דניץ , להקות זאבים ואוניות סוחר : הצוללות הגרמניות במלחמת העולם השנייה

צ'רציל כתב בזיכרונותיו : "הדבר היחידי שהפחידני באמת אי-פעם בימות המלחמה היה סכנת הצוללות… הדבר הזה הדאיגני עוד יותר מן המערכה האווירית המפוארת הנקראת בשם הקרב על בריטניה" .

בריטניה של ימות המלחמה נאלצה לייבא שני שלישים מכל צריכת המזון שלה, 30 אחוז  מעופרות הברזל , 80 אחוז מהעץ ומהצמר , 90 אחוז מהנחושת ומהבוקסיט, 95 אחוז ממוצרי הנפט ו100 אחוז מהגומי ומהכרום ששימשו את תעשיותיה. אין טעם להתעמק בשאלה מה היה קורה אילו הצליחו הצוללות הגרמניות להשבית כליל את היבוא של בריטניה – האם תעשיית החימוש שלה היתה משותקת לפני או אחרי שהיה הרעב מכה בכל עריה.

אבל הסיכוי להשבתה כזו היה זעום , משום שהיטלר עמד רק באיחור על הפוטנציאל הגלום בצוללת , כאמצעי שיש בכוחו להביא לו ניצחון במלחמה, חרף העובדה שלוחמת הצוללות כבר היתה קרובה להכניע את בריטניה ב1917.

אילו היה מספר הצוללות השמישות של גרמניה בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה , גדול כמספרן במרס 1945- כלומר  463 ולא 43 – אולי הייתה ידה על העליונה . בדיעבד היא לא הייתה אפילו קרובה להחנקת היבוא הבריטי בשום שלב , ואחרי שפלשה לברית המועצות במקום למזרח התיכון והכריזה מלחמה על ארצות הברית , נעשה מצבה של בריטניה בים בטוח יותר מבחינת אספקה.

בצילום למעלה : אדמירל קרל דניץ בביקור בסיס צוללות גרמני בהמבורג , 1943

אדמירל דניץ

"נקודת ההכרעה במלחמה נגד אנגליה נעוצה בתקיפת צי הסחר שלה", טען  כל הזמן האדמירל הגרמני דניץ , אבל להערכתו היה לו צורך בשלוש מאות צוללות לכל הפחות כדי להבטיח ניצחון, ובשנת 1939 הייתה לו פחות משישית המספר הזה.

אחרי שהבין היטלר את הפוטנציאל הגלום בצוללות גדל ייצורן פלאים אבל כבר היה מאוחר מכדי לנצח בקרב החשוב כל-כך על האוקיאנוס האטלנטי. הואיל ורק שליש מהצוללות היו שמישות בכל זמן נתון, והשאר הצטרכו אימון אנשי צוות או תיקונים  והצטיידות , היה על היטלר ליזום את מבצע ההייצור הגדול של צוללות ב1937 לכל המאוחר , הוא החמיץ את המועד (אנדרו רוברטס, 2007) .

צ'רציל היה שותף להערכתו של דניץ : הוא כתב אחרי המלחמה : " התקפת הצוללות היתה הפגע הביש ביותר שפגע בנו, "  והוסיף כי בחוכמה היו הגרמנים נוהגים אילו השקיעו בה את כל מאודם. אבל אדמירל דניץ לא היה אישיות בכירה אז , גם אם קרנו עלתה בהתמדה במהלכה ( למעשה,  הוא היה פירהר גרמניה במשך השבוע האחרון של מלחמת העולם השנייה) .

בצי הגרמני הוא היה אמנם פיהרר דר אונטרזייבוטה ( ראש צוללות) בעת שפרצה המלחמה , אבל דרגתו הייתה שווה לזו של מפקד סיירת בצי הגרמני.

הוא נולד ב1891 בגרינאו הסמוכה לברלין  ושירת במלחמת העולם הראשונה כקצין משמרת ראשון, תחת פיקודו של מפקד הצוללות המהולל ולטר פרוסטמן, אלא שאיבד את השליטה בצוללת שלו במהלך התקפה על שיירת אוניות, והיא עלתה לפני המים ונתפס כשבוי על ידי הבריטים.

קרל דניץ נעשה חסיד מושבע של לוחמת צוללות זמן רב לפני אותו רגע שבו התנער הרייך השלישי מההגבלות שהטיל עליו הסכם ורסאי- ובהן , בין השאר, איסור על החזקה בצוללות מכול וכול, אבל הגבלה זו פקעה ב1930 , כאשר נחתם הסכם לונדון שבמסגרתו הסכימו כל הצדדים, וגרמניה ביניהם , כי התפוסה הכוללת של צי הצוללות של כל אחד מהם לא תעלה על 52,700 טון, ותפוסתה של כל ספינה יחידה לא תעלה על 2,000 טון, אם כי גרמניה עקפה את המגבלות האלה בעזרת מספנות בספרד ובפינלנד (אנדרו רוברטס, 2007) .

הוראת הפיהרר מס' 23

משרד הימיה הגרמני  ראשות מפקד הצי הגרמני אדמירל אריך רדר ביקש להגדיל את צי הצוללות הגרמניות אבל אבל היטלר לא גילה עניין בכך : " ביבשה אני גיבור" , אבל בים אני פחדן " .

את היטלר הקסימו אוניות שטח כבירות , כמו ספינות המערכה ביסמרק וטירפיץ וסיירות כבדות כגון פרינץ אויגן, אבל הוא לא הבין מאומה באסטרגיה ימית ובהשפעתה של עוצמה ימית והוא התעלם בהתמדה מהפצרות האדימרלים שלו שביקשו עוד ספינות ועוד צוללות במהלך 1940. (אנדרו רוברטס, 2007) .

אחרי שורה של עימותים חריפים על חיל הים המלכותי הבריטי בסוף 1940 , נותרה גרמניה עם עשרים ושתיים צוללות בלבד, ורק עשרים נבנו ביו פרוץ המלחמה לבין קיץ 1940, ובכל זאת , עשרים וחמש הצוללות שפעלו אז באוקיינוס האטלנטי הטביעו ספינות בתפוסה כוללת של 700,000 טונות , לא פחות.

ב17 באוקטובר 1940 , ליד האי רוקול שמצפון מערב לאירלנד, תקפה קבוצה של שבע צוללות גרמניות את השיירה SC-7 שמנתה שלושים וארבע אוניות סוחר ורק ארבע אוניות ליווי. לא פחות משבעה-עשרה ספינות טובעו , ושום צוללת גרמנית לא נפגעה.

מפקד הצוללות הגרמני סא"ל אוטו קרצ'מר רשם לזכותו הטבעות באוקיאנוס האטלנטי שהסתכמו בסופו של דבר ביותר מרבע מיליון טונות. כתוצאה מכך הלכה וגברה הכרתו של היטלר בפוטנציאל של הצוללות , וב-6 בפברואר 1941 פרסם את הוראת הפיהרר מס' 23 , שהטעימה כי "הפעלה נרחבת של צוללות .. עשוייה להביא לידי התמוטטותה של ההתנגדות האנגלית בעתיד הנראה לעין… זו חייבת איפוא להיות מטרת המבצעים הבאים שלנו… לרכז את כל כלי הנשק של לוחמת הנשק של לוחמת הים והאוויר נגד הייבוא של האוייב… הטבעת אוניות סוחר חשובה יותר מההתקפה על אוניות מלחמה של האויב." אבל באותה שעה הוא כבר היה שקוע ראשו ורובו בשלבי התכנון של מבצע ברברוסה (אנדרו רוברטס, 2007) .

  בצילום : מטוס הקונדור הגרמני לגילוי אוניות .

מטוס הקונדור הגרמני ומלחמת הצוללות

קונדור היה כינויו של מפציץ הסיור הימי פוקה-וולף 200, שטווח פעולתו הגיע עד 3,500 ק"מ , הוא נשא מטען פצצות של 2,000 ק"ג , והגיע למהירות ל 245 קמ"ש, הוא היה יכול לשמש כמזהה מטרות אידיאלי לצוללות , אבל שביקש האדמירל הגרמני רדר עוד מטוסי קונדורים הושבו פניו ריקם.

למרות כל המלל הנמלץ של הוראה מס' 23 , והיה עליו להסתפק בתריסר מטוסי הקונדור של טייסת KG40 . מספר זה היה רחוק מאד מלהניח את דעתו, והוא כתב לאחר זמן ביומנו : " כאן נחשף הליקוי בניהול המלחמה בבהירות מכאיבה". ( קרל דניץ , 1979).

גיוסם של 25,000 עובדי מספנות גרמנים מיומנים ללחימה בחזית המזרחית הנחית עוד מהלומה על  האדמירלים רדר ודניץ, וכשהכריז היטלר כעבור שנתיים על ביטולה הגמור של התוכנית לבניית ספינות שטח גדולות התפטר אדמירל רדר ואדמירל דניץ החליף אותו.

האסטרטגיה הימית הבריטית ומלחמת הצוללות

ההצלחה הגרמנית חשפה את הצי הבריטי במערומיו. הבריטים היו משוכנעים שהגרמנים לא יעזו להפעיל כנגדם לוחמת צוללות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ולא התכוננו כראוי. ב-1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה היו רק אחד עשרה קצינים – מתוך למעלה מאלף בצי הבריטי כולו – שהתמחו בלוחמה כנגד צוללות. גם הסונאר, הטכנולוגיה המהפכנית שהבריטים היו בטוחים שתכריע את הכף – התבררה כפחות יעילה מאשר חשבו הסונאר היה יעיל רק כנגד צוללות במהלך צלילה: כשהצוללת הייתה על פני המים, החזרי גלי הקול היו משובשים כל כך עד שלא ניתן היה לגלות אותה אלא מטווח קצר בלבד.

למזלם של הגרמנים, הצוללות שלהם הותאמו באופן מושלם להפלגה מעל המים: גוף הצוללת היה קעור, כמו זה של ספינה רגילה, ולא אליפטי ומעוגל כמו זה של צוללות מודרניות. הסיבה לכך היא שבניגוד לצוללת מודרנית,  Uboat  טיפוסית בילתה את מרבית זמנה מעל המים וצללה רק כשנאלצה לחמוק מאויביה: הגוף הקעור, כמו צורה של אמבט, יציב יותר ומיטלטל פחות על הגלים מאשר מבנה מעוגל. מפקדי הצוללות הגרמנים הקפידו לפעול מעל פני הים בחסות חשכת הלילה, וכך הצליחו לתקוף את הבריטים פעם אחר פעם בהפתעה גמורה. צוותי הצוללות המרוצים כינו את החודשים שאחרי כיבוש צרפת בשם 'התקופה השמחה'. ( רן לוי, 2014).

בספר מלחמת הצוללות כותב קרל דניץ : "יעילותו של האסדיק ( הסונאר) הבריטי לא היתה כה מושלמת כפי שהאמינו או טענו הבריטים, אילו כך היה לא היו הצוללות הגרמניות  U-39 , U-29 , U-56  חודרות עד לטווח פגיעה בנושאות המטוסים "ארק רויאל" ו"קארייגס" ואוניית הקרב "נלסון", אשר היו כולן מוקפות במשחתות –ליווי. ההצלחה של ה"אסדיק" הייתה מוגבלת והצוללות הגרמניות השמידו חלק מהאוניות הבריטיות ( קרל דניץ, 1979 ) .

בעיה מרכזית באסטרטגיה הבריטית בתחילת המלחמה הייתה התמקדות בניהול מתקפה נגד איום הצוללות, על חשבון ההגנה על שיירות, שהתגלתה במלחמת העולם הראשונה כדרך הטובה ביותר לשמירה על נתיבי ים פתוחים.

רק במאי 1941 הונהג ליווי שיירות לכל רוחבו של האוקיינוס האטלנטי, וגם אז היה הליווי רחוק מלהניח את הדעת, ברוב המקרים. למפציצי ליברייטור שבסיסיהם בבריטניה היה אמנם טווח מספיק לחיפוש צוללות גרמניות שעלו לפני השטח במזרח האוקייאנוס, אבל פיקוד המפציצים הבריטי היה מוכן להעמיד רק שש טייסות לרשות פיקוד החופים, ולא היה די בהן לשנות את המצב מעיקרו. החיפוי האווירי הבריטי היה זעום בדרך כלל, ונעדר כליל מ"פער האוקיינוס" , אזור ברוחב מאות רבות של קילומטרים  שאליו לא יכלו להגיע מטוסים מאיסלנד, מבריטניה או קנדה .

הפער נסגר ב1943 , כשהוכנסו לשימוש לייברייטורים  מסוג   B-24 בעלי טווח ארוך יותר ( אנדרו רוברטס, 2011 ) .

האמריקאים נכנסים לזירה הימית

הקרב על האוקיינוס האטלנטי ידע כמה רגעים מורטי עצבים במיוחד, מבחינתם של האסטרטגים הבריטיים : במרס 1941 לבדו טיבעו צוללות גרמניות ארבעים ואחת אוניות. אבל מהלומה קשה יותר ניחתה על צי הצוללות הגרמני כשארצות הברית " הניטרלית" עדיין החליטה להסלים את תוקפנותה, והכריזה כי המים שבין קנדה לאיסלנד ייהנו מעתה מהגנת חיל הים שלה, וכך התפנה חיל הים המלכותי הבריטי להתרכז בליווי שיירות . כבר בספטמבר 1941 נתן הנשיא רוזוולט רשות לספינות אמריקאיות לפתוח באש על צוללות גרמניות כל אימת שיבחינו בהן .

" במה שנוגע לאוקיינוס האטלנטי" , אמר מפקד חיל הים האמריקני אדמירל הרולד סטרק על הוראה זו , "אנחנו כמעט במצב מלחמה, אם ממש עדיין לא במצב כזה" (אנדרו רוברטס, 2007) .

בעקבות פיצוח אניגמה באפריל 1941 שונו נתיבי השיירות של בעלות הברית , בין יולי לדצמבר 1941 , במיומנות כזו שאף לא אחת מהשיירות יורטה בצפון האוקיאנוס האטלנטי.  אבל עדיין היו אבידות ניכרות מהצוללות הגרמניות- מעל 720,000 טונות טובעו בתקופה זו.

ספטמבר 1941 :תכנית בניית הצוללות של דניץ והיטלר

אבל הגרמנים לא נחו על זרי הדפנה, בספטמבר 1941 התחילה לשאת פרי תוכנית בניית הצוללות של היטלר, שהחלה באיחור כה רב , ולרשותו של אדמירל דניץ עמדו אז לא פחות מ150 צוללות , שבאמצעותן ניסה להשיג ניצחון בקרב על האוקיאנוס האטלנטי.

עשרות אלפי עובדי מספנות שוחררו משירותם הצבאי וחזרו לעבוד במספנות .אלפי מהנדסי מכונות הועברו מהצבא לחיל הים הגרמני ולמספנות.

אלפי עובדי מספנות בפילנד גוייסו גם הם לפרייקט בניית הצוללות ונבנו בגרמניה עוד מספנות לבניית צוללות. החל מדצמבר 1941 החלו המספנות הגרמניות לייצר 20 צוללות בכל חודש ( קרל דניץ, 1979 ).

כאשר אלברט שפר נעשה שר החימוש באפריל 1942 הוא נתן  , עפ"י הנחיות היטלר , עדיפות לייצור צוללות והמספנות הגרמניות הצליחו לייצר כל חודש כ30 צוללות חדשות (אנדרו רוברטס, 2007 ) .

  בצילום למעלה : המפקד הגרמני של צוללת גרמנית לקראת התקפת זאבים , 1942

להקות זאבים

הגרמנים ניסו את שיטת 'להקות הזאבים' עוד במלחמת העולם הראשונה: כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדות קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אבל אך ורק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו.

קרל דוניץ האמין שהטכנולוגיה המתקדמת שהייתה ברשותו שינתה את כללי המשחק. לצוללות היו כעת מכשירי קשר טובים וחזקים יותר משהיו להן במלחמה הקודמת, ואנטנות שהוצבו בחופי צרפת איפשרו למפקדים בחוף ליצור קשר עם הכוחות שבים. נוסף על כך, לרשות הצי הגרמני עמד מכשיר הצפנה רב עצמה בשם 'אניגמה'. מבחינה חיצונית, האניגמה נראתה כמו מכונת כתיבה – שורות של מקשים וכפתורים מכניים – אך בבטנה הכילה מערכת מורכבת לאין שיעור של דיסקות וגלגלי שיניים שהפכה את המילים המוקלדות לצופן שנחשב, באותה התקופה, לבלתי שביר. כל אלה נתנו בידיו של דוניץ את ההזדמנות ליישם את טקטיקת להקות הזאבים 'כמו שצריך'.

בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כשמונים אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר ( רן לוי, 2014).

בצילום : אדמירל קרל דניץ 1941

טקטיקת העדר של אדמירל דניץ

אחרי אפריל 1941 הנהיג האדמירל הגרמני דניץ את טקטיקת העדר : הצוללת הראשונה שהבחינה בשיירה עקבה אחריה , ובה בעת אותתה למפקדה ולצוללות אחרות בסביבה, קודם להתקפת טורפדו לילית מותאמת של כולן , בשעות הלילה, כמו היו להקת זאבים.

ניקולס מונסרט ( מפקד ספינת ליווי בריטית במלחמת העולם השנייה) מספר ברומן האוטוביוגרפי שפרסם ב1952 , הים האכזר , כיצד הייתה יד הגרמנים על העליונה ב1941 :

" האויב לא די שהיה מתרבה, היה גם מתכנן כל הזמן תוכניות התקפה. סוף-סוף החלו הצללות הגרמניות לתאם התקפתן. עתה היו יוצאות לציד בלהקות , שש או שבע בחבורה , והן רוחשות בשטח עצום של נתיב-השיירות ואוזרות את מלוא כוחן כאשר אך יושג מגע. עמדו לרשותן נמלים צרפתיים , נורבגים ובלטיים , מצויידים כהלכה למחסה ולהחזקה, היו להן מטוסים ארוכי-טווח למעקב ולזהות בשבילן, היה להן כוח מספרי, היה להן אימון , והיו להם כלי נשק עדיפים שדרבנו אותם להצלחה" ( ניקולס מונסרט , 1983).

במרס 1941 איבדו בעלות הברית מעל 350,000 טונות של ספונה באוקיינוס האטלנטי, אבל בחודש שלאחריו עלתה הכמות ל700,000 טונות, הואיל וגודלו של צי הסוחר הבריטי עמד על 17.5 מיליון טונות ברוטו , הגדול ביותר בעולם, הסכנה שנשקפה לו מאובדן יותר ממליון טונות בחודשיים הייתה גלוייה לעין .

ב6 במרס 1941,  כשהקים את ועדת הקרב על האוקייאנוס האטלנטי כדי לתאם בין משרדי הממשלה, הפקידים האזרחיים וזרועות הצבא , הכריז צ'רציל כי "החל הקרב על האטלנטי .. עלינו לצאת להתקפה על הצוללות והפוקה-וולף בכל מקום שנוכל ובכל שעה שנוכל. את הצוללות שבים יש לרדוף , את הצוללות שבמספנה או במעגן יש להפציץ" . אלא שהגרמנים הם שתפסו את היוזמה והחול לייצר יותר צוללות ולהכשיר אלפי ימאים לשירות בצוללות החדשות.

האדמירל קרל דניץ נתן עדיפות לפיתוח טקטיקות להקת הזאבים גם באימונים וגם במבצעים .

כותב האדמירל קרל דניץ בספרו מלחמת הצוללות : הניידות הייתה העיקרון הבסיסי שהנהגתי באימון הצוללות הגרמניות ובטקטיקה שלהן מאז 1935. טקטיקת -הקבוצה החדשה שהנהגתי הייתה בעיקרה טקטיקה של לוחמת צוללת ניידת . בנצלן את מלוא מהירותן היו הצוללות שלנו עושות דרכן במשך שעות ארוכות ואף ימים, כדי לסגור על אויב שדווח עליו, כשאחדות מהן מבצעות סריקות-סיור , אחדות מתכנסות אל המטרה, ואחרות עוסקות בשמירת מגע- וכולן לוקחות חלק בהתקפה המשולבת  המתואמת העומדת להיערך בלילה.( קרל דוניץ , 1979).

השיירות הארקטיות ומלחמת הצוללות

השיירות הארקטיות שנשאו כולן את אותיות הצופן PQ ( בדרך לברית המועצות ) שטו מאיסלנד למורמנסק ולארכנגלסק דרך אי הדובים. הם הובילו ציוד צבאי וכמויות גדולות של חומרי גלם שביקש סטלין אישית , ובכלל זה גומי, נחושת ואלומיניום ויותר מאוחר גם משאיות וטנקים. הגרמנים עקבו כל הזמן אחרי השיירות הארקטיות .

אחת המפלות ביותר במלחמה בים אירעה ב-4 ביולי 1942 , שלושה ימים אחרי שהבחינו צוללות ומטוסים גרמנים בשיירה PQ-17  הם הצליחו ליירט את השיירה הן מהאוויר והן על ידי צוללות גרמניות. רק  שלושה עשרה אוניות הגיעו לארכנגלסק , 430 טנקים מתוך 594 הטנקים ו210 מתוך 297 המטוסים שנשאה השיירה הושמדו.

עוד מכות קשות ספגו השיירות הארקטיות במהלך המלחמה , ביניהן שיירה PQ-18  שאיבדה שלושה עשרה מארבעים ספינותיה בספטמבר 1942 (אנדרו רוברטס, 2007) .

האסדיק, המכ"ם והכוח הקנדי

התפתחויות מדעיות וטכניות חשובות במהלך המלחמה סייעו במאבק נגד הצוללות. חיל הים המלכותי הבריטי השתמש באסדיק (סונאר) , התקן לגישוש-הד למעקב אחר צוללות, ו180 אוניות צויידו בו , אבל הוא לא היה חסין מפני טעויות, ולכן היה על הספינות לזגזג בהתמדה, בתקווה לחמוק מהצוללות הגרמניות.

בהמשך הקרב על האוקיאנוס האטלנטי היו כמה שתרמו לניצחון בעלות הברית, ובינהם הרחבתו הגדולה של כוח הליווי הקנדי שבסיסו נמצא בהליפקס שבנובה סקטויה, מטעני עומק יעילים להטלה מן הצד, מלבד ההטלה מהירכתיים, גלאי כיוון בתדר גבוה ( HF/DF), מפציצים בעלי טווח ארוך במיוחד שדיווחו על מקומות הימצאן של צוללות גרמניות, הפציצו אותן וסגרו את פער האוקייאנוס, זרקורי לי חזקים לגילוי צריחי מצפה ופריסקופים של צוללות, מכ"מ סנטימטרי שהותקן במטוסים, והחלפת הצפנים של חיל הים המלכותי הבריטי , שהותירה את המפענחים הגרמנים כסומים בארובה.

חיל הים הקנדי המלכותי גדל פי חמישים במהלך העימות , וכוח הליווי הקנדי- זרוע הלוחמה נגד צוללות – תרם לניצחון משמעותעי במלחמת הצוללות. כל אוניות הליווי הקנדיות ציידו בסונרים משופרים יותר שהאמריקאים הצליחו לפתח ולייצר בכמויות גדולות.

ההגנה של הקנדים על שיירות HX ( הליפקס לבריטניה) הייתה יעילה ביותר והביאה להשמדתם עשרות צוללות גרמניות (אנדרו רוברטס, 2007) .

 בצילום: המפציץ הימי הכבד לייברייטור B-24

בין השנים 1941 ו-1943 נשא הצי הקנדי בחלק ניכר מהמאמץ המלחמתי בקרב על האוקיינוס האטלנטי. הקנדים ליוו כשלושים וחמישה אחוזים מהשיירות, אבל השתתפו באופן פעיל מלמעלה מחצי מהקרבות בים. קורבטות קנדיות הטביעו כמעט חמישים צוללות גרמניות, ושילמו בעצמן מחיר יקר בתמורה. הקנדים אינם מקבלים, בדרך כלל, קרדיט רב על השגיהם במלחמה. אחרי הכל, הבריטים והאמריקנים התייחסו אליהם כאל חבורת חובבנים בלתי ממושמעת. אבל במבט לאחור, הצי הקנדי מילא תפקיד חשוב מאין כמותו בקרב על האטלנטי, ועשה זאת מתנאי פתיחה גרועים במיוחד ( רן לוי, 2014).

אחד החידושים המשמעותיים היה  המכ"ם. הגרמנים היו מודעים לכך שהבריטים מפתחים מערכות מכ"ם לגילוי צוללות וספינות ממרחק רב, אך לא ייחסו לכך חשיבות. המכ"מים הראשונים שהתקינו הבריטים בספינותיהם לא היו יעילים במיוחד: הן היו מסוגלים לאתר צוללת על פני המים במרחק של כמה קילומטרים בלבד, וגם זאת בתנאים אידיאליים. נוסף על כך, הגרמנים פיתחו מכשיר שהיה מסוגל לזהות שידורי מכ"ם, וכך הבחינו הצוללות באיום המתקרב מבעוד מועד וצללו אל המבטחים.

השינוי המשמעותי הראשון בתחום זה התחולל במהלך 1942: הבריטים והאמריקנים החלו להשתמש במכ"ם חדש ששידר גלי רדיו בתדרים גבוהים יותר מבעבר. המכ"ם החדש היה לא רק יעיל ורב עצמה יותר מקודמיו – הוא גם היה בלתי ניתן לגילוי במכשירים שהיו ברשות הצוללות הגרמניות.

במקביל למכ"ם החדש, הופיע בזירה גם מטוס חדש: ה-B24 Liberator. הגרמנים חששו מאוד מיכולותיה התעשייתיות של ארצות הברית, ובצדק. ה'ליברטור' מדגים באופן מוצלח מאד את עצמת מפעלי התעשייה האמריקנים. זהו המטוס הקרבי המיוצר ביותר בהיסטוריה: למעלה מ-18,000 מטוסים עזבו את פסי הייצור במהלך המלחמה. בשיאה ייצרה ארצות הברית מטוס אחד בכל 55 דקות. מפעל אחד בלבד של חברת פורד בדטרויט ייצר יותר גופי מטוסים מהתעשייה האווירית היפנית כולה, וכחצי מסך כל התפוקה של מפעלי המטוסים הגרמניים ( רן לוי, 2014).

הליברטור הקובייתי והגדול לא היה מטוס 'יפה' במובן האסטתי של המילה, אבל ניחן בטווח טיסה גדול מאוד ויכולת נשיאה מרשימה. מהרגע שאימצו אותו הבריטים, הם השתמשו בו כדי לסגור את 'הפער האווירי' שבמרכז האוקיינוס האטלנטי – האזור שבו עד אותו הזמן פעלו ספינות בעלות הברית ללא סיוע מטוסי סיור, היכן שפגיעת הצוללות הגרמניות בבעלות הברית הייתה הקשה ביותר.

היו בגרמניה מי שחששו שהבריטים והאמריקנים יצליחו להרכיב מערכות מכ"ם על גבי מטוסיהם, אך המדענים הגרמניים דחו את החששות. הם העריכו כי המכ"מים הנוכחיים שבידי בעלות הברית כבדים ומסורבלים מכפי שניתן יהיה לשאת אותם באמצעות מטוס. המציאות טפחה על פניהם. הערכות המומחים נסמכו על מאמצי פיתוח המכ"ם של הגרמנים עצמם, אך אלו היו בפיגור משמעותי אחר הבריטים שנתנו לפיתוח טכנולוגיית המכ"ם עדיפות עליונה עוד בימים שלפני המלחמה. החל מחודש מרץ 1943 החלו מטוסי הליברטור לשאת מכ"מים, ושילוב מטוס סיור בעל טווח ארוך, חימוש מסיבי ויכולת לגלות צוללות גם ביום וגם בלילה, התברר כצירוף מסוכן במיוחד עבור שייטת הצוללות הגרמנית( רן לוי, 2014).

 מכונת אניגמה 1944

נקודת המפנה : הצופן הימי הגרמני שארק

ב1942 בטרם פוצח הצופן הימי הגרמני שארק , טיבעו הצוללות הגרמניות 1,859 אוניות בתפוסה כוללת של יותר מ-7 מיליון  טונות , אם כי המחיר ששולם תמורתן היו שמונים ושש צוללות גרמניות. בנובמבר 1942 לבדו איבדו בעלות הברית למעלה מ860,000 טונות , ול88 אחוז מזה היו אחראיות הצוללות הגרמניות.

פעמוני הכנסיות שצילצלו לכבוד הניצחון באל-עלמיין באותו חודש יכלו באותו מידה להתאבל על כך שבעלות הברית איבדו עתה , לראשונה מאז המלחמה , יותר מיכליות נפט מכפי שבנו (אנדרו רוברטס, 2007) .

אבל היישועה קרובה הייתה. בשעה 22:00 ביום שישי , 30 באוקטובר 1942, הטילו ארבע משחתות בריטיות לא פחות מ288 מטעני עומק על הצוללת הגרמנית U-559 ששייטה  במזרח הים התיכון , ואילצו אותה לעלות אל פני הים. המפקד שלה פתח את שסתומי ההצפה כדי להטביע את הצוללת וכל אנשי הצוות נטשו אותה, אבל סרן פרנסיס פסון, רב"ט קולין גרייזר והשק"מיסט בן השש-עשרה טומי בראון ( שמסר גיל כוזב כדי להתגייס לחיל הים) קפצו לים מהסיירת המלכותית פטארד ושחו במהירות לצוללת הגרמנית.  הם הגיעו לתא המפקד הגרמני , פרצו ארון נעול בעזרת תת-מקלע והוציאו ממנו ספרי צופן ומסמכים אחרים. אחרי שטוראי בראון שחה שלושה פעמים הלוך ושוב כדי למסור את כל אלה לאנשי המשחתת, שקעה הצוללת הגרמנית בבת אחת תחת פני המים ולקחה עמה את הקצין פרנסיס פסון ואת רב"ט גרייזר. גבורתם עמדה אמנם ברוב אמות המידה הדרושות לצלב ויקטוריה , אבל הם לא פעלו "נוכח פני אויב" – תנאי עיקרי לקבלת עיטור זה – ולכן ניתן להם צלב ג'ורג', לשנים אחרי מותם ולטוראי בראון החי (אנדרו רוברטס, 2007) .

השלושה היו ראויים וגם ראויים לעיטוריהם, ברגע שהגיעו המסמכים לבלצ'לי ( בסיס הפענוח של צופן אניגמה)  ב24 בנובמבר 1942 התברר שהם כוללים את רשימת מצבי הגלגלים החשובה מכול , וכוון טבלאות צופן ומזג אוויר שאפשרו למפענחים לפצח את הצופן הימי הגרמני שארק ביום ראשון , 13 בדצמבר 1942. כל אימת שצופן שארק שימש לדיווח על מזג האוויר  הוצב הרוטור הרביעי תמיד במצב נייטרלי, ולכן היה אפשר לפענח דיווחים אלה בעזרת ה"בומבות" הישנות , בעלות שלושת הגלגלים. מעתה אפשר היה לשחזר את שאר הצופן הימי בקלות יחסית. זו היתה פריצת דרך כבירה. "גם אם אדמירל דניץ הגרמני לא ידע זאת", כתב היסטוריון של מלחמת המודיעין החשאית, "הגיאות הפכה לשפל, והפעם לצמיתות.

בועידת קזבלנקה בינואר 1943 העניקו צ'רציל ורוזוולט להבסת איום הצוללות הגרמניות  דרגת עדיפות שווה לזו של הפלישה לסיציליה, היעד האסטרטגי הבא שלהם. לעת ההיא השיקו הגרמנים 28 צוללות חדשות מדי חודש , ובאביב של 1943 עמדו לרשות אדמירל דניץ לא פחות מארבע-מאות צוללות , אם כי רק שליש מהן היו שמישות בכל עת. אבל המספר הזה לא הספיק , כי בארבעת החודשים הראשונים של 1943 החל מהלך הקרב על האוקיאנוס האטלנטי לנטות במידה משמעותית לטובת בעלות הברית. טקטיקה חדשה להתמודדות עם צוללות, על ידי פיצול ספינות הליווי לתקיפתן בקבוצות, בשילוב עם ההישגים המדעיים והטכנולוגים ( סונאר משופר , פצצות עומק יותר יעילות, מכ"ם מוטס) , תודות למספרים גדולים יותר של מטוסים ושל ספינות ליווי וגם תודות להארכת טווח המפציצים וסגירת פער האוקיאנוס.

גם פיצוח צופן אולטרה הימי של הגרמנים סייע רבות.  כל אלו תרמו להטיית כפות המאזניים. בכל שנת 1943 טיבעו הגרמנים רק 812 אוניות , בתפוסה כוללת של יותר מ3 מיליון טון, ואיבדו 242 צוללות גרמניות.

הקרב מגיע לפתחו של אדמירל דניץ

בחמשת החודשים הראשונים של שנת 1943 – תקופת המפנה בקרב על האוקיינוס הטאלנטי הצליחו פיקוד החופים של חיל האוויר הבריטי המלכותי ונושאות המטוסים מלוות השיירות של חיל הים האמריקאי לספק את החיפוי האווירי החשוב כל כך לשיירות האספקה, ובאפריל 1943 הגיע הקרב לפתחו של אדמירל דניץ , עם תקיפת בסיסיו במפרץ ביסקאיה בפעולות משולבות מהאוויר ומהים.  האמריקאים העמידו לרשות תקיפת בסיסי הצוללות 14 טייסות של מפציצים כבדים ומטוסי לייברטור B-24. המפציצים האמריקאיים לא הפסיקו את הגיחות לעבר בסיסי הצוללות . מאז חודש אפריל 1943 המפציצים האמריקאיים לא אפשרו לצוללות הגרמניות לצאת לפעולה. כותב אדמירל קרל דניץ בספרו מלחמת הצוללות : "מייד עם צאתן של הצוללות לפרץ ביסקאיה הם הותקפו קשות ע"י מטוסי אויב. מפאת חולשתם של כוחות האוויר שלנו לא הייתה לנו שליטה באוויר באיזור החוף הסמוך לבסיסינו באוקייאנוס האטלנטי ופיקוד הצוללות הגרמני עמד בפני בעיה אקוטית" ( קרל דניץ, 1979) .

במהלך כל שנת 1943 נערכו הפצצות כבדות על בסיסי הצוללות הגרמניות במפרץ ביסקאיה, למרות פגיעתן הקשה באוכלוסיה האזרחית הצרפתית , נפגע קשות כוחות הצוללות הגרמני (אנדרו רוברטס, 2007) .

במהלך חודש יחיד , מאי 1943, טובעו ארבעים ואחת צוללות גרמניות – 30 אחוז מכלל הכוח הפעיל בימים- ורבים מאנשיהן קיפחו את חייהם ( ביניהם צעיר בניו של אדמירל דניץ , פטר, בצוללת U-954 ).

ב24 במאי 1943 נאלץ אדמירל דניץ להסיג את כל צוללתיו מהאוקיאנוס האטלנטי הצפוני , ונקרא להתייצב לפני היטלר בברלין . "אסור שתהיה הרפיה בלוחמת הצוללות ", אמר לו היטלר , בישיבה שהשתתפו בה גם גנרל קייטל ושלישו הימי של היטלר.  אבל לא היה לאל ידו של דניץ לציית להיטלר- אם כי הוא נמנע בחוכמתו מלהודות בזאת.  באותה הזדמנות  וגם לאחריה. בסיסי התחזוקה של הצוללות הגרמניות נפגעו קשה והתחזוקה שלהן הייתה בלתי אפשרית.  גם צוללות גרמניות  מתוחזקות לא יכלו לצאת מבסיסי  יוני 1943  היה החודש  הראשון במלחמה שבמהלכו לא הותקפה אפילו שיירה אחת של בעלות הברית באוקיאנוס הטאלנטי הצפוני. ועוד ביוני 1943 הנהיגו הבריטים צופן חדש לתעבורה אלחוית בין הספינות לבין החוף , הצופן הימי מס' 5 , כתחליף לזה שהגרמנים צותתו לו מאז 1941 (אנדרו רוברטס, 2007) .

באוגוסט 1943 עלה מספר הצוללות הגרמניות  שהושמדו על מספר אוניות הסוחר שטובעו.

מינואר ועד מרס 1944 איבדה גרמניה ארבעים ותשע צוללות , וטיבעה רק שלוש אוניות סוחר. רוב הצוללות הגרמניות היו מרותקות לבסיסן ע"י חיל האוויר האמריקאי . משום כך לא היה לאל ידה למנוע את פלישת יום הD , הפלישה לנורמנדי.

אמנם עלה בידי הגרמנים ב1944 , לשכלל את השנורקל – ארובת אוויר קבועה על צירים , המאפשרת למנועי הדיזל של צוללת גרמנית לשאוף אוויר ולנשוף גזי מפלט בעודה שקועה במלואה תחת פני המים . לפיכך היה אפשר לטעון את המצברים בלי לעלות אל פני השטח, ומהירות הצוללות עלתה ל-8 קשרים תחת פני הים. ובכל זאת, באוגוסט 1944 חדל אדמירל דניץ מניסיונותיו לסכל את הזרמת האספקה לצבאות בעלות הברית ביבשת, מה גם שעד אז איבדה גרמניה יותר ממחצית הצוללות שהיו לה בתעלת לה מאנש (אנדרו רוברטס, 2007) .

ביוני 1944 , ממש בעוד מועד לנחיתות בנורמנדי , נכנסה לפעולה הגדולה בהמצאותיו של טיואניג , קולסוס II   המחשב האלקטרוני הספרתי הראשון בעולם היה מסוגל לפענח את כל תשדורות פיש ואניגמה בזמן אמיתי , וכן לפענח את כל התכתובות בין המטה של אדמירל דניץ והצללות הגרמניות.

כשהחל הצבא האדום להתקדם לאורך החוף הבלטי , נאלצו הגרמנים להעתיק במהירות את בסיסי הצוללות שלהם לנורווגיה , מספריהן הגיעו אמנם לשיא אדיר של 463 במרס 1945 , אבל כבר היה מאוחר מכדי שיוכלו להטות שוב את כפות המאזניים.

בסיכום כולל , גרמניה  הנאצית הפעילה בשנות מלחמת העולם השנייה ,1200 צוללות , שמהן הושמדו 785 (יותר מ500 על ידי ספינות ומטוסים בריטיים. ) .

הן הטביעו 145 ספינות מלחמה של בעלות הברית ו3000 אוניות סוחר של בעלות הברית ושל מדינות נייטרליות.

חיל הים המלכותי הבריטי איבד במהלך המלחמה 51,000 הרוגים וצי הסוחר 30,000, רובם בהתקפת צוללות גרמניות. צוותי הצוללות הגרמניות היו אמיצים מאין כמוהם , ושיעור האבדות בקרב שוכני "ארונות המתים מברזל" , כפי שכינו אותם הם עצמם , היה 75 אחוז – הגבוה ביותר מכל זרועות הצבא של הרייך השלישי. ככל שנמשכה המלחמה כן פחתה תוחלת החיים של אנשי הצוות , כפי שממחיש על הצד הטוב ביותר סרט הקולנוע הגרמני “הספינה”, זאת ועוד , מחמת ההפצצות הכבדות של בעלות הברית על מספנות הבנייה והתיקון של הצוללות הגרמניות, דגם הצוללת החדיש ('סימן 21', או בשמן השני –( Elektroboots, 'צוללות חשמליות– שתואר בשעתו ע"י הנאצים כנשק על-הושק לראשונה רק ב3 למאי 1945 , בשעה שאדמירל דניץ כבר נשא ונתן עם בעלות הברית על תנאי כניעה.

הצוותים הגרמניים של הצוללות הגרמניות היו מסורים מאד ובמידה רבה אפילו נאצים קנאיים בזכות שטיפת המוח שדאג לה אדמירל קרל דניץ : רובם היו צעירים שגדלו במערכת החינוך הנאצית, עברו שטיפת מוח מאסיבית והאמינו בכל לבם בחזון הנאצי ובנצחון הארים על בני הגזעים הנחותים. אך אמונה עיוורת אינה תחליף ליכולת מעשית, והעליונות הטכנולוגית  והאווירית של בעלות הברית הביאה לתוצאות ברורות.

דגמי הצוללות המתקדמים שפיתחו הגרמנים הפכו לאחר המלחמה לאב-טיפוס לצוללות החדישות שפיתחו האמריקנים והרוסים. הגרמנים המשיכו לשמר את יכולתם לפתח צוללות מתקדמות ואדמירל קרל דניץ ישב בכלא שפנדאו 10 שנים שם כתב את ספרי הזיכרונות שלו. מי שהצילו מחבל התלייה היה האדימרל האמריקאי נימיץ.

צוללת מדגם VIIC באתר הזיכרון של הצי הגרמני

מקורות המידע

Battle of the Atlantic – Wikipedia

Atlantic U-boat campaign of World War I – Wikipedia

קרל דניץ – ויקיפדיה

אנדרו רוברטס , סערת המלחמה ,דביר  2009

רן לוי. "הקרב על האוקיינוס האטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע השנייה" , אתר "עושים היסטוריה" , 2014.

מונסרט , ניקולאס. הים האכזר , משרד הבטחון –ההוצאה לאור, 1983

פולר , ג' , מלחמת העולם השנייה, מערכות , 1987.

קרל דניץ , מלחמת הצוללות , זמורה , ביתן , מודן, 1979.

 

 

 

8