ספרה של בטינה סטאנגנת, 'אייכמן לפני ירושלים – החיים הלא ידועים של רוצח המונים', מנפץ את האליבי שתפרה חנה ארנדט לאדולף אייכמן • ארנדט המציאה עבור אייכמן את הביטוי שהשפיע על דורות של אינטלקטואלים, "הבנאליות של הרוע", כאילו השואה הייתה תאונת עבודה של קבוצת בירוקרטים ללא כוונות פליליות • סטאנגנת חקרה את חייו של אייכמן אחרי המלחמה ומראה שהאיש היה קצין אס-אס קנאי שפעל מתוך כוונות רצח ברורות.
רק בראייה לאחור, כשיש לנו יתרון על מנהיגי היודנראטים, אנו מבינים בדיעבד שמאמציהם היו לשווא. ארנדט עשתה להם שיפוט מהיר, וגרמה להיווצרות הרושם שהיהודים עצמם, ולא רודפיהם הגרמנים, הם שהיו אחראים לחורבן של עצמם. כך, באמצעות כמה מחוות רטוריות אדישות, היא קבעה פרדיגמה היסטורית שהצליחה להמעיט באחריות הפלילית של התליינים, אותם היא כינתה "בנאליים" וביורוקרטים; ומנגד, הפנתה את נטל האשמה לעבר קורבנותיהם היהודים.
ראה גם : מאמריה ומחקריה של עדה אושפיז , הטוענים להפך
"אחרי חמש שנים של התעמקות בכתביה של חנה ארנדט, לשם בימוי הסרט "ויטה אקטיבה, ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט", אני מרשה לעצמי לומר בצער שמאמרה של אווה אילוז "הגיעה העת לבחון מחדש את הבנאליות של הרוע" (מוסף "הארץ", 28.7) חוטא באי־הבנת המושג הטעון של הבנאליות של הרוע.
נתחיל משגיאות עובדתיות: ארנדט מעולם לא ראתה ברוע הנאצי או בשואה ביטוי של "מחלה חבויה, בלתי מאובחנת, שדוגרת בבני אדם פשוטים ורגילים". היא במפורש לא ראתה באייכמן רק בורג קטן בשיטה הנאצית המפלצתית ואף טרחה להדגיש באופן שאינו משתמע לשתי פנים בראיון רדיו ב–1964 לעיתונאי הגרמני יואכים פסט, שהיא מעולם לא התכוונה (ובוודאי אי אפשר למצוא זאת בכתביה), שבכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן.
הפרשנויות הפשטניות של מחשבתה של ארנדט גם עתה, 40 שנה לאחר מותה ויותר מ–50 שנה לאחר משפט אייכמן, שרגישויותיו המובנות התעמעמו, חושפות את חוסר יכולתם של נציגי החברה השמרנית, הקיימת, המוכרת (על כל צורותיה מימין ומשמאל), להתמודד עם שאלת הרוע כמצב קיומי שלה, שרק האינדיבידואל החופשי, החושב, יכול לעמוד מולו. אנו עדים למעגל הקסמים המוכר: התשוקה להגן על העולם שבחרנו לחיות בו ולהזדהות עמו, מתוך הרגל, הטמעת סמליו וקלישאותיו, צורך בשייכות ובשיתוף פעולה, נוחות, אינטרסים קבוצתיים ואישיים ואפילו אמונה בצדקת דרכו, לכאורה, דוחפת אותנו להיאטם בפני הרוע הגלום בו ואף להציגו כאנטיתזה לכל רוע אפשרי — מה שבהחלט מהווה עוד צורה של בנאליות של רוע.
מכאן נובעת הטענה המופרכת של אילוז שמושג הבנאליות של הרוע לא מבחין בין רוע לרוע. כשארנדט בחרה להעדיף את המושג "רוע קיצוני" על המושג הקנטיאני "רוע רדיקלי" היה זה על מנת להדגיש שהרוע הקיצוני נמצא תמיד על רצף של סוגי רוע שונים, בדרגות שונות. האופן שבו השתיתה את מושג המחשבה על ניסיון, על התייחסות למציאות, על בחינת הפרטי בתוך הכללי, לא משאיר מקום לספק שהיא ייחסה חשיבות עליונה להבחנות בין רוע לרוע."
מקור וקרדיט : עיתון "הארץ" , עדה אושפיז
ראה גם :
Book Portrays Eichmann as Evil, but Not Banal – The New …
'Eichmann Before Jerusalem,' by Bettina Stangneth
Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass
6
