במוצאו ההיסטורי ובאידיאולוגיה שלו הבולשביזם ביסודו הוא תנועה רוסית , המושרשת במסורת ובמוסדות הרוסיים. קבוצת המיעוט הגדולה ביותר הייתה מורכבת ממהפכנים ממוצא יהודי .
בקרב ראשי הבולשביקים היו כ30 אחוז יהודים , בעוד היהודים היו פחות מ4 אחוזים מכלל האוכלוסייה הרוסית.
טרוצקי , גם שהיה ממוצא יהודי , הזדהה יותר מבחינה רוחנית עם הבולשביזם, בהיותו לניניסט הן מבחינת המזג והן מהצד האידיאולוגי.
הפער בין המוני היהודים לבין התנועה הבולשביקית ברוסיה
ההתבלטות היהודית במהפכת 1917 הייתה רק נחלת השורות הראשונות של המפלגה הקומוניסטית . היהודים ברוב מניינם לא יכלו להיות בולשביקים : 80 אחוז מהם היו סוחרים וחנוונים. בני המעמד השנוא של הבורגנות , ובתור שכאלה היו קורבנותיו הראשונים של המשטר החדש.
הרוב המכריע של היהדות הרוסית נהרס מבחינה חומרית תוך זמן קצר מאד אחרי המהפכה . הם לא יכלו גם לשגות בשום אשליות בדבר שינוי אפשרי לטובה בעתיד הנראה לעין . התוכנית הקומוניסטית הייתה ברורה כשמש לכל מי שידע לקרוא ולתת את דעתו לקולות הרועמים של המרקסיסטים. שום תגובה אוהדת לא באה אפוא מצד ההמונים היהודים לתפיסת השלטון של הבולשביקים. הבולשביקים הציעו לאיכרים את הקרקעות ואת בתי-החרושת לפועלים . היהודים לא היו איכרים ולא פועלי בתי-חרושת. אדרבא , הלאמת מפעלים פרטיים , ובייחוד האיסור של מסחר חופשי , השמיטו את הקרקע, מבחינה כלכלית לרגלי היהודים.
הבולשביקים שאבו את כוחם מהערים התעשייתיות הגדולות , אשר בתוקף התחיקה הרוסית , היו נעולות במשך מאות שנים כמעט באופן הרמטי בפני יהודים.
בשלב הראשון של המהפכה הבולשביקית , כאשר לא היה שום בטחון שהמשטר החדש עומד על קרקע מוצקה , הביעו היהודים בגלוי את אי-האמון שלהם בתופסי השלטון ברוסיה .
שנת 1919 -המפנה בהשתתפות היהודים
שנת 1919 הייתה שנת מפנה בעניין השתתפות יהודית גדולה יותר בצבא האדום והפקידות המדינה הסובייטית , אפילו בצ'קה.
שתי סיבות עיקריות לשינוי זה . הארץ עדייו התבוססה בדם מלחמת האזרחים ואם כי גורלו של המשטר החדש היה עדיין מוטל על כף המאזניים, התברר מהר שהוא הרע במיעוטו, מנקודת ראותם של היהודים . מיום ליום נעשו 'הארמיות הלבנות' יותר אנטישמיות. כדי לקומם את מעמד האיכרים הרוסי נגד הבולשביקים , היו מנהיגי 'הארמיות הלבנות' חייבים למצוא שעיר לעזאזל יותר מוחשי מהבולשביקים – והיהודים היוו מטרה קלה. כאשר הם הצביעו על הקומיסר הבולשביקי היהודי , קל היה להביא לזיהוי היהדות עם הבולשביזם . הקומיסרים היהודיים המקומיים הרבים הבליטו מאז את כלל הקומוניסטים היהודים. התנועה הלבנה הריאקציונית יכלה גם לפרוט על הנימה הדתית , לאורתודוקסיה היוונית הפרובסלבית הרי הייתה מסורת ארוכה של אנטישמיות פעילה . חיש מהר פרצו פוגרומים רבים כדי להרים את המורל של 'הארמיות הלבנות ( האנטי-בולשביקיות) . יהודים נדחפו אז , כמובן , לתוך זרועות הסובייטים.
לעומת זאת, הכריזו הבולשביקים בפומבי על עצמם כעל מתנגדים לפוגרומים ולגילויים מכוערים אחרים של האנטישמיות . ברוב המכריע של המקרים שם הצבא האדום קץ לפוגרומים בכל מקום שבו כבש שטח מהכוחות הלבנים. ליהודים היה בטוח יותר תחת הסובייטים . ההצטרפות של היהודים לצבא האדום נעשתה עתה אמצעי ברור של הגנה-עצמית . מבלי משים , נעשו היהודים מגינים ותומכים נלהבים של הקומוניזם.
בצילום : חיילי הארמיות הלבנות , 1919 , היו על סף נצחון במלחמת האזרחים ברוסיה
הסיבה השנייה הייתה כלכלית מובהקת. יהודים רבים , בייחוד תושבי הערים , הצטרפו לפקידות הסובייטית כאמצעי לבריחה ממוות ברעב. האינטליגנציה היהודית, שהופלתה לרעה בעבר, נתבקשה עכשיו על ידי הבולשביקים לתפוס את מקומה של האינטליגנציה הרוסית , שחלקה היגר ואת חלקה חשב המשטר החדש כבלתי מהימן. תוך שנתיים לאחר פרוץ המהפכה , נעשו היהודים חברים חשובים ב'רווקומים' השונים ( ועדים מהפכניים), ב'איספולקומים' ( ועדי פעולה) ובמשרות ממשלתיות אחרות.
תפקיד הקומוניסטים היהודיים במנגנון הסובייטי היה ללא ספק משמעותי , אבל הייתה לגביו הפרזה רבה , מעבר לכל יחס. תפקיד חשוב במיוחד לליבוי האנטישמיות האוקראינית מילאה אישיותו של טרוצקי , המייסד והמפקד הראשי של הצבא האדום, שניהול מערכה נגד האוקראינים , תומכי ההנהגה של פטליורה, שלחמו למען העצמאות האוקראינית ותמכו ב'ארמיות הלבנות'. שיעור היהודים בצבא האדום לא עלה על 1.9 אחוז ( יולי 1922 ) , אבל טרוצקי היחיד היה שקול כנגד כל האחרים. 'היהודים המציאו את הקומונה' – זאת הייתה קריאת האיכרים המתקוממים ( ה'פובסטאנצי' ) במסע הפרעות שלהם נגד היהודים. במאי 1919 הייתה האנטישמיות האוקראינית בשיאה, בעקבות ההצלחה של הכוחות האדומים לכונן את שלטונם ברוסיה.
בהתחלה החזיקו פולנים ולאטבים במשרות החשובות ביותר ב'צ'קה' ( שמה הרשמי של המשטרה החשאית הסובייטית הראשונה ושירות הביטחון, ) , בעוד הרוסים איישו את המשרות הפשוטות. בקושי היו אז יהודים כלשהם. אבל במשך תקופת ה'קומוניזם המלחמתי' ו'המדיניות הכלכלית החדשה' ( נ.א.פ) עלה מספר היהודים בדרגים הנמוכים במידה ניכרת. מעניין למדי , שהתבלטות היהודים ב'צ'קה' ובאלה שבאו אחריה – הג.פ.או. , האו. ג. פ.או , והנ.ק.ו.ד. נמשכה במשך מספר שנים גדול למדי. ב20 לדצמבר 1937 פרסם העיתון 'פראוודה' רשימה של 407 בעלי משרות בנ.ק.ו.ד שזכו באותות הצטיינות לרגל יובל העשרים של ה'צ'קה'. ארבעים ושניים מהשמות , כלומר 11 אחוזים בערך , היו יהודים. לדעת פרופסור י. נדבה היה המספר הכללי של יהודים היה עוד יותר גדול , מפני שכמה מהם הסתתרו מאחורי שמות רוסיים ( נדבה , 1972 , ע"ע 128-129) .
בשנות העשרים היה הייצוג היהודי בוועידות של מפלגת הבולשביקים ובמוסדות הבכירים ביותר של המפלגה הרבה יותר גדול מהמספר היחסי של יהודים בקרב הציבור הרחב. בוועידות שנערכו בין שנת 1917 ו1922 , בין 15 ל20 אחוזים מהצירים היו יהודים . אולם אחוז היהודים בקרב החברים הפשוטים במפלגה היה הרבה יותר נמוך. אי אפשר להתעלם מהתפקיד שמילאו אנשים ממוצא יהודי בשורה הראשונה של המנהיגות הסובייטית , ביניהם אישים כגון סוורדלוב , זינובייב, קאמנייב, סוקולניקוב , יופה, וולודארסקי , אוריצקי והרבה אחרים . וכמובן טרוצקי , אשר היה משכמו ומעלה מכל המנהיגים הבולשביקים היהודים ככוח מניע עצום של המהפכה וכתורם ראשי לניצחון במלחמת האזרחים.
נכון שמהפכה הייתה פורצת גם בלי נוכחותו של טרוצקי, בעוד שללנין לא היה בהחלט שום תחליף . אבל לגמרי לא כך היה במלחמת האזרחים. בשלבים מסוימים שלה היה מצב העניינים של הבולשביקים עגום , וגבל כמעט בייאוש: 'נראה היה כל דבר מחליק ומתפורר'. אבל לא היה למהפכת אוקטובר סיכוי להישרד אלמלא טרוצקי. שלושה משברים גדולים איימו על עצם קיומו של המשטר הסובייטי ( קיץ 1918 , סתיו 1919 , ואביב 1921 ) , והודות לטרוצקי, במידה רבה, נמנע האסון בשלוש ההזדמנויות האלה. כאשר גורל המשטר כולו היה תלוי על חוט השערה , טרוצקי הוא שהכריע את הכף לחיוב.
שנים מאוחר יותר התברר כי מקור האנטישמיות של סטאלין נבע משנות המאבק על השלטון עם טרוצקי וחסידיו. בהדרגה היא עברה משנאה פוליטית לסלידה גזעית מכל היהודים ללא יוצא מן הכלל.
בצילום : טרוצקי בצעירותו , 1910
מקור וקרדיט : יוסף נדבה, " היקף ההשתתפות היהודית במהפכת אוקטובר 1917 " , בתוך : נדבה , יוסף ( עורך) . טרוצקי והיהודים . הוצאת רפאל חיים כהן , 1972 , עמודים 109-130 .
22