תחילת הקשר : אבא חושי והדרוזים

בשנת 1933 נחנך נמל חיפה, הנמל המרכזי של הבריטים במזרח הים התיכון. אבא חושי, שהיה יו"ר מועצת פועלי חיפה, פעל לארגן את פועלי הנמל בארגון עובדים. חלק מהעובדים בנמל היו דרוזים. אבא חושי פנה אל אהרון כהן, וזה קישר אותו עם חוסיין אבו רוּכוֹן מעוספייה, אשר בנו לביב אבו רוּכוֹן עבד בנמל. אבא חושי קיים מאז קשרים אמיצים עם הקהילה הדרוזית בארץ ומחוצה לה.

בזמן "המרד הערבי" היתה חשיבות מיוחדת לקשרים של אבא חושי עם הדרוזים. היה חשוב להגיע להבנה עם הקהילה הדרוזית, שאין להם עניין ב"מרד הערבי" (1936-1939). מעבר לכך, חשוב לציין כי הדרוזים אף סייעו להעביר בחשאי נשק מ"הר הדרוזים" (ג'אבל דרוּז) שבסוריה לידי הישוב היהודי בארץ ( יגאל אור ) .

 הדרוזים במאורעות בא"י 1936-1939

בשנים 1937-1938 תקופת פרוץ המאורעות בא"י נוצר מתח בין הדרוזים בשפרעם והכנופיות הערביות באזור. הדרוזים סירבו לקחת חלק פעיל פעיל בפעולות הכנופיות הערביות , הדבר יצר מתח בין הדרוזים והמסלמים בשפרעם והכנופיות הערביות באזור, שפעלו בהשראת הנשאשיבים החלו גם לתקוף את הדרוזים, דבר שהוביל להתקרבות אל היהודים. מי שיזם את המשך הקשר המעמיק עם הדרוזים היה אבא חושי מחיפה. מאחר והדרוזים לא השתתפו באופן מסודר בהתקפות של הכנופיות הערביות נגד הבריטים סייע אבא חושי לדרוזים בהשתדלות אצל השלטונות הבריטים , אשר שלחו 19 חיילים בריטים לשפרעם. למרות זאת ההתקפות של הכנופיות הערביות על שפרעם נמשכו וחלק מתושבי עוספיא הדרוזים החליטו לקשור קשר עם היהודים. ערב אחד בשנת 1938 הגיעה משלחת נכבדים דרוזים לקיבוץ יגור והודיעו שהם מייצגים קבוצה גדולה מבני עדתם. הם סיפרו שהם סובלים מאד מידם הקשה של אנשי הכנופיות הערביות . חברים מיגור הזעיקו מייד את אבא חושי להשתתף בפגישה עם הדרוזים מכיוון שהוא היה ידוע בקשרי הידידות העמוקים שלו עם הערבים, עם הדרוזים ועם בני עדות אחרות . בפגישה סוכם כי תושבי הכרמל הדרוזים יפעלו שכם אחד עם אנשי "ההגנה" נגד הכנופיות הערביות . הדרוזים סיפקו ידיעות חשובות לאנשי "ההגנה" ואילו ה"הגנה" סיפקה לדרוזים תחמושת בהיקפים גדולים (רמי זיידאן ) .

הדרוזים מחליפים צד : קרבות רמת יוחנן

במחצית השניה של מרס 1948 נכנס לגליל הגדוד הדרוזי ( פוג' ג'בל אלערב) בפיקוד שכיב ווהאב ונערך באזור שפרעם. הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה הערבי ", שהיה עצמאי וכפוף ישירות למפקדה הכללית בדמשק , קיבל פיקוד על האזור שבין עכו לחדרה ובין ירכא וצומת מגידו, ובכלל זה העיר חיפה וחיל המשמר שלה. בין הגדוד הדרוזי לבין המפקדה של שישכלי מ"צבא ההצלה" לא היתה כל זיקה של כפיפות או אף תיאום כלשהו , עד נפילת צפת (אברהם סלע) .

לקרב משמר העמק היה נספח . ב11 באפריל 1948 , משהחמיר מצבו יותר ויותר , הזעיק אל-קאוקג'י , מפקד "צבא ההצלה הערבי " במברק את הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה", שהתבסס בשפרעם ( שפא עמרו) , והורה לו לבצע תקיפות סביב קיבוץ רמת יוחנן מתוך תקווה שהדבר יקל את הלחץ מעל לוחמיו באזור משמר העמק. הגדוד הדרוזי , בפיקודו של שכיב והאב , שלחם בצרפתים במרד הר הדרוזים בשנים 1925-1927, היה, כאמור, כפוף לאל-קאוקג'י רק להלכה , שכן הקהילה הדרוזית תבעה שהגדוד ייהנה מעצמאות מבצעית בארץ ישראל. ואמנם, מרגע שנכנס לתחום ארץ ישראל פתח ווהאב במשא ומתן חשאי עם הש"י ( בני מוריס ) .

ווהאב נעתר, בכל זאת, לפניית אל-קאוקג'י . לוחמיו התמקמו בשני כפרים נטושים למחצה , הושה וח'רבת אל-כסאיר שממערב לשפרעם, והחלו להפגיז את רמת יוחנן ולהציק ליישובים יהודיים סמוכים. "ההגנה" נקטה צעדי נגד. אחרי כישלון ראשוני , שאף-על-פי-כן ערער כלשהו את רוחם של לוחמי הגדוד הדרוזי , כבש כוח של חטיבת כרמלי בגודל גדוד את שני הכפרים אור ל-16 לאפריל 1948 , תושבים ממררים בבכי ברחו לשפרעם והפיצו שמעות על אכזריותם של היהודים. כיבוש שני הכפרים מחדש היה לגדוד הדרוזי בבחינת חוב של כבוד. ב16 לאפריל תקפו לוחמיו תשע פעמים את עמדות חטיבת כרמלי . כמה מן ההתקפות נערכו לצורך חילוץ פצועים שנפגעו בהתקפות קודמות. ווהאב ביקש סיוע ארטלירי , אבל מפקדת "צבא ההצלה" שיגרה אליו רק זוג מרגמות 2.5 אינץ' כאשר חלק מהתחמושת לא תקינה. דבר זה הגביר את הייאוש. מאות לוחמים מקומיים הצטרפו להתקפה , אך חיילי כרמלי השיבו מלחמה בנחישות. לפנות ערב הסיג ווהאב את לוחמיו המותשים בחזרה לשפרעם. לגדוד הדרוזי היו עשרים וארבעה הרוגים ויותר מארבעים ושניים "נעדרים" , עשרות לוחמים ערבים מקומיים נהרגו ונפצעו. אבדות חטיבת כרמלי היו 19 הרוגים. אחד מדוחות "ההגנה" ראה לציין, שהקרב התנהל עם "כוחות מאומנים ואמיצים ביותר של האויב, אך ה"הגנה" היא שניצחה.

במשך הימים הבאים ערקו רוב לוחמיו של ווהאב וחזרו להר הדרוזים, ב2 למאי 1948 הוא התלונן כי בגדודו נותרו רק "190 מתנדבים" ( מתוך היחידה המקורית , שמנתה חמש מאות) :" המורל ירד מאד .. המקומיים משתפים פעולה בימי הקציר עם היהודים בשדות ועובדים איתם יחד, הם רוצים ביחסי-שכנות תקינים עם היהודים. "למה אינכם עוזרים לנו? " הלין ווהאב באזני מפקדת צבא ההצלה, אך הוא עצמו חזר לשאת ולתת בחשאי עם "ההגנה" על כריתת שלום נפרד.

המפלה ברמת יוחנן חוללה "בריחה המונית" של המסלמים משפרעם ואין ספק שערערה את רוחם של ערביי חיפה. תוצאה חשובה יותר של הקרב היתה השתכנועתה של העדה הדרוזית בארץ ישראל , שהערבים ינחלו מפלה. בקיץ 1948 קשרה העדה את גורלה עם מדינת ישראל (בני מוריס ) .

הלוחמים הדרוזים שהגיעו מסוריה שבו כולם לבתיהם ורוב הדרוזים המקומיים החליטו בחשאי , זמן קצר לאחר קרב רמת יוחנן , להשליך יהבם על הצד שנראה בעיניהם כחזק יותר. התפתחות זו אפשרה לכוחות "מבצע דקל" בצפון הארץ לכבוש את שפרעם ( הדרוזית בחלקה) ומספר כפרים דרוזים בגליל המערבי , ללא שפך דם.

בהתקפה על שפרעם נטלו חלק לוחמים דרוזים

בלילה שבין ה13 ל14 ביולי 1948 נכבשה שפרעם. בכיבוש שפרעם השתתפה לראשונה יחידה צבאית דרוזית שהוקמה במסגרת "ההגנה" בפיקודו של סלימאן אבו אל רוכון בעקבות קרבות רמת יוחנן . רוב מגויסיה היו מקרב תושבי דאלית אלכרמל ועוספיא והיא כללה כמה מהקצינים והלוחמים הדרוזים שהגיעו מסוריה עם גדוד "ג'בל" אל ערב" בפיקודו של שכיב ווהאב. השתתפותה של יחידה זו בכיבוש שפרעם אפשרה לצה"ל להיכנס דרך השכונה הדרוזית, תוך תיאום מראש עם תושביה שהיריות יהיו באוויר (אברהם סלע , עמ' 234 )

בקרבות מלכיה ב28 -29 למאי 1948 נסוג הגדוד הדרוזי ( בהבנה חשאית מוקדמת בין מפקד הגדוד הדרוזי לצה"ל ) לעומק לבנון ובכך נותקה הגישה לגליל ונצרת ואיזור זה נותר למעשה ללא הגנה של ממש ( אברהם סלע , עמוד 227).

הפלוגות הדרוזיות בחטיבת עודד

עד מהרה התגייסו לוחמים דרוזים ליחידת עזר דרוזית של חטיבה 9 ( עודד ) . חטיבת עודד שיצאה ב28-29 לאוקטובר 1948 להתקפה באזור תרשיחא כבר הפעילה את יחידת העזר הדרוזית ( 2 פלוגות דרוזיות בלחימה) . בקרב הקשה ספגה היחידה אבידות כבדות ( 14 הרוגים דרוזים ושלושה קצינים יהודים) . בהמשך הורשו תושבי הכפרים הדרוזים בגליל להחזיק בנשקם וניתנו להם נשקים נוספים ( בני מוריס ).

  הדרוזים ופעולת בן עמי שלב ב'

ב5 למאי 1948 נערכה בביתו של צלאח ח'ניפס הדרוזי בשפרעם פגישה בין מפקד הכוחות הדרוזים שבאזור , שכיב וואהב, מפקד הגדוד הדרוזי מסוריה לבין נציגי "ההגנה" יהושע ( ג'וש ) פלמון , שכביץ , גיורא זייד ואמנון ינאי. שכיב ווהאב היה מעוניין לעשות הסכם שלום עם "ההגנה" , אך יחד עם זאת ביקש להציל את כבודו בעיני שולחיו, לפני שובו לסוריה, ועל כן ביקש מנציגי ה"הגנה" למסור לידיו את יחיעם ללא קרב. "כיבוש" כזה היה מחפה גם על כישלונו בכיבוש רמת יוחנן באמצע אפריל 1948 . תשובת ראש משלחת ה"הגנה" ג'וש פלמון היתה שלילית . "יחיעם יקרה לנו ונלחם למענה כמו שנלחמנו בחיפה או בתל אביב, לא נפקיר שום נקודה" (דוד קורן) .

כדי להבין את התנהגותם של הדרוזים בתקופה זו , יש לציין שהענין העיקרי של הדרוזים , תושבי הגליל המערבי , היה בשמירת בטחונם , ואילו העניין המדיני היה משני בעיניהם . היו מהם שהעדיפו להתקשר עם מדינת היהודים ואחרים העדיפו להיות קשורים עם לבנון. לדרוזים, המפוזרים בין סוריה , לבנון וארץ ישראל , לא היה ענין בעצמאות מדינית , והעיקרון שקבע את התנהגותם במלחמה היה הנאמנות לשליטים המקומיים ( דוד קורן , עמוד 128-129 ) .

עוד בתקופת המאורעות בשנים 1936-1939, נוצרו קשרים מיוחדים בין הדרוזים של עוספיה ודלית אל כרמל לבין אבא חושי בחיפה. כשפרצו מהומות הדמים בחיפה ב1947 , באו נציגי הדרוזים לבקר את אבא חושי לאחר שנפגע בתאונה, ובכך קשרו קשר ראשון בין הדרוזים לבין המדינה העתידית לקום. קשר זה השפיע גם על יתר הכפרים , והביאו להפסקת לחימת הדרוזים נגד היהודים אחרי קרב רמת יוחנן .

לוחמים דרוזים מצבאו של קוואג'י , בפיקודו של אבו איברהים , הגיעו לתרשיחא מהר הדרוזים , הם באו גם לירכא , וטענו ששמעו כי הדרוזים בפלסטין בסכנה, ועל כן באו לעזור להם. אנשים אלו לא התקבלו באהדה בירכא. את משכורתם המשיכו לקבל מצבא אל קאוקג'י , והשפעתם בכפר היתה מועטה. למעשה , לא חלה כל התארגנות צבאית בכפר ( דוד קורן עמוד 129) , אם כי לכל אדם היה רובה משלו.

במשך כל התקופה אף לא היו לדרוזים בעיות של אספקה , מכיוון שכל המשפחות נהגו עפ"י המסורת והחזיקו בבתיהן מלאי של קמח, אורז וסוכר. מן הזיתים שגידלו בעצמם עשו שמן , כל עוד יכלו נסעו הדרוזים לחיפה דרך שפרעם, והחנווני הדרוזי למשל היה מצויד ברישיון מעבר מטעם הכנופיות , כשלא יכלו להשיג ירקות הסתפקו תושבי ירכא בענבים ובתאנים שגדלו בכפר (דוד קורן , עמוד 128-129 ). ירכא לא השתתפה למעשה במלחמת העצמאות. בהתקפה על שיירת יחיעם השתתפו רק שני תושבי ירכא, מבין השבאב הערבי. אנשי הכפר התייחסו בשלילה אל ההתקפה כי שמעו שנהרגו בה בחורות וביניהן בחורה , בתו של רופא מנהריה, אנשי ירכא הכירוהו וגם הוקירו את טיפולו הרפואי בהם. ברמת יוחנן נהרגו 26 דרוזים , אך אף אחד מהם לא היה מתושבי הכפר ירכא .

אנשי "צבא ההצלה " של אל –קאוקג'י האשימו את תושבי ירכא כי הם משתפים פעולה היהודים. יום אחד בראשית יוני  1948 , באו לכפר על מנת לקחת אנשים מכובדים מירכא , לערוך להם משפט , ולהרגם. הדרוזים בירכא הצליחו להערים על אנשי "צבא ההצלה" ולהבריח אותם.

גם בירכא התווכחו הדרוזים ביניהם אם להתחבר אל המדינה היהודית או אל לבנון , אך בסופו של דבר נהגו כמו אנשי עוספיה ודלית אל כרמל , שתמכו במדינה היהודית.

ליקט וערך , עמי סלנט, מידען ומנהל התוכן של אתר "רגעים היסטוריים"

 

מקורות המידע

בני מוריס , 1948- תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד 2010.

דוד קורן , הגליל המערבי במלחמת העצמאות , יד טבנקין – מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן , משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 1988 .

אברהם סלע " צבא ההצלה במלחמת 1948 " בתוך אלון קדיש ( עורך ) , מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט , העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, משרד הבטחון , ההוצאה לאור 2004.

רמי זיידאן , עבודת תיזה בנושא :"תולדות יחידת המיעוטים בצה"ל משנת 1948 ועד שנת 1956 ", בקישור: , http://web.archive.org/web/20120425145853/http://lib.haifa.ac.il/theses/general/001302106.pdf

קרב רמת יוחנן – ויקיפדיה

הקרב הדרוזי – יהודי האחרון – סיפורי עספיא – הבלוג של סלמאן אבו-ג'בל

גדוד 22 במלחמת העצמאות

יגאל אור , דרוזים בקרית-עמל, 2010 .

 

6