף – בורקהרד גרווג, בן 47. הרשויות בגרמניה מנהלות מצוד אחר השלושה ומגדירות אותם כמסוכנים לציבור וחמושים.

(עופר אדרת, עיתון "הארץ" , 19 לינואר 2016)

 השפעת תנועות הסטודנטים של 1968

הנס הכלכלי הצמיח את חברת השפע הצרכנית הגרמנית וגרם לנהירת צעירים רבים לאוניברסיטאות .

תנועת הסטודנטים הרדיקלית ( השמאל החדש הגרמני) בשנים שבסביבות 1968 השפיעה על התגבושתה של קבוצת באדר-מיינאוף. התנועה מעולם לא הייתה חזקה במיוחד ברפובליקה הפדרלית של גרמניה בכללותה , יחסית למפלגות הפוליטיות הגדולות ולקבוצות התעשיינים ולאיגודי העובדים . אבל בעולמם של הסטודנטים באוניברסיטאות ושל הצעירים ושל האינטלקטואלים הצעירים הייתה לשמאל החדש נוכחות עצומה . זרוע הצבא האדום העיקשת צמחה מהקרקע באופן טבעי  (פול ברמן, 2008) .

 ב 1968 החלו מרידות סטודנטים בקמפוסים הגרמנים , בייחוד בפרנקפורט ובברלין המערבית . מרצים , משפטנים ואינטלקטואלים הצטרפו לצעירים במחאה נגד דור האבות . בלט ביניהם עורך הדין הורסט מאהלר , שזנח את משפחתו לטובת העניין המהפכני ובנה את שמו על האשמת המשטרה בהריגת הסטודנט בנו אונאזורג בזמן ביקור השאה הפרסי בברלין .

אנדריאס באדר וגודרון אנסלין מציתים חנויות כלבו

גודרון אנסלין ואנדריאס באדר, היוו את ההנהגה והגרעין הקשה של הארגון. אנסלין, סטודנטית בגרמניה של שנות ה-60 של המאה ה-20 שהרבתה לעסוק בפעילות פוליטית, הייתה פעילה מאד בפעולות נגד המשטר הגרמני  ב-1967 פגשה את באדר שעתיד להיות ראש הארגון ובן זוגה. יחד עם לתורבאלד פרול והורסט שונליין הציתו חנויות כלבו בפרנקפורט ב-1967. הם הורשעו ונאסרו, אולם שוחררו על תנאי לאחר שנה.

חברים מרכזיים בחבורה היו אנדריאס באדר , טרוריסט בעל קסם אישי , וחברתו הסטודנטית גודרון אנסלין (שניהם בצילום  למעלה) עמה עבר להתגורר בפרנקפורט . הם גילו תוקפנות כלפי איגוד הסטודנטים הסוציאליסטים הגרמנים S . d . S . וכלפי רודי דוצ'קה , מנהיג הסטודנטים מברלין . בניגוד לסטודנטים " הדברנים " דרשה אנסלין טרור מעשי . יריית הפתיחה של חבורת הטרור היתה באפריל  1968 הקבוצה זכתה לאהדה ציבורית שהתבטאה בעיתונות אוהדת , גיוס תרומות והגנה משפטית . כשנתפסו גודרון ואנדריאס והובאו למשפט , הכריזה אנסלין שמערכת המשפט הגרמנית אינה מחייבת אותה , מפני שפעלה פעולה פוליטית ולא פלילית : מעשיה אינם בית משפט מעמדי , אין סיכוי שיזכה למשפט צדק . הפסיכולוג של אנסלין אמר עליה : " היא מסוגלת לשנוא בכל עומק נפשה . היא אחוזת קנאות כלוחם מסע צלב 29 בימי הביניים . " הוא כיוון היטב.- תשוקת הצלבנים החדשים לא היתה רחוקה מהתשוקה הישועית של בקונין . ב 1969 חלה רדיקליזציה בקבוצה : תעמולת המעש חייבה שימוש בנשק , וזה נרכש מקבוצה ניאו נאצית . חברי הקבוצה אימצו לוחמת גרילה עירונית נוסח מאריגלה , שהמיר את שיטת המפלגות בחבורת מחויבות . לפי האסטרטגיה הזאת עליהם לנהוג ככל חיל . את אימוניהם עשו עם ארגוני טרור אחרים , בייחוד במחנות אימונים במזרח התיכון . שיטתם היתה הצתת בתי מסחר , חטיפת מטוסים ואנשי ציבור וכלכלה , שוד בנקים , פיצוץ מוסדות ציבור ומפעלים , רצח ופגיעה בשוטרים ובחיילים זרים (דוד אוחנה, 2000 ).

אולריקה מארגנת פריצה לכלא

בשנת 1970 ארגנה אולריקה מיינהוף פריצה חמושה לכלא כדי לשחרר חבר כלוא בשם אנדריאס באדר , שריצה שלוש שנות מאסר על מעלליו האלימים ( הוא הצית חנות כלבו בפרנקפורט) .

באדר ומיינהוף , יחד עם הורסט מאהלר ועוד כמה פנטים מהשמאל המהפכני , הקימו את הארגון שהיה ידוע בכינוי כנופיית באדר–מיינהוף , אך שמו הרשמי והמדויק היה זרוע הצבא האדום באנגלית . Red Army fraction זרוע הצבא האדום של באדר ומיינהוף הייתה זעירה , אבל היא יצאה אל העולם והתגלתה כקבוצה אלימה ביותר . חטיפות , שוד מזוין של בנקים , רצח : הקבוצה לא בחלה בדבר . בשנת 1972 נהרגו ארבעה חיילים  אמריקנים בפיצוצים . כעבור כמה שנים אלמוני קצר במקלע את התובע שרצה להעמיד לדין את הקבוצה על רצח החיילים . פעולות תגמול היו המומחיות שלהם . זרוע הצבא האדום הייתה נועזת . הרשויות במערב גרמניה עשו כמיטב יכולתן להכניע את הקבוצה , אבל ארגון הגרילה הצליח להחזיק מעמד ולגייס חברים חדשים מדורות צעירים יותר ויותר כדי להחליף את הנופלים , והתמיד במעשי הרצח והחטיפה מעשור לעשור עד אמצע שנות התשעים — תקופה ארוכה במקום מסודר כמו גרמניה .

מורשת פוליטית בעלת נטייה באדר–מיינהופית ממשיכה להתקיים גם היום , אם כי ללא אגף מחתרתי , או כך לפחות אומרים .

זרוע הצבא האדום נשארה חזקה במשך כל אותן שנים מפני שמנהיגיה היו פיקחים והמיליטנטים שלה היו פנטים , אבל גם מפני שהיא נהנתה מתמיכתה הסודית של ממשלת מזרח גרמניה , כלומר הגוש הסובייטי , כל עוד הוא התקיים , תמיכה שנתנה בידי הקבוצה כוח ארגוני של ממש ( אמנם זרוע הצבא האדום הייתה זעירה , אבל לא כך הצבא האדום) . אך הארגון סירב לגווע בעיקר מסיבה אחרת , שנחה בלב לבן של חלק מהשערוריות שחוללו התמונות הישנות בעיתון הגרמני שטרן .

מי היא אולריקה מיינהוף ?

אולריקה מיינהוף עצמה הייתה לכל הדעות מנהיגה אינטליגנטית ורהוטה , אישה שהייתה באמצע שנות השלושים לחייה כשעזרה להקים את צבא הגרילה שלה , כלומר מבחינת גילה היא הייתה מבוגרת בהרבה מן החיילים הפשוטים של השמאל החדש , הסטודנטים הנאיביים . היא ידעה לעטוף את ארגונה ואת פעולותיו ברעיונות הגדולים של הפילוסופיה הגרמנית (פול ברמן, 2008) .

הדמות האינטלקטואלית המרכזית בחבורה היתה אולריקה מיינהוף . היא נולדה בשנת 1934 בתקופת עליית הנאציזם . כסטודנטית לחינוך ולפסיכולוגיה במארבורג השמרנית הכירה את ותר ליןק , שלמד פוליטיקה וספג מהמרקסיזם המזרח גרמני של מורו וולפגנג אבנדרוט . בעקבותיהם פנתה לשמאל החדש , לאחר שלמדה מהם כי הקומוניזם שוחר שלום ולוחם בנשק האטומי ובמירוץ החימוש . ב 1957 עברה לאוניברסיטת מינסטר בווסטפליה , שם הכירה את הסטודנט למדע המדינה יורגן סייפרט , פעיל בארגונים נגד חימוש גרמניה . היא נבחרה כצירת אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה לוועידת העיתונות נגד השימוש בפצצת אטום . בוועידה הכירה את עורך השבועון קונקרט , קלאוס ריינר ראהל , שהתרשם " מכנותה האינטלקטואלית . " ב 1958 היתה פציפיסטית רדיקלית שחולמת על שלום נוצרי . בכתב העת שיזמה , דאס ארגומנט ( הנימוק ) יצאו לאור שבע חוברות נגד מירוץ החימוש . בפולמוס עם תאולוגים קתולים שצידדו בהגנה עצמית של גרמניה , כתבה : " האם הבישופים , בעומדם מול הקומוניזם גוזל החירות , טחו עיניהם מלראות כי בחוות דעתם הם הורסים את האידאל הנשגב של החירות — את החירות הבלתי מעורערת של חופש המצפון "? מיינהוף נמשכה לפוליטיקה בעבותות של קסם . מעורבת בדור האינטלקטואלים החדש של שנות השישים וטעונה במוסרנות אידי אליסטית נגד " הפצצה " ראתה במאבק למען השלום עניין מוסרי , לא פוליטי . החוקר שאול קנצלר צדק בקובעו כי " למרות היותה אינטלקטואלית , לא הגיעה אל הפוליטיקה מתוך עיון ברעיונותיהם של גדולי המחשבה המדינית . היא נמנעה מעיון מעמיק ונמשכה לפולמוסנות האינטלקטואלית של אותם הימים . עורך קונקרט שיתפה כעורכת ראשית בעיתונו , וכעבור שנתיים נישאו השניים ( דוד אוחנה , 2000).

מיינהוף ראתה בקיטוב חזות הכול וסברה שחשיפת המכניזם האלים של החברה החד ממדית יחבר סוף סוף את האינטלקטואלים עם ההמונים : " עלינו להתגרות במשטרה הפשיסטית ולהעלות לאור השמש את אופיה האמיתי , ואז ייווכח ההמון בצדקתנו , יכיר במנהיגותנו ויתמוך בנו . " בשעה שסקרה את משפטם של באדר ואנסלין הביאה לדוגמה את הצתת בית המסחר בפרנקפורט כדוגמה לאי ציות אזרחי . היא צידדה בעמדתם ש " אין טעם בדיבור ובכתיבה , יש לעסוק במעש . " מיינהוף ואנסלין דמו בלא מעט קווי אופי ואמונה : פרוטסטנטיות , פוסט פציפיזם , רומנטיות ורדיקליות (דוד אוחנה, 2000).

בעקבות אנסלין , הוותיקה ממנה במעשי טרור , השתתפה מיינהוף בשלושה מבצעים : שוד בנקים בברלין , אימון נשק בירדן ושחרור באדר ממאסרו בברלין .

בשנת 1970 עיתון דר-שפיגל תיאר לפרטים איך הבריחה מיינהוף את באדר : שני הטרוריסטים קפצו מאולם הקריאה של בית הסוהר אל הרחוב . היתה זו מטפורה לקפיצה שעשתה מיינהוף מעמדת האינטלקטואלית המצדדת בתעמולת המעש אל עמדת האנרכיסטית האוחזת באקדח . באחת ניתקה את עצמה מהחברה הבורגנית , השמאל החדש , האינטליגנציה , החוק . העט הומר באקדח . ב 15 ביוני 1972 נאסרה ושוכנה עם חבריה בבית הסוהר המיוחד , שטאמהיים , שנבנה בשבילם ( דוד אוחנה, 2000 ) .

" עלינו ללמוד" אומרת מיינהוף במניפסט המקורי שלה ,משנת 1970  " מהתנועות המהפכניות ברחבי העולם ( הווייטקונג , הארגון לשחרור פלסטין , הטופמרוס ] מאורוגוואי , "הפנתרים  "השחורים" , ) אבל ארגונה דמה בעיקר לכמה תנועות גרילה אחרות שנולדו עם התגברות גלי השמאל החדש במערב אירופה באותן שנים : הבריגדות האדומות באיטליה ; הצבא הרפובליקני האירי בגרסתו המודרנית , המרקסיסטית ( שהקימה לתחייה ארגון צבאי ששבק חיים לפני שנים רבות) קבוצות הגרילה של הקורסיקאים הלאומנים ; וארגון אט"א הבסקי — כולן קבוצות קטנות אך קשוחות , והתמיכה שתמך בהן העם הפכה כל אחת מהן לבלתי מנוצחת כמעט במשך העשורים הבאים .

זרוע הצבא האדום לא הייתה לגמרי בלתי פגיעה .בשנת  1972 הצליחה משטרת מערב גרמניה לעצור כמה לוחמי מפתח . הם עצרו את מיינהוף עצמה . אבל המעצרים רק הפכו את הקבוצה לאפנתית . ז'אן פול סארטר ביטא הערכה מלאת התפעלות — התפעלות זהירה , לבל ידבק בו רבב בשל הפשעים שאנשי הגרילה עלולים לבצע . מיינהוף כתבה לפילוסוף המפורסם והזמינה אותו לבקר את באדר בכלא , " להעניק לנו את הגנת השם שיצא לך ולתרום לנו מסגולותיך כמרקסיסט , כפילוסוף , כעיתונאי וכאיש "מוסר" .  סארטר בא . אבל תופעת מות הקדושים רק גברה . אחד הלוחמים הכלואים התאבד עוד לפני ביקורו של סארטר , בשנת 1976 גם מיינהוף התאבדה בתאה השמור היטב — אם כי היו שחשדו שמדובר ברצח . שנה לאחר מותה התאבדו באדר ושניים נוספים באותו כלא , וכעת רבים יותר חשדו שמדובר במעשי רצח . והמיתות , שהלכו והצטברו , הפיצו זוהר מורבידי . זה היה זוהר אינטלקטואלי — זוהר מהסוג שגרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ניו יורק להקדיש בשנת  1995 תערוכה לציורי גרהרד ריכטר של המיליטנטים המתים , מתן מעמד של קדושה באמנות . אבל זה היה גם זוהר הרחובות . מותה של מיינהוף בשנת  1976 די היה בו כדי לשלוח לרחובות מערב גרמניה המוני צעירים מלאי זעם על בתי הכלא ועל התבוסות המהפכניות ועל אלפי העוולות של החיים המודרניים  (פול ברמן, 2008) .

סארטר וקבוצת באדר מיינהוף

בפברואר 1973 הכריז סארטר בראיון לשבועון הגרמני דר שפיגל : " אני מתעניין מאוד בקבוצת באדר מיינהוף . אני מאמין שזוהי קבוצה מהפכנית אמיתית , אך יש לי הרגשה שהיא החלה מעט מוקדם מדי . " למקרא הדברים האלה פנה קלאוס קרויסנט , פרקליטו של אנדריאס באדר , לסארטר וביקשו להצטרף למחאה נגד תנאי מאסרם של חברי קבוצת הטרור . ב 4 בדצמבר 1974 נעתרו שלטונות בית הכלא הגרמני לאחר הפצרות רבות והתירו לאינטלקטואל הצרפתי לבקר את הטרוריסט הגרמני בתאו למחצית השעה . במסיבת העיתונאים לאחר מכן הודיע סארטר ש"באדר כלוא בתא לבן קטן שבו הצלילים היחידים הנשמעים בו הם צעדי הסוהרים שלוש פעמים ביום " ,

סארטר תקף את ממשלת מערב גרמניה , המשתמשת בנורמות שונות כלפי אסירים פוליטיים שונים ומפרה את זכויות האסיר , שהוא " אדם עם כל האיכויות של אדם חופשי"   אנדריאס באדר התאכזב מהביקור " חשבתי שמצאתי בך ידיד , אך במקום זאת אתה רק עוד שופט אחד" (דוד אוחנה, 2000 ).

סיכום , עלייתם של ארגונים ניהליסיטים אחרי מלחמת העולם השנייה

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התפכח העולם מאשליה של הגשמת המוחלט כהרף עין . המלחמה הקרה היתה אך שלב בדרך לדטנט מפוכח . המעצמות המשיכו אמנם לשלם מס שפתיים אידאולוגי , האחת כשוטרת העולם החופשי והאחרת כאבנגרד המהפכה העולמית הפרולטרית , אך בעצם למדו לחיות את יום הקטנות . המשא ומתן והפשרה , חוץ מהמאבקים הייחודיים על אדמת מריבה , באו במקום חזונות חובקי עולם . האידאולוגיות והמשטרים הטוטליטריים פינו את מקומם לקבוצות שחליפת החברה החדשה והמוחלטת היתה גדולה עליהן בכמה מידות . החלום עתה היה לכונן חברות מדגמיות , וארגונים ניהיליסטים קיקיוניים משמאל ומימין ביקשו להיות מסדרי האלימות של שנות השבעים והשמונים. חבורת "באדר מיינהוף " ו"הבריגדות האדומות " משמאל , וקבוצות כמו " הסדר החדש " ו" הסדר השחור " מימין מימשו בארגוניהם את ההייררכיה של מסדר צבאי אלים כדגם לחברת העתיד המיוחלת . אין מכנה משותף בין מרקס , שהאמין בדינמיקה של כוחות כלכליים חברתיים ושלל את הטרור , ובין ה "בריגדות האדומות ",  שחבריה ראו את עצמם מרקסיסטים רדיקלים .

אמונתם המשותפת היתה שאלימות אותנטית כרוכה בתשוקה פרומתאית ; שניהיליזם מפלס את הדרך לזן חדש של יצורים אנושיים . החזון הפרומתאי שיולד אנושות עליונה מעבר לאלים כרוך באלימות בשביל אלימות והוא פרי המורשת האידאליסטית והרומנטית . אנרכיזם ( במקור היווני — בלא שלטון ) הוא מושג פילוסופי , השקפה פוליטית ותנועה חברתית שייעודה לכונן חברה בלא מדינה , חופשית משלטון חוקי , פוליטי וכלכלי , חברה שתושג באמצעים של פעולה מהפכנית מתמדת . האנרכיסטים האמינו בשינוי חברתי מהפכני , אך בלא מהפכה פוליטית מאורגנת , מחשש שזו תמיר כוח שלטוני אחד בעוצמה אחרת . בניגוד למוניטין הרע שיצאו לה בהעדר יחסי ציבור טובים , להגות האנרכיסטית השקפה הרמונית : נקודת המוצא הפילוסופית של האנרכיסטים היא שהאדם טוב מיסודו : שחרורו מחוקים כפויים , משלטון שרירותי ומכלכלה ריכוזית יובילוהו לכונן הרמוניה אנושית וסולידריות חברתית ( דוד אוחנה, 2000 ) .

בסרט " החומה " של הפינק פלויד התגלגלה האלימות הניהיליסטית של הנוער , בבית הספר וברחוב , למסדר של מנהיג להקת קצב ולמועל יד פשיסטי . אפשר ליהנות מאלימות לשמה במועדון כדורגל , בלהקה המתהדרת באלימותה או בקומונה רצחנית . השאיפה לאין והתשוקה למוחלט צעדו בהיסטוריה האנושית , ותמיד שלובות זרוע . האחת לא התקיימה בלי האחרת . הרס לשם הרס ושבירה לשם שבירה אינם יכולים להתקיים כשלעצמם , והם מתאפשרים רק במסגרת טוטלית , במכניות מאורגנת , במסדר צבאי . מוחם הקודח של אינטלקטואלים רבים נמשך לתשוקה כפולה , שהיא אחת : התאווה להרוס את כל הערכים כולם ; התאווה להשליט את כל הערכים כולם .( דוד אוחנה , 2000) .

 

מקורות המידע

דוד אוחנה , התשוקה הפרומתאית, מוסד ביאליק , 2000

פול ברמן , כוח והאידיאליסטים : מנהיגי מרד הסטודנטים בשלטון, הוצאת שלם , 2008 .
כנופיית באדר מיינהוף, באתר "סיקור ממוקד"

 

 

1