ב-1950, פרצה מלחמת קוריאה, שהתרחשה בשנים 1953-1950 בין שני חלקי המדינה: קוריאה הצפונית, שנתמכה בידי סין ובמידה פחותה גם ברה"מ, וקוריאה הדרומית, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהנהגת ארה"ב.
היה זה העימות המזוין הראשון בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. המלחמה גבתה את חייהם של כ-2.5 מיליון בני אדם, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הדמוקרטי, והגבול ביניהן נקבע לאורך קו הרוחב 38.
מלחמת קוריאה פרצה חמש שנים לאחר שחרור חצי האי קוריאה מידי היפנים באוגוסט 1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, על ידי כוחות הברית וצבא ברית המועצות – שתי מעצמות העל של אותם ימים. זאת פחות משנתיים לאחר ששתי המדינות החדשות שנוצרו – הכריזו על עצמאותן ב-1948. הרפובליקה של דרום קוריאה (ROK ) מדרום לקו הרוחב 38 והרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (DPRK) מצפון לו.
הדוחף העיקרי למלחמה היה קים איל סונג, מנהיג קוריאה הצפונית, ששאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו. בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית הוא היה בטוח כי ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית.
סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית נובמבר 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם או מכוחות קוריאה הדרומית להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סיניים), אשר היו מראים את כוחם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כוח, אולם למרות הסכמת הממשל האמריקני, התנגדו לכך נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, והתוכנית נפסלה.
צבא הצפון קיבל סיוע צבאי נרחב מברה"מ ואף היה לו ניסיון קרבי רב מזה של צבא הדרום.
הניסיון הצבאי ואמצעי הלחימה העודפים, נתנו יתרון צבאי בולט לצבא הצפון. כוחות הדרום הופתעו מהפלישה. צבא הדרום לא הצליח במשימתו לבלום את צבא הצפון ולמנוע ממנו כיבוש שטחים נרחבים בקוריאה הדרומית. תוך פחות משלושה חודשים, כוחות הצפון הצליחו לכבוש את רוב שטחה של קוריאה הדרומית, למעט פרמטר סביב עיר הנמל הדרומית בוסאן (Busan). עוד מאמץ קטן וכל שטחה של קוריאה הדרומית היה נכבש ע"י הצפון.
הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור דהר כמו סוס עיוור למארב שהסינים הכינו לו
גנרל מקארתור טעה בקריאת המצב הכולל באזור ובעיקר – שגה בהבנת המסרים הסינים במליאת האו"ם, שהזהירו אותו כי התקרבות מהירה לגבול הסיני תאלץ את הצבא הסיני להתערב.
גנרל מקארתור, רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו בעיקר דרך הודו) כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בקוריאה הצפונית)
לשיא הגיעו הדברים כשבפגישה בין מקארתור לנשיא ארה"ב הארי טרומן, סירב מקארתור לשעות לאזהרותיו ופקודותיו של הנשיא והמשיך בשלו.
ב19 באוקטובר 1950 כוחות האו"ם בהובלת ארה"ב כבשו את פיונגיאנג, במהלך מתקפת הנגד שלהם במלחמת קוריאה.
ב-24 בנובמבר החלו יחידות קדמיות של הארמייה השמינית לרדת לכיוון עמק יאלו.
גנרל מקארתור ידע כי אין לו מספיק חיילים על מנת לכסות את כל רוחבה של קוריאה הצפונית (אז עמדו לרשותו 100,000 חיילי או"ם בלבד), ולכן תכנן שהארמייה השמינית תהיה בחלק המערבי של קוריאה הצפונית ואילו הקורפוס העשירי יהיה בחלק המזרחי. בתווך החליט מקארתור להעמיד את היחידות החלשות יותר של הצבא הדרום קוריאני, כאשר ממש באמצעיותו של קו הגבול של חצי האי תהיה השמירה חלשה ביותר.
נשמעו קולות של קצינים בכירים אמריקאיים אשר טענו כי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר יאלו, ובנסיבות אלו אין צורך להגיע עד הנהר עצמו, אולם דעות אלו הושתקו על ידי גנרל מקארתור.
במהלך מתקפת הנגד שלהם במלחמת קוריאה. כעבור מס' שעות מתחילים מאות אלפי "מתנדבים סינים" לחצות את נהר היאלו, לאחר שארה"ב התעלמה מאזהרות סין שלא להמשיך לנוע צפונה (לעבר גבולה)
בתוך ימים יתארגנו הכוחות הסינים לצאת למתקפת נגד משלהם, שתביא אותם מעבר לקו הרוחב 38, לתוך דרום קןריאה. עד 5 בדצמבר יכבשו בחזרה את פיונגיאנג ועד ראשית 1951 כבר יהיו בסיאול. מתקפת הנגד הסינית היא אחת הכישלונות המודיעיניים הגדולים של ארה"ב במאה העשרים (שלא חסרה כאלו כמובן).
מקור וקרדיט : אורן האס , טוויטר
ב-26 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי חיילים. הסינים, אשר הסתתרו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמיה השמינית של ארה"ב נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור.
עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תוכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. במקרה הטוב ביותר, כך סבר, יוכל הוא להחזיק זמן מוגבל כלשהו במתחם המבוצר של פוסאן. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם, עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה.
מתקפות הנגד של הגנרל האמריקאי ריג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה. באותו זמן, נמשכו שיחות השלום כמעט שנתיים, כאשר סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה.
בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר, הושגה הפסקת האש הסופית, שנחתמה ב-27 ביולי. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כשמפריד ביניהן קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו, מצב שנשמר גם כיום – כך שהיא מחזיקה בתואר: הפסקת האש הארוכה ביותר בהיסטוריה.
Two Strategic Intelligence Mistakes in Korea, 1950
ראו גם:
מלחמת קוריאה: כרוניקות של ניסיונות והתגברות
ראו גם:
Catastrophe on the Yalu: America’s intelligence failure in Korea
MacArthur, who never spent a single night during the war in Korea, preferring to sleep in his headquarters in Japan, wanted no outside intelligence challenger. As one historian of the war wrote later, “Only after the great and catastrophic failure on the whereabouts and intentions of China’s armies would the CIA finally be allowed into the region.” MacArthur’s intelligence chief, or G2, was General Charles Willoughby, who had been with his commander since serving in the Philippines in 1939, before World War II. A self-styled admirer of the general, Willoughby later wrote an adoring biography of MacArthur that was more than a thousand pages long. In June 1950 Willoughby assured MacArthur that North Korea would not invade the South, despite alarms raised by then-CIA director Admiral Roscoe Hillenkoetter. In the fall of that year Willoughby’s office refused to believe or confirm reports that thousands of CCF troops were in North Korea. Even when Chinese prisoners were captured, Willoughby dismissed them as a few experts or advisers, not as a group of soldiers. The G2 in Tokyo recognized that some Chinese divisions had entered the North, but argued that they were not full-strength combat units. Willoughby “doctored the intelligence in order to permit MacArthur’s forces to go where they wanted to go militarily, to the banks of the Yalu,” with no contrary or dissenting voices heard in Tokyo or Washington. The Tokyo estimate of the number of CCF forces in Korea was less than one-tenth the reality.
0