שתי המושבות הטמפלריות לשעבר, 'ולדהיים' (כיום אלוני אבא) ובית לחם הגלילית, שייסדו מתיישבים גרמניים, הטמפלרים. לפי אמונתם של הטמפלרים, תנועה משיחית שצמחה בדרום גרמניה, כדי לקרב את הגאולה יש להתיישב בארץ הקודש. וכך, במחצית השנייה של המאה ה-19, הגיעו הטמפלרים לארץ ישראל והקימו בה מושבות.
בשנת 1906 הרגישו המשפחות הגרמניות שגרו בחיפה צורך לחפש מקום חדש להתיישבות חקלאית, התקיים משא ומתן עם משפחת סורסוק בעלת אדמות בעמק יזרעאל, והקבוצה רכשה כ 7815 דונם מהם שליש אדמות יער, בסכום של 130 אלף פרנק.
ב 14 אפריל 1906 הגיעו למקום, הקבוצה המייסדת לבחינת השטח, בינהם האדריכל, הארכיאולוג והמהנדס בן חיפה דר' גוטליב שומאכר המזהה את המקום כבית לחם המקראית, מייד הוא ציין את האפשרות כי ישו הנוצרי נולד כאן לא הרחק מנצרת. בית לחם מוזכרת כבר במקורות: "ויעל הגורל השלישי לבני זבולון משפחותיהם (…..) ונהלל ושימרון וידאלה ובית לחם ערים שתים עשרה וחצריהן". (יהושע פרק יט' 15). בהמשך שימשה בית לחם כמשכנו של השופט "איבצן מבית לחם (…) וישפט את ישראל שבע שנים וימת איבצן ויקבר בבית לחם". ( שופטים א' פרק יב' 8-9). בתלמוד הירושלמי, מסכת מגילה פרק א' דף א' עמ' א היא נקראת בשם בית לחם צרויה, להבדילה מבית לחם יהודה, כנראה על שם העיר צור, ששלטה על אזור זה בגליל. גם לפי רשימת כד' משמרות הכהונה, הייתה במקום קהילה יהודית, וכאן היה מקומה של משפחת הכהנים מלכיה שבניה היו מיועדים לשרת בבית המקדש, בשטח המושב נמצאים עדיין ממצאים רבים, רצפות פסיפס, בתי בד, בורות מים, מערות קבורה ושרידים של מבנים מימי הבית השני והתקופה הביזנטית. ויקטור גרן שביקר במקום תאר: "שני בניינים, אחד מהם שנהרס כמעט כליל, נבנה מאבני גזית נאות, פתחו נקבע בחזית הדרומית, ולפי כיוונו מדרום לצפון נוטה אני לראות בו בית כנסת קדום, השני מכוון ממערב למזרח ודומה שהיה לפנים כנסייה נוצרית". (גרן ויקטור, תאור א'י, כרך 6, יד בן צבי, תשמ'ה, עמ' 265).
ראוי לציין כי המושבה לא הוקמה משיקולים אידיולוגיים דתיים, אלא משיקולים מעשיים של חיפוש אחר אדמות פוריות הקרובות למוקדים עירוניים, ומתוך רצון להיות בקרבת שווקים לתוצרת המושבה. לאחר הבחינה של המקום, ההצעה לרכישת האדמות הובאה בפני האסיפה בחיפה וב 6 אוגוסט חותמים על הרכישה, מחצית מסכום הקניה הגיע בעזרתה של 'החברה לקידום ההתיישבות הגרמנית בא'י', והשאר מחברי הקהילה. המדידות והמיפוי לקחו זמן לא מועט, לאור העובדה שמחלת הקדחת הכתה במתכננים, אבל לבסוף ביום 15 ספטמבר 1906 בנוכחות אורחים מכל המושבות הגרמניות בא'י התקיים הטקס, כריסטוף הופמן נשיא העדה אמר: "אני תקווה כי ה' ימשול בישוב שבו הנאמנות והתרבות הגרמנית ימשלו בכיפה ויכוונו את המתיישבים לעשות טוב וכי השלום והאחווה ישררו בינהם".
השלטון התורכי התייחס בחשד למתיישבים וסרב לרשום את אדמות הכפר על שמם, בעיקר לאור העובדה כי ההתיישבות הייתה קרובה למסילת הברזל החיג'אזית שעברה בעמק, גם הבנייה התנהלה באיטיות היות והמתיישבים חששו להשקיע את כספם בעתיד לא ברור, ורק לאור ההתקרבות בין השלטון הגרמני לשלטון החדש של 'הטורקים הצעירים', נוצרה אפשרות לרישום הקרקעות ב 1911.
הכפר תוכנן בסגנון 'כפר רחוב', הבתים תוכננו על גבעה מאורכת, גם מתוך מטרה לנצל את מירב האדמות בעמק, וגם כדי להתרחק מהביצות והקדחת, הרחוב ראשי אורכו 770 מ' ורוחבו 12 מ' והוא נחצה על ידי רחוב ניצב, השטח חולק ל 34 חלקות שוות כשרוחב חזית המגרש 40 מ' ואורך המגרש עד 400 מ', מחיר חלקה עמד על 8000 מרק למתיישב. בצומת המרכזית הוקצו שני מגרשים לצורכי הציבור, ולאורך הרחוב הראשי ניטעו עצי נוי, הבתים תוכננו לאורך הרחוב הראשי והועמדו לרוחב המגרש בצורה כזו שרוח אחר הצהריים תוכל לנשוב דרך פתחי הבתים ולהקל על החום.
הבתים נבנו מאבן מקומית, ולא בשיטת ה'פכוורק' הגרמנית, האבן הובאה מהגבעות הקרובות או ממחצבת קבטייה בשומרון, העצים לבניה הובאו ע'י סוחרים טמפלרים מאירופה דרך נמל טרייסט, הרעפים מבית החרושת סט. הנרי ממרסיי, ואילו אבני השפה לבניינים, המעקות למרפסות וגרמי המדרגות נרכשו מבית החרושת של משפחת ביילהארץ בחיפה. לאור העובדה כי בית לחם יועדה להיות מושבה חקלאית, חולקו השדות בשיטת 'גוש חלקה' וזאת בכדי לתת לכל מתיישב שטח הזהה לחברו, הקרקעות חולקו ל 14 גושים וכל גוש ל 24 חלקות לפי מספר המתיישבים, כל אחד מהמתיישבים קיבל 10 חלקות שהיוו יחד כ 300 דונם. החקלאות הטמפלרית הייתה מבוססת על פלחה, מספוא, כרמים, זיתים, פירות, משק חי שכלל חזירים, תרנגולות, ומשק חלב גדול, היו ניסיונות גם להחזיק ענף של כוורות ולגדל גפנים לתעשיית היין.
בית העם
בית העם הוא בית מידות יפה הנמצא במרכז המושבה, הבניין בעל שתי קומות, הקומה הראשונה הוקמה כנראה בשנת 1917, את התאריך ניתן לראות על הקשת המרכזית בכניסה למבנה, הקומה השנייה התווספה בשנות העשרים, כאשר מצבם של המתיישבים השתפר, ניתן לראות את ההבדל בין שתי הקומות, הקומה הראשונה דלתותיה וחלונותיה ממוסגרים באבן והקומה השלישית בנויה בחלקה מבטון.
המושבה לא התפתחה רבות עד מלחמת העולם הראשונה לאור קשיים כלכליים והתנכלות השלטונות, בזמן מלחמת העולם הראשונה היה המושב מחוץ לתחום חזית המלחמה, ולמושבה הגיעו מספר פליטים ממושבות הטמפלרים בדרום, רק לאחר הכיבוש הבריטי של א'י והחלת שלטון המנדט החלה פריחת המושבה. הקומה הראשונה שימש כמקום כינוס לחברי המושבה, לטקסים ואירועים שונים, בקומה השנייה היו חדרי לימוד ומשרדים של הועד המקומי. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה התקיימת בבית העם ב 22 באפריל 1945, אסיפה של חברי המושבה, באסיפה ספד עמונאל כץ תושב המקום על היטלר:"'ב 1933 אלוהים שלח לנו לגרמנים, את הגואל בדמותו של אדולף היטלר, יהיה אשר יהיה לעולם יחיה היטלר בליבנו כמנהיגנו האהוב". (כנען, חביב, הגייס החמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ'ח, עמ' 110).
מגדל המים
מול בית העם ניצב מגדל המים , מבנה עגול המזכיר מגדל של מצודה צבאית, בראש המגדל בריכת מים המכילה 75 מק', המים הגיעו לכאן מקידוח במרחק של 2 קמ', המקורות היו שני מעיינות האחד 'ביר חבריה' ממערב שמימיו שימשו לשתיה והשקיה, והשני 'עין אל חדרה' ששימש מקור מים לבהמות, כשלא הייתה ברירה השתמשו גם במים אלה לשתיה אך רק לאחר שהרתיחו אותם. בעיית המים הייתה אחת הבעיות הקשות של המתיישבים, והם ניסו להתמודד איתה ללא הרף, ב 6 פברואר 1907 נחפרה באר נוספת דרומית לכפר ונמצאו מים בעומק של 16 מ', המים היו טובים לשתיה ופתרו חלק מהבעיות, מספר חודשים מאוחר יותר, נחתם הסכם עם המהנדס פרנק שבנה משאבה שפעלה בעזרת מנוע נפט בן 6 כ'ס, המשאבה דחפה את המים למרחק של 950 מ' ולגובה של 70 מ' בצינורות לחץ בקוטר 3 צול עד למגדל המים של הכפר, מכאן זרמו המים בכוח המשיכה לכל הברזים בבתי המושבה, עד היום ניתן לראות את באר המים הגרמנית שמימיה נשאבים ע'י חברת מקורות. על גג המגדל ניצבים היום, זה ליד זה מדיד המים שהראה את גובה המים בבריכה בעזרת מצוף, והפעמון המקורי ששימש להזעקת התושבים לאסיפות או כאות מצוקה בשעת חירום, על הפעמון חרוטה הכתובת: '1917 מתנת העיר שטוטגרט לבית לחם בגליל'. בהמשכו של המושב נגלה מצד שמאל את מרכז המבקרים של משפחת פליישמן.
מרכז המבקרים – בית משפחת וואגנר ?
המרכז ממוקם בבית בין שלוש קומות, זהו בית המגורים היחיד שאינו בנוי בחזית המגרש אלא מאחוריו, הסיבה היא כי אבי המשפחה היינריך וואגנר לא רצה לפגוע בפרנסת המשפחה – גידול חזירים, שהשתכשכו להנאתם ברחבה הגדולה שבחזית המגרש, לכן הצמיד את בית המגורים לרפת גדולה שהיום כבר איננה. אבי המשפחה היינריך וואגנר הגיע עם קבוצת הטמפלרים הראשונה לחיפה, ורכש את המגרש בבית לחם מהמהנדס דר' גוטליב שומאכר, המגרש יועד לבן קרל שבנה רפת גדולה והתגורר עם רעייתו אנה לבית ביטצנר מעל הרפת. כשבאו לעולם שלושת בני המשפחה ? קרל, אוולד והלמוט הגדילה המשפחה את הבית, ובנו אגף מגורים שהיה צמוד לרפת, אגף זה נבנה מאבן וקורות ברזל (רילסים) שתמכו את המבנה, והחזיקו את הקומות העליונות, בחזית המערבית נבנתה מרפסת גדולה ורחבה ובחצר החזיקו את משק בעלי החיים של המשפחה שכללו, פרות וחזירים.
ערב מלחמת העולם השנייה התגייס אחד מבני המשפחה לצבא הגרמני ונהרג באירופה, בני המשפחה נותרו במעצר במושבה בזמן המלחמה ובשנת 1948 עזבו את ארץ ישראל לאוסטרליה. זהו הבית היחידי הפתוח למבקרים, הבית משמש היום בחלקו כמרכז מבקרים ומקיים סיורים והדרכה בנושא ההתיישבות הגרמנית בארץ ישראל, נורית פליישמן לבית וייס נולדה בבית הזה ויחד עם בן זוגה קובי פתחו את הקומה הראשונה של ביתם למבקרים, במקום נשמרו המתקנים המקוריים של הבית ? התנור, אגן הכביסה, בור המים, ופריטים מקוריים רבים כגון תמונות מחיי הטמפלרים במושבות, הרמוניום גרמני שהוחזר לאחר שישים שנה, ומוצגים מתקופת המשטר הנאצי באירופה. לפני שנעזוב את המושב..
המרד הערבי והטמפלרים
ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הטמפלרים הכריזו על נייטרליות, ואכן בפרוטוקולים של הקהילה בבית לחם הגלילית ניתן לראות כי הקהילה החליטה שלא לסייע לערבים בפעילות נגד היהודים, דבר שלא מנע מיחידים לשתף פעולה עם נציגי הוועד הערבי העליון. הגרמנים סיפקו נשק, עזרו לארגן מהומות בטבריה, וחברי כנופיות ערבים הסתתרו בוולדהיים ובבית לחם הגלילית. הרמן סוס מוולדהיים אף הניח מוקש ב-14 במרץ 1939 ליד אלונים, שגרם להרג שלושה צעירים בני הקיבוץ. המרד הערבי היקשה מאוד על הגרמנים, אבל חיזק את מעמדה של המפלגה הנאצית ששלחה מתנדבים למושבות החקלאיות כדי לעזור למתיישבים, במקום הערבים שהכריזו על השביתה.
הטמפלרים והרייך השלישי
עם הקמת הרייך השלישי הפכו הטמפלרים בחלקם לבעלי אופי נאצי. מן העדויות לגבי בית לחם נמצא כי בין השאר פעלה במקום תנועת הנוער הנאצית הנוער ההיטלראי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עצרו הבריטים תושבים טמפלרים רבים בארץ שהוגדרו נתיני אויב וגירשו את רובם לאוסטרליה, בבית לחם המשיכו לגור משפחות אשר לא גורשו אך בזמן המלחמה היה היישוב נתון להסגר. ידוע כי במהלך המלחמה ולמעשה עד 1948 חיו במושבה כ-30 אנשים, מתוכם 9 תושבים היו חברים במפלגה הנאצית.
ולדהיים" Waldheim
הייתה גם המושבה חקלאית קטנה ושמה ולדהיים" Waldheim, ( בגרמנית: "נווה-יער"). המושבה הוקמה בסמוך ליישוב הטמפלרי הנוסף בית לחם
אחד מבני הטמפלרים תושבי המקום, פרידריך דיינינגר שאפר, השתתף במלחמת העולם השנייה במבצע אטלס – פעולתו הכושלת של כוח הקומנדו המוצנח של הוואפן אס אס, באוקטובר 1944, שנועדה להרעיל את מי השתייה של תל אביב, ביוזמת אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, ואדולף היטלר, כחלק מתכנונם המשותף להשמדת היהודים במסגרתהפתרון הסופי ולהקלת הלחץ של כוחות בעלות הברית על גרמניה הנאצית בחזיתות אירופה.
האריסים הערביים של הטמפלרים
בשטח היישוב, ליד בתיהם של התושבים הטמפלרים היה שטח החאן הגרבי בו השתכנו חלק מתושבי הכפר אום אל עמד לשעבר אשר מצאו עבודה במושבות ולדהיים ובית לחם. החאן היה בית דירות עשוי טין וחמר מקומי. החאן נבנה בכניסה המערבית ליישוב בפאתי המושבה. ע"פ העיתון "דה וארטה" (עיתון הקהילה הטמפלרית של אותה תקופה) הערבים גרו בשכנות לבית לחם, בחאן שהיה בתחילת המושבה. הוא נבנה על יישוב עתיק שחלק מבתיו היו מבנים עתיקים (באותו אזור בו היה החאן נמצאו שרידי הכנסיות העתיקות מן המאה ה-5). לפני הקמת המושבה הטמפלרית היה מצבם הכלכלי של הערבים מאוד גרוע. האדמות עליהם ישבו נמכרו על ידי השלטון העותמאני לגביר בבירות. הם נהפכו לאריסיו, גידלו בקושי דורה. כשהתחילה להיבנות המושבה מצאו הערבים מקום עבודה במשקים, חלקם גרו בחאן וחלקם גרו מעל הרפתות של התושבים. החאן לא היה בית של משפחה מסוימת אלא היה בית דירות ושיטת ההחזקה הייתה כזו שכל בעל משק אשר נזקק לשכן את פועליו – היה שוכר עבורם חדר או מספר חדרים בחאן.
כיבוש ולדהיים ובית לחם
|
מה קרה למקום לאחר עזיבת הגרמנים?
את המושב תפסו חברי ארגון 'החורש' שעברו הכשרה בנהלל, וישבו משנת 1940 בחוות שטוק (היום תחנת הנסיונות 'נווה יער') שם חיכו לעלייה על הקרקע, חברי הגרעין התיישבו בחציו המערבי של המושב , כאשר חלקו המזרחי שימש עד 1951 כבסיס לקורס מכי'ם, עם עזיבת צה'ל השתלטו המתיישבים גם על חלקו השני של המושב ללא אישור המוסדות המיישבים, לחברי הגרעין הצטרפו חברים מנהלל וחברי ארגון 'רקנטי' מרמות נפתלי. בבתים הגרמנים התיישבו 3 ? 4 משפחות, ולאחר אישור תקציבי מטעם הסוכנות נבנו 'בתי סוכנות' שהוגרלו בין החברים, 'בישי המזל' נשארו בבתים הגרמנים עד היום.
כיום בית לחם הגלילית הינה מושב עובדים, המשתייך לתנועת המושבים.
מקור וקרדיט :בעקבות הטמפלרים בבית לחם הגלילית | סברסים
מה יעלה בגורל בתי הטמפלרים – טיולים – הארץ ( משה גלעד)
6
