ב-1948 פרץ קרע גלוי בין סטלין לטיטו, מנהיג יוגוסלביה . סטלין חשד שטיטו מנסה לערער על מעמדו כמנהיג התנועה הקומוניסטית. ניסיונו של טיטו לאגד בפדרציה את כל מדינות הבלקן הקומוניסטיות, בניגוד למדיניות ברית המועצות, קומם את סטלין; ניסיונו של סטלין לשעבד את הכלכלה היוגוסלווית לצורכי ברית המועצות קומם את טיטו; והיו גם ניסיונות של הקג"ב לגייס סוכנים מתוך מנגנוני השלטון היוגוסלוויים.
לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין. הוא תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, וניסה להקים פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה.
טיטו סרב להיכנע לתכתיבי סטלין, וכאשר הבין כי סטלין עלול לנסות להפילו , בודד את היועצים הסובייטים ביוגלסלביה וכלא את חסידיה האדוקים של מוסקבה במפלגתו.
בתגובה , קרא סטלין לקומינפורם , הארגון הבינלאומי של המפלגות הקומיניסטיות , לשפוט את טיטו.
ביודעו כי הארגון הוא מכשיר בידי הרודן הסובייטי, סרב טיטו להשתתף בוועידה, הקומינפורם נפגש בבוקרשט ב20 ביוני 1948, וכעבור שמונה שבועות אשרו הצירים החלטה המגנה פה אחד את הטיטואיזם.
ה[1]Cominform כינה את יוגוסלביה וטיטו בראשה בתואר "בוגדים".
המנהיג היוגוסלבי ועוזריו הבכירים האושמו בכל פשע ברשימת החטאים הקומניסטית, נטישת המארקסיזם-לנניזם, הוצאת דיבה על ברית המועצות , רדיפת קומוניסטים טובים, עשיית ויתורים לאימפריאליסטים.
ההחלטה קראה לקומוניסטים יוגסלאווים נאמנים ללחוץ על מנהיגיהם לתקן את שגיאותיהם. ואם לא יעשו כן –להדיחם.
טיטו , מנהיג יוגוסלביה ,החזיק מעמד מול הלחצים של סטלין ושאר המדינות הקומוניסטיות . הוא ארגן מחדש את כלכלת המדינה וגיבש תפיסה אידיאולוגית משלו עם סממנים קומיניסטיים .
הגישה שהוא מגבש נקראת "סוציאליזם של שוק"- גישה ייחודית שרעיונה הוא שיש לנו ניהול עצמי של ארגוני עובדים ומפעלים אך לא כלכלה חופשית לגמרי.
כלכלת יוגוסלביה ניצלה הודות למערב.
המדינה ניצלה את קרבתה הגיאוגרפית לארצות המערב וב- 1954 קשרה ברית צבאית עם יוון ותורכיה. לאחר מות סטאלין ב- 1955 ניסתה ברה"מ להתפייס עם טיטו, יוגוסלביה פרשה מברית הבלקן אך נותרה בלתי תלויה בברה"מ. היא הפכה לאחת ממנהיגות הגוש הנייטרליסטי והיתה האירופאית היחידה בגוש זה.
אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דסטליניזציה, ב –1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.
יוגוסלביה של טיטו ביקרה גם את הגוש המזרחי וגם את ברית נאט"ו, ויחד עם מספר מדינות נוספות הקימה בשנת 1961 את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.
ב-7 באפריל 1963, הוחלף שם המדינה להרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה אך השלטון בה נותר קומוניסטי ודיקטטורי, אם כי יותר ליברלי מאשר בכל שאר המדינות הקומוניסטיות, עם חופש תנועה לתושביו, מידה מוגבלת של חופש כלכלי ופריחה בתחומי תרבות שונים עם חשיפה רבה לתרבות המערב הקפיטליסטי. טיטו הפך ל"נשיא לכל החיים" של הרפובליקה הפדרלית. לכל אחת משש הרפובליקות היו חוקה משלה, נשיא משלה, ראש ממשלה, פרלמנט ובתי-משפט. בראשה של המדינה היוגוסלבית היו, פרט לנשיא הכול יכול, ראש ממשלה פדרלי ופרלמנט פדרלי.
רקע היסטורי
Josip Broz Tito
טיטו בשמו המקורי יוסיפ ברוז, (1892 – 1980), מצביא ומדינאי יוגוסלבי. הנהיג את המחתרת הקומוניסטית ביוגוסלביה נגד כוחות גרמניה הנאצית. שלט ביוגוסלביה החל מנובמבר 1945 ועד למותו.
בדפוס ההתנהגות של סטאלין אחרי מלחמת העולם השנייה היו שלושה שלבים:
- שת"פ אמין לכאורה עם המפלגות הלא קומינסטיות, ואף אנטי קומוניסטיות.
- המפלגות הקומוניסטיות "בולעות" את המפלגות הלא-קומוניסטיות, כאשר ההתחלה היא תמיד עם המפלגות הסוציאליסטיות (הכי קל- אידיאולוגיה הכי קרובה).
- השתלטות מוחלטת של השלטון הקומוניסטי על אותן מדינות.
פולין– הסובייטים נלחמו בפרטיזנים אנטי-סובייטים פולנים בין השנים 45'-47'. המרד הוכרע ביד חזקה. עד היום יש שנאה תהומית בין הפולנים לסובייטים.
יגוסלביה- התגלתה כהכי פחות צייתנית מכל מדינות מזרח אירופה. טיטו, מנהיגה של יגוסלביה ניהל בעצמו מלחמה מול היטלר, דיי מוצלחת. המערב הגיש סיוע ליוגסלביה בזמן המלחמה. טיטו ביקש ודם עשה לפיתוחה של יגוסלביה כמדינה מתועשת- והניסיון של סטאלין להכתיב לו, נראה פסול בעייניו. סטאלין רצה שטיטו יגיע ליוגוסלביה- אך הוא לא הגיע, וסטאלין לא הצליח "להעיף" אותו. טיטו נשאר שליט יוגוסלביה.
סטאלין לא נלחם ביוגוסלביה כיוון שידע מניסיון המלחמה מול גרמניה, שהיוגוסלבים ילחמו ולא יוותרו. כאשר יגוסלביה נזרקה מהקומינטרם המערב קיבל אותה- וטיטו הצטרף לתוכנית מרשל. סטאלין ראה בטיטו אוייב.
[1] הוקם במקום הקומינטר בספטמבר 1947, איגוד של כל המדינות הקומוניסטיות בעולם.
מקורות המידע
Tito–Stalin Split – Wikipedia, the free encyclopedia
1 980( 1892- ) יוסיפ ברוז , טיטו – Yad Vashem
משה פיאדה: המחוקק של תנועת הפרטיזנים
מדיניות החוץ של ברית המועצות: מלנין עד גורבצ׳וב
4
