ישראל נמנעה בשנותיה הראשונות מהזדהות רשמית עם אחד הצדדים במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. הקשר עם המערב היה הדוק הרבה יותר מהיחסים עם הגוש המזרחי, אבל הממשלה לא הכריזה באופן רשמי ופומבי על העדפת וושינגטון על פני מוסקבה. רק שנתיים קודם לכן הכירו שתי המעצמות במדינת ישראל, וציבור יהודי גדול חי בצדו המזרחי של מסך הברזל.
זמן קצר לאחר פלישת הצפון לקוריאה הדרומית קבע האו"ם כי מדובר במעשה תוקפנות נגד השלום, ותבע נסיגה מידית של הכוחות הקומוניסטים לקו הרוחב 38 – הגבול בין הצפון לדרום. קוריאה הצפונית התעלמה מההחלטות הללו, ועל כן הוחלט על הקמת "כוח או"ם" – שמרבית לוחמיו היו אמריקאים – שישוגר להגנת הדרום המותקף. כל צד בסכסוך ניסה לגייס את מירב התמיכה הבינלאומית לעמדותיו.
מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, פנה למדינות רבות כדי שיסייעו בפועל, לא במילים בלבד, למאמץ הבינלאומי להדוף את מעשה התוקפנות של קוריאה הצפונית. פנייה כזו הגיעה גם לממשלת ישראל. "הפיקוד המאוחד יש לו צורך דחוף בעזרה יעילה", כתב המזכ"ל לי לשר החוץ שרת. "לכן אכיר תודה אם ממשלתך תעיין באפשרות של מתן עזרה כזאת, כולל כוחות לוחמים – ובייחוד כוחות קרקע".
בניגוד לשרת, בן גוריון דווקא היה נלהב מהאפשרות של שיגור כוח ישראלי לקוריאה. במלחמה הקרה, אמר, נמנענו מנקיטת עמדה. אבל בקוריאה אין מדובר במלחמה קרה, אלא במאבק שבצדו האחד מעשה תוקפנות ובשני – האו"ם. "לפי דעתי הצורך שלנו הוא להשתתף במלחמה הזו", הסביר ב"ג לשרים. "אנחנו אמנם כוח קטן, אך הוא נחוץ פה. אנחנו יכולים להשתתף באופן סמלי. אבל יש ערך עצום להשתתפותנו הסמלית".
אין ספק, אמר ראש הממשלה, כי היהודים ברוסיה וברומניה ישמחו לשמוע שהקוריאנים "מקבלים על הראש" מן הצבא האמריקאי. "כמובן, הם לא יוכלו להביע זאת. אין להם לשון. הם אילמים. אבל במידה שיהודי יכול להרגיש את השני אם כי הוא רחוק ממנו, מובטחני שהם ישמחו למפלת הצבא הצפון קוריאני. וכך גם היהודים בארצות אחרות. בשבילם יהיה זה מעשה להתגאות בו, אם דגל ישראל יתנופף בין כוחות הצבא של האו"ם, אם כי הכוחות אלה יתבטאו אולי במספר של מאה אנשים. אבל פה – עצם ההשתתפות חשובה".
ב"ג ניסה לשכנע את השרים כי שיגור כוח ישראלי לקוריאה יביא להעלאת קרנה של ישראל בעולם, ולא רק בקרב היהודים. "אין דבר שיעזור לשינוי הערכים ביחס אלינו כמו השתתפותנו הצבאית. לא רק מטות כללים, לא רק ממשלות, אלא במידה שמדובר על המערב – יש ערך לדעת קהל. ברוסיה אין שואלים לדעת הקהל, אבל באמריקה דעת הקהל קובעת. צריך שמדינות המערב תדענה שאנו עם רציני. ואם אנו אומרים איזה דבר אנו חושבים זאת ופועלים בהתאם לכך… זוהי הזדמנות יוצאת מן הכלל להעמיד על העובדה הזו את מטות העולם ודעת הקהל".
רוב השרים לא השתכנעו. גם כאשר הציע בן-גוריון שהיחידה הישראלית שתשוגר לקוריאה תהיה מורכבת ממתנדבים. ומה נעשה, הקשה השר בכור שלום שיטרית, אם בתגובה לכך יבקשו לצאת מישראל גם מתנדבים לסייע לצפון קוריאנים? "נשים אותם בכלא", פסק בן-גוריון.
שרת שב והביע את חששו מן התגובות בציבור הישראלי, ומסערות בכנסת ובעיתונות. הוא הציע לא למהר בקבלת ההחלטה, ואפילו לא להכריז שישראל מוכנה לשלוח סיוע בלא לפרט את מהותו, מחשש לתגובה ביקורתית בתקשורת ובכנסת. לדבריו, גם הודעת התמיכה באו"ם שקיבלה הממשלה חודש קודם לכן לא נקלטה בקלות בציבור, ונדרשה הסברה רבה. "הקהל שלנו מראש שאל את עצמו מה יש לנו להתערב בכלל בעניין הזה?", הסביר שרת.
בצילום : חיילים אמריקאים במלחמת קוריאה , 37,000 חיילים אמריקאיים נהרגו
שר החוץ שרת מול בן גוריון
שרת התייצב בתקיפות מול בן-גוריון. הוא תיאר את הסכנות לא רק בזירה הפוליטית והציבורית אלא גם בתוככי הפיקוד הבכיר של צה"ל. "הצבא בשום פנים ואופן אינו מוכן לכך… זה עלול, מבחינה פנימית, לעורר שריפה בצבא… לא יהיה מרד והפרת משמעות, אבל במובן הנפשי והרעיוני זאת תהיה שריפה", הזהיר ברמז ברור למתיחות שהייתה בצה"ל סביב שיבוצם של קצינים שבאו מן הפלמ"ח והיו מזוהים פוליטית עם מפ"ם. "בשלב זה שאנו נמצאים בו, כאשר המצב בפיקוד הנהו כפי שהנהו (ושר הביטחון יודע למה שאני מתכוון) כאשר עוד לא הצלחנו להתגבר על זה ולשפר ולתקן את המצב, איננו יכולים לזרוק את הלפיד הבוער הזה לתוך חבית אבק השריפה הזאת", הזהיר שר החוץ.
זאת ועוד: שיגור הכוח הישראלי, הזהיר שרת "יביא את יחסינו עם ברית המועצות למשבר חמור". גולדה מאיר הצטרפה והתריעה: ברית המועצות תקבל זאת כהתגרות.
בסופו של דבר מצא עצמו בן-גוריון במיעוט. פרוטוקול הישיבה הוא עדות נוספת לכך שבניגוד לדימויו כמנהיג כול יכול, לא פעם ולא פעמיים לא עלה בידיו של ראש הממשלה הראשון להתגבר על מחסומי התנגדות של שרים, ממפלגתו וממפלגות אחרות. למגינת ליבו החליט הרוב בממשלה באוגוסט 1950 להסתפק בהחלטה על הגשת עזרה רפואית לכוחות האו"ם מבלי לפרט במה מדובר. גם החלטה הזו זכתה כצפוי לביקורת חריפה במפ"ם ובמק"י ובעיתוניהם.
מקור:
הבלוג של ד"ר רפי מן , הערות שוליים להיסטוריה
ראו גם :
5