שלטונו של הנשיא האזרחי בברזיל ז'ואאו גולאר הסתיים בהפיכה צבאית בשנת 1964, עקב החששות מפני נטייתו לקומוניזם.
בתחילה עלה לשלטון הגנרל המתון אומברטו קסטלו ברנקו, אשר ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, אך יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית המכונה שירות המידע הלאומי, בשיטות של טרור ועינויים.
המשטר הצבאי אמנם הביא לשגשוג כלכלי בתחילת שנות השבעים, אך לאחר מכן הפך השגשוג לחוב לאומי כבד ואינפלציה דוהרת. הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואאו פיגיירדו, נאלץ להתמודד עם דרישות גוברות והולכות לדמוקרטיזציה מחד, ועם פעולתם של קיצונים מקרב הצבא שניסו למנוע את מעבר השלטון לאזרחים מאידך. בינואר 1985 נבחר טנקרדו נווס לנשיא, ובכך הסתיים השלטון הצבאי.
על אף שרסן המשטר הצבאי בברזיל היה חופשי יחסית ולא התקרב לרמת הדיכוי, הטרור והאכזריות של דיקטטורות במדינות אחרות בעולם (מכל סוג) ולמרות הפיתוח הטכנולוגי הרב והקדמה אותה השיגו בתקופה זו, הדיקטטורה הצבאית גרמה לחברה הברזילאית נזקים עמוקים וחמורים מאוד: הביאה למשבר כלכלי חריף וקשה שדרדר את המדינה אל סף פשיטת רגל, גרמה לפגיעה סביבתית קשה אותה נושא היום כל העולם על גבו, ופגעה קשות במרקם התרבותי, האנושי, ההיסטורי, החברתי, המוסרי והתפקודי של המדינה. נזקים שאתם החברה הברזילאית מתמודדת עד עצם היום הזה.
מקור וקרדיט : היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1985-1964) – ויקיפדיה
בצילום למעלה : דילמה רוסף , בת 23 בבית המשפט הצבאי בברזיל
נשיאת ברזיל הנוכחית כקורבן של הדיקטטורה הצבאית
סוכני משטר הדיקטטורה הצבאית של ברזיל צלבו קורבנות עינויים, לאחר שחבטו בכפות ידיהם במקלות ותלו אותם על הקיר במתקני מעצר.
במקרים אחרים החדירו החוקרים חרקים לגופם של קורבנותיהם או עינו אותם במכות חשמל, כפי שקרה לדילמה רוסף, לוחמת גרילה לשעבר וכיום נשיאת ברזיל. הפרטים הקשים הללו מופיעים בדו"ח מקיף שפרסמה בשנת 2014 "ועדה לבירור האמת", המונה שורה ארוכה של שיטות עינוי בהן השתמש המשטר הצבאי ששלט בברזיל מ–1964 עד 1985. הדו"ח גם נוקב בשמותיהם של 377 איש האחראים לפגיעה בזכויות אדם וקורא להעמידם לדין, חרף חוק החנינה שקיבלה ברזיל ב–1979, המעניק חסינות למבצעי פשעים אלה (סיימון רומרו, ניו יורק טיימס, , מקור וקרדיט לנוסח עברי , עיתון "הארץ" ).
חברת המחתרת דלימה רוסף בפעולה נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל בשנת 1969
"ריו דה ז'ניירו, 69', לילה סתווי צונן של חודש יוני בחצי הכדור הדרומי. כמה דמויות חומקות באפלה העוטפת את ביתו השמור היטב של המושל אדמר דה בארוס, איש ידוע לשמצה, אכזר ומושחת, אחת מהדמויות השנואות של הדיקטטורה הצבאית בברזיל. הם ארבעה או חמישה, גברים צעירים וככל הנראה גם בחורה אחת, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם. הם מסכנים את חייהם בפעולה המחתרתית. למזלם, האיש עסוק עם פילגשו, השומרים אינם ערניים, האזעקה מנוטרלת, הדרך פתוחה אל חדר עבודתו של המושל.
למחרת עוברת הידיעה מפה לאוזן, הופכת במהירות לנחלת הכלל, ברזיל כולה מדברת על ההצלחה הגדולה של אחד הפלגים הקטנים של המחתרת השמאלנית – גניבת הכספת הפרטית של המושל. כשנפתחה, אי שם במרתף בית באחד מפרברי העוני של הכרך הצפוף ביותר בדרום אמריקה, נמצאו בתוכה 2.4 מיליון דולר במזומן. כסף רב לרכישת נשק, תחמושת וחומרי חבלה, לשימוש בפעולות בעתיד.
מי שעמדה מאחורי הפעולה האמיצה והמתריסה היתה חברת המחתרת דילמה רוסף , כיום נשיאת ברזיל ( מקור וקרדיט : שלמה פפירבלט , עיתון "הארץ" , 1 לאוקטובר , 2010) .
מהלך חייה של דילמה קיבל תפנית חדה ב-62', כשאביה מת לפתע. מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר, היא נאלצה לצאת מן הבועה, עברה לבית ספר תיכון ציבורי, המשיכה לאוניברסיטה ללימודי כלכלה – וגילתה את המציאות הפוליטית הקשה שבה היתה נתונה אז ברזיל. "בבת אחת הבנתי שהעולם הוא לא מקום לבלתי מזדהים", סיפרה כעבור שנים רבות.
ההיסטוריה הגדולה חדרה ברגל גסה אל ההיסטוריה הפרטית של דילמה רוסף. ב-64' נחשד נשיאה הנבחר של ברזיל, ז'ואו גולאר, בנטייה לקומוניזם. ראשי הצבא, בתמיכת ממשלו של נשיא ארצות הברית אז, לינדון ג'ונסון, תיכננו וביצעו הפיכה צבאית והשתלטו על מוקדי הכוח במדינה. משטרם של לובשי המדים התפתח עד מהרה לדיקטטורה אכזרית הנשענת על שירות חשאי ברוטאלי, שרדף באובססיביות קומוניסטים, דמוקרטים וכל מי שנחשד כאויבה של הממשלה הצבאית.
בהשפעת חבריה ללימודים הצטרפה רוסף ל"מפקדה לשחרור לאומי", ארגון שפרש מתנועת הפועלים הסוציאליסטית, כיוון שתמך בהתנגדות מזוינת לדיקטטורה. היא עברה אימונים, התנסתה בחיי מחתרת, השתתפה בפעולות, וגם התאהבה בחבר לנשק, קלאודיו גאלנו לינהארס, מלח לשעבר שלקח חלק בהתמרדות כושלת של אנשי חיל הים נגד הדיקטטורים. בתום שנה לחייהם המשותפים הם קיבלו מהמחתרת אישור להינשא. השנה 68': דילמה היתה בת 21, קלאודיו מבוגר ממנה בחמש שנים.
חברי הארגון הניחו מטעני חבלה, טמנו מארבי ירי לצבא ולאנשי השלטון ואף התנכלו לדיפלומטים, בעיקר אמריקאים, שנחשבו משתפי פעולה עם הדיקטטורה. רוסף מכחישה כיום כי נטלה חלק בירי ובהרג, היא גם ממזערת את חלקה בפעולה הנועזת של גניבת הכספת מבית המושל. אולם עדויות שונות ודו"חות של המשטרה החשאית מאותם ימים מצביעים על כך שהיא ניהלה את ענייני הארגון, שילמה את הוצאות החברים-הלוחמים, השיגה עבורם מקומות מסתור, ואף קנתה בעצמה מכונית פולקסוואגן "חיפושית", שכיכבה בכמה פעולות והפכה למיתוס על גלגלים בסיפורים מאותם ימים ( מקור וקרדיט : שלמה פפירבלט , עיתון "הארץ" , 1 לאוקטובר , 2010) .
העינויים של אנשי הדיקטטורה הצבאית לא שברו את רוסף
לקראת סוף שנת 69', ובעקבות פילוג בארגון, כי טבעם של ארגונים חדורי להט רעיוני כאלה להתפצל, עברה רוסף לסאו פאולו, והתמנתה לפקח במקום מחבוא על הנשק של הקבוצה. איש הקשר שלה היה ז'וזה ריביירו, שפגש אותה לעתים קרובות כדי להעביר אליה את דרישות הארגון. באמצע ינואר 70' הוא נעצר על ידי הצבא, ובתום 24 שעות של עינויים גופניים קיבלו ממנו חוקריו את מקום המפגש שלו עם רוסף, בר ברחוב אוגוסטה בעיר. בשעה היעודה היא הגיעה לשם, נעצרה ובחיפוש על גופה התגלה אקדח.
היא נלקחה ברכב, קשורה באזיקים, אל מפקדת שירות הביטחון הידוע לשמצה בריו דה ז'ניירו, נמסרה לידיו של חוקר אכזרי, הקפטן בנוני אלברנז, ובמשך שלושה שבועות עברה עינויים – ספגה מכות, הצלפות, והגרוע מכל, מכות חשמל באיברים שונים של גופה. על פי הידוע היא מסרה רק מעט מידע, עובדה היא כי חבריה הקרובים בארגון לא נעצרו בעקבות חקירתה. בית משפט צבאי גזר עליה שש שנות מאסר ושלילת זכויותיה האזרחיות למשך 18 שנה.
בסופו של דבר היא שוחררה ב-72', אחרי שנתיים וחודשיים בכלא, כשהיא סובלת מתשישות חולנית, רזון ותפקוד בלתי תקין של בלוטת התריס. לפני ארבע שנים קיבלה הוועדה לפיצוי קורבנות הדיקטטורה של מדינת המחוז ריו דה ז'ניירו את תביעתה של רוסף ופסקה לה פיצוי כספי על הסבל שעברה ( מקור וקרדיט : שלמה פפירבלט , עיתון "הארץ" , 1 לאוקטובר , 2010) .
ראה גם : הפצע הפתוח של נשיאת ברזיל
ארה"ב והדיקטטורה הצבאית בברזיל
בין 1961 ל-1964 ברזיל עברה רפורמות כלכליות וחברתיות ביוזמתו של נשיאה, ז'ואו גולאר. הרפורמות הרגיזו את העלית האגררית ופגעו באינטרסים של מדינות המערב ובראשם באינטרסים אמריקאים. ארצות הברית הוציאה מיליוני דולרים בתמיכתה באופוזיציה לנשיא המכהן. בסופו של דבר, הנשיא הופל בהפיכה צבאית שנתמכה על ידי ה-CIA וברזיל שקעה במערבולת של משטר צבאי.
בתחילה עלה לשלטון הגנרל המתון אומברטו קסטלו ברנקו, אשר ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, אך יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי), בשיטות של טרור ועינויים. המשטר הצבאי אמנם הביא לשגשוג כלכלי בתחילת שנות השבעים, אך לאחר מכן הפך השגשוג לחוב לאומי כבד ואינפלציה דוהרת. הנשיא הצבאי האחרון, ז'ואו פיגיירדו, נאלץ להתמודד עם דרישות גוברות והולכות לדמוקרטיזציה מחד, ועם פעולתם של קיצונים מקרב הצבא שניסו למנוע את מעבר השלטון לאזרחים מאידך. בינואר 1985 נבחר טנקרדו נווס לנשיא, ובכך הסתיים השלטון הצבאי.
ארצות הברית סיפקה את האידאולוגיה האנטי קומוניסטית של אנשי כת הקצינים, אך גם הטיפה לדמוקרטיה ליברלית, לה לא יכלו הקיצונים להסכים. בשל דאגתם למראית העין הם נמנעו משלטון אישי, ודרשו כי כל שינוי בשלטון ייערך בצורה חוקתית למחצה, בה העביר הנשיא את סמכויותיו ליורשו.
עם כל זאת, ידם של הקיצונים הייתה על העליונה במשטרו של יורשו של קסטלו ברנקו, קוסטה אה סילבה, והם הצליחו להביא לחקיקת חוק, ב-13 בדצמבר 1968, אשר העניק לנשיא כוחות דיקטטוריים, פיזר את הקונגרס ואת מועצות המחוקקים במדינות, השעה את החוקה, והשית צנזורה על העיתונות/
חילוקי הדעות של אנשי כת הקצינים בברזיל
אנשי כת הקצינים נחלקו בין אלו שהאמינו שהם צריכים לתחום את פעילויותיהם לתחום הצבאי והקיצונים שהתייחסו לפוליטיקאים כאל ילדים סוררים המוכנים לבגוד בברזיל ולהסגירה לקומוניזם . ניצחון הקיצונים גרר את ברזיל למצב של שלטון אוטוריטארי. עם זאת, בשל העובדה שהם לא יכלו להתעלם ממשקלם של המתונים או מההתנגדות הכוללת בחברה למשטר הדיקטטורי, הם לא יכלו להביא למיסוד תחיקתי של דרישותיהם. הם לא ניסו לחסל את שרידי המשטר החוקתי הליברלי הישן, הן בשל הלחץ הפנימי והן בשל ביקורת מבחוץ, והברית עם ארצות הברית.
אנשים בברזיל העדיפו להפוך דף בחיים ולהמשיך הלאה
"הדיקטטורה הצבאית בברזיל היתה שונה", אומר מלי לרמן, בן 62, בביתו בתל אביב, בזמן שהוא מחפש תצלומים ישנים שלו מימיו בתנועת ההתנגדות בברזיל של שנות ה-60. הוא נובר באלבומים, צולל אל תוך קופסאות גדושות במכתבים ומזכרות – אבל לשווא. "ראשית, זה קשור לאופי של הברזילאים, שתמיד מחפשים את הפיוס, את הפשרה. הברזילאי מוכן לוותר על הרבה דברים כדי להימנע מעימות, לכן ההתנגדות לדיקטטורה היתה פחות אלימה ופחות מאורגנת. אנשים העדיפו להפוך דף בחיים ולהמשיך הלאה. מעבר לכך, הדיקטטורה הברזילאית לא התחילה ביום אחד, כמו שקרה בצ'ילה, כשפינושה תקף את ארמון הנשיאות. זה היה תהליך ארוך יותר. העלייה של המשטר הצבאי, ולאחר מכן גם הירידה שלו היתה מתונה יותר, ולברזילאים היה יותר זמן להסתגל לשינויים".
לרמן, יליד העיר בלו הוריזונטה, היה פעיל בארגון POLOP, שמספר החברים בו בעיר אחרי ההפיכה של 64' הצטמצם לארבעה בלבד. "בשנים הראשונות של הדיקטטורה, המצב עוד היה נסבל. אנשים נחקרו, נעצרו, חלקם אפילו יצאו לגלות, אבל לא היה דיכוי מסיווי ואלים, מספר לרמן. "יכולת להסתובב ברחוב, ללכת לאוניברסיטה, לחיות את חייך. לא היתה אימה משתקת. הצלחנו לארגן הפגנות גדולות והיתה לנו תחושה שיכול לבוא שינוי, שאנחנו יכולים להפיל את הדמוקרטיה, לנצח את הפחד". ( מקור וקרדיט : רועי בית לוי, "ארץ טרופית רעה" , עיתון "הארץ" צ, 18 לספטמבר 2007 ) .
עם נפילת הדיקטטורה הצבאית בברזיל, בשנת 1985, טנקרדו נווס נבחר לנשיאות המדינה. הנשיא הנבחר נפטר פרק זמן קצר אחרי הבחירות וסגן הנשיא, ז'וזה סרניי (José Sarney) הושבע במקומו. עם תחילת תקופת הדמוקרטיה, נכנסה ברזיל לתקופת התפתחות שלטונית-כלכלית מתונה ביותר ורצופה טלטלות עזות ושלטון לא יציב; תקופה שנמשכת עד היום.
ראה גם : בחזרה לתקופה אפלה בהיסטוריה של ברזיל
ראה גם : What was it like living in Brazilian military dictatorship? – …
1
