המחתרת באסיזי

5190

מאת ami

9 שנים לפני

בשנת 1943 הוציאו הנאצים גזר דין מוות על יהדות איטליה.בעיר העתיקה "אסיזי" שכולה מוקדשת להנצחת פרנצ'סקוס הקדוש, מתחיל האב רופינו להציל את היהודים בני המקום וכל איזור אומבריה.הכמרים והנזירות והאזרחים מתגייסים לעזרתו, מסכנים את חייהם מתחת לאף של הפיקוד הגרמני.

המחתרת באסיזי הייתה קבוצת איטלקים, בעיקר כמרים קתולים, שהשתייכו למסדר הפרנציסקני, קבוצה שפעלה באסיזי שבמחוז אומבריה שבאיטליה בתקופת כיבוש העיר על ידי הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, לשם הצלת פליטים יהודים שהגיעו לעיר.

בעיר לא התגוררו יהודים, ודבר זה נאמר לגרמנים מיד עם השתלטותם עליה ב-8 בספטמבר 1943,

במסגרת הכיבוש הגרמני של צפון איטליה. לעיר החלו להגיע פליטים יהודים, ומספרם הלך וגדל והסתכם בשנות שואת יהודי איטליה במאות רבות . הכנסיות והמנזרים של אסיזי וסביבתה היוו מקום מקלט ליהודים אלה. איש מאלו שהסתתרו בעיר ובסביבתה לא הוסגר לגרמנים.

מארגני המחתרת היו הפאדרה רופינו ניקאצ'י (Rufino Niccacci) – אב מנזר סן דמיאנו (San Damiano) באסיזי, אלדו ברונצ'י (Aldo Brunacci) – כומר בקתדרלת סן רופינו (San Rufino) שבאסיזי, והבישוף ג'וזפה פלאסידו ניקוליני. כן היה תפקיד מרכזי בהצלה ללואיג'י בריצי ובנו טרנטו (Luigi e Trento Brizi), בעלי חנות מזכרות, שסיפקו מסמכים מזויפים לפליטים. כל אלה קיבלו מ"יד ושם" את אות חסיד אומות העולם על פעלם.

הסתרת היהודים

לאחר שהושגה קורת גג לפליטים במנזרים, היה צורך להשיג מזון לפליטים וכן לאפשר להם לנוע בעיר. לשם כך היה צורך במסמכי זיהוי. הפתרון היה באמצעות אימוץ זהויות של לא-יהודים מערים בדרום איטליה. היות שהמשטרה המקומית לא הכירה את הסמלים של מחוזות הדרום, שהיו מוטבעים בתעודות הזהות מהדרום, לא כל שכן את שמות המורשים לחתום עליהן, נסללה הדרך לתעשיית תעודות זהות מזויפות. כך הפכו הפליטים היהודים מצפון איטליה לפליטים לא-יהודיים ממחוזות דרום המדינה. ככאלו, יכלו הפליטים לקבל "פנקסי נקודות" ואת המזון שחולק בקיצוב. מסמכים מזויפים ניתנו גם לפליטים שרק עברו בעיר, בדרכם לחיפוש מקלט במקום אחר.

פליטים שהיו בעלי חזות יהודית מובהקת התבקשו להמשיך ולהסתתר במנזרים במשך כל היממה, והאחרים השיגו עבורם את מוצרי המזון. ראשי הכמורה ארגנו את קבוצות הפליטים תוך מתן תשומת לב מרבית לשמירת אורח חייהם:

נקבעו מקומות תפילה. הנזירות שימשו שומרות למקרה של הפתעה, בייחוד מן המשטרה החשאית הפשיסטית, שהמשיכה ברדיפת היהודים.
המטבחים הוכשרו, ונעשו אפילו הכנות מיוחדות לפסחוליום הכיפורים.
במקרה של פטירה, נערך טקס יהודי, אך לאחריו הוטמן הנפטר בבית הקברות הקתולי.

הנזירים הקימו מערכת שלמה של כיתות, שבה לימדו את ילדי הפליטים על פי תוכנית הלימודים הממלכתית. הצלחת מפעל החינוך הייתה רבה, ובתום המלחמה התלמידים התקבלו לכיתות המתאימות בבתי הספר הרגילים. במקביל, הופעל בית ספר נוסף שנועד ללמד את הפליטים להתנהג כנוצרים מבלי לעורר חשד. הדבר סייע להם בתנועה חופשית ברחובות. ההשתלמות כללה גם סמינר על עיקרי הדת הנוצרית.

הנזירים נתנו ליהודים רבים מסמכים מזויפים כדי להסוות את יהדותם, וזאת עשו גם ביישובים אחרים בסביבת העיר. חברי הרשת סייעו ליהודים לשמור על מאפייני דתם ולא השתמשו בעובדה שהיהודים היו במנזרים כדי להשפיע עליהם להמיר את דתם. היו משפחות נוספות מחוץ למעגל הכמורה שסייעו ליהודים במסגרת רשת אסיזי.

בצילום למעלה : ניירותיה של גרציה ויטרבי היהודיה אשר זוייפו בידי ברידזי ( באדיבות יד ושם)

לאחר שהכיבוש הגרמני התבסס באיטליה וממשלת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית התארגנה ומונה מפקח נמרץ למימוש הפיקוח על היהודים, נסגרו דרכי המילוט שהיו קיימות לגנואה ולשווייץ. הפתרון היחידי להוצאת יהודים מתחום הסכנה היה דרך החזית הדרומית – מרחק של 200 ק"מ בקירוב. המושל הגרמני הסכים לספק כלי רכב ל"קבוצת צליינים" שנתקעה באסיזי בתנאי שהאב ניקאצ'י ילווה אותם, ושיירה אחת יצאה לדרום ברכב של הצבא הגרמני ואף הצליחה להגיע ליעדה. בדרך חזרה מהדרום הביא ניקאצ'י אספקה לפליטים מצבאות בעלות הברית. מבצע זה היה חד-פעמי ומוגבל בהקפו ובעיות הסתרת הפליטים היהודים וחילוצם נותרו בעינן.

אל האזור המשיכו להגיע פליטים יהודים ולא-יהודיים. בתי תושבי העיר התמלאו באורחים. מפעם לפעם הגיעו לעיר גם טייסים של בעלות הברית ממטוסים שהופלו בסביבה. צעירי הסביבה החלו להתארגן כפרטיזנים והחלו בפעולות חבלה נגד הצבא הגרמני. הגרמנים החלו להגיב לפעולות הפרטיזנים, ועשו זאת, בדרך כלל, מחוץ לעיר אסיזי עצמה. כאשר נתפסו אחדים מהפליטים התגלו אחדים ממקומות המחבוא. בדרך כלל היה מקבל ניקאצ'י מידע מראש על תחילתן של סריקות במנזרים אחרי יהודים, וכך מולטו הפליטים בדרכי סתר ליערות ומשם למערות בהרים. למרות שהנזירות העלו באש את מה שנותר בחדרי הפליטים, בכל זאת התגלו במנזרים ממצאים מחשידים. הנזירות טענו שאלו שייכים לפליטים לא-יהודיים. המושל הקתולי של העיר ניסה לסייע אך הסביר כי הוא קובע רק בתחום העיר עצמה וכל מה שקורה בערים שכנות הוא בתחום השליטה של מושלים אחרים. ואכן בערי הסביבה נתפסו פליטים אך לא כן באסיזי.

שירותו של אלוף הרוכבים

ג'ינו ברטלי, אחד מגדולי רוכבי האופניים באיטליה ודמות נערצת באותה עת, שימש כשליח של המחתרת באזור פירנצה (מקום מגוריו). במסגרת אימוניו רכב ברטלי על אופניו והגיע לכל מקום מבלי לעורר חשד. הוא ניצל את המוניטין שיצאו לו וסמך על כך שהמשטרה המקומית לא תעז לעצור אותו.

כאשר נודע על קיום קבוצת פליטים באזור, נהג ברטלי לצאת לקראתם במסגרת אימוניו כשהוא לבוש בחולצה הנושאת את שמו במטרה שהדבר יסייע לזהותו כרוכב הנודע. הוא אסף את צילומי הפליטים עבור התעודות מהמנזרים והביא אותם למעבדה באסיזי. כעבור יום היה שב עם התעודות המוכנות למקום המקלט של הפליטים. כל זאת, תחת עיניהן הפקוחות של משמרות המשטרה הפשיסטית הגלויה והסמויה והצבא הגרמני לשלוחותיו. המסמכים הוסלקו בשלדת האופניים, באוכף האופניים ובספר התפילות של רוכב האופניים האדוק. החיפושים, שבכל זאת נעשו לעתים בכליו במחסומי הדרכים, לא העלו דבר. בפעם אחת הוא נקרא לחקירה בווילה שהייתה ידועה כמפקדה של המשטרה הפשיסטית בה בוצעו עינויים והוצאות להורג. בחקירתו הוזהר שלא לקיים קשר עם המחתרת. לאחר חקירה זו שלח ברטלי את בני משפחתו למחבוא והמשיך בפעולותיו לטובת המחתרת.

ברטלי אף מסר מידע על הערכות המשמרות הגרמנים לאורך דרך המילוט היחידה שנותרה לדרום. אך בסופו של דבר, המבריחים דרכה נתפסו והדרך נסגרה. בעקבות דיווחיו החליטה המחתרת להפסיק את ניסיונות משלוח הפליטים לדרום המדינה.

מעשיו אלה של ברטלי פורסמו רק ב-2003, שלוש שנים לאחר מותו. ב-2008 ערכו מספר רוכבי אופניים איטלקים, בהם פאולו בטיני, מאוריציו פונדריסט וכדורגלן העבר פבריציו רבאנלי, מסע אופניים מפירנצה לאסיזי – הדרך אותה עשה ברטולי על אופניו בזמן המלחמה, לציון פעולתו האמיצה להצלת פליטים.

מעצרים

אחרי מעצרים של אחדים מהפליטים בעיר פרוג'ה, הובילו העקבות לאסיזי. בחקירות התבררו הזהויות המזויפות של הפליטים שנתפסו, ובעקבות זאת הגיעה המשטרה החשאית האיטלקית למעבדה להכנת התעודות. בעלי המעבדה עוד הספיקו להשמיד את המיכשור שהיה ברשותם. אחדים מהנלכדים לא עמדו ביסורים, נשפטו והוצאו להורג. ניקאצ'י נעצר והופעל עליו לחץ על מנת שיגלה את מקומות המחבוא.

ידידתו האיטלקית של השופט הגרמני הראשי, גנרל בובה, הביאה לכך שניקאצ'י ישוחרר מבית הכלא. המשטרה האיטלקית לא הייתה מוכנה להמשיך להחזיק אותו במאסר ללא משפט. הגנרל המשיך במשפטים ושיחרר את רוב החשודים לאחר שהחליט כי המסמכים שבידם אינם מזויפים. העצירים שנותרו בכלא שוחררו ב-20 אפריל, יום ההולדת של היטלר.

ב-17 במאי 1944 עצרה המשטרה את ברונצ'י. הוא הועמד לדין, אך שוחרר בהתערבות הוותיקן.

השחרור

ב-4 ביוני 1944 החלה הנסיגה הגרמנית. בעלות הברית נכנסו לעיר והחליטו לנצל את המתקנים המוכנים של חיל הרפואה הגרמני. הם עשו אותם למתקני חיל הרפואי של בעלות הברית ואסיזי הפכה למרכז החלמה לחיילים הבריטיים. הפליטים היהודים והלא-יהודים יצאו ממקומות המחבוא במנזרים ומההרים ובכך הסתיימו עבורם תלאות המלחמה.

לאחר המלחמה אמר ברונצ'י על פעולותיו: "ההשגחה העליונה הפקידה בידינו 200 יהודים, ובעזרת האל ובהתערבות פרנציסקוס הקדוש לא נפל איש מהם בידי רודפיהם".

הנצחה

לאחר כיבושה של אסיזי הגיע אליה אלכסנדר רמתי עם המחנה השמיני הבריטי, ככתב צבאי. לאחר שנודע לו הסיפור על המחתרת, פגש את גיבוריה והבטיח כי יעלה את סיפורם על הכתב. חלפו כשלושים שנה עד שהדבר עלה בידו.

ספרו The Assisi Underground: The Priests Who Rescued Jews ("מחתרת אסיזי: הכמרים שהצילו יהודים") הוא רומן היסטורי, שיצא לאור בארצות הברית בשנת1978, ומתאר מפיו של "פדרה גוארדיאנו", כינויו של רופינו ניקאצ'י, את סיפורם של הפליטים היהודים והמחתרת שפעלה להצלתם. הרומן מקיף את התקופה מהיום בו רומאנכבשה בידי הגרמנים – 10 בספטמבר 1943 ועד 17 ביוני 1944, היום בו שוחררה העיר על ידי בעלות הברית.

בשנת 1980 יצא לאור תרגום לעברית בשם המחתרת באסיזי, בהוצאת "מסדה".

בעקבות הרומן כתב רמתי גם תסריט וביים סרט קולנוע בשם The Assisi Underground, בכיכובו של בן קרוס, שיצא לאקרנים בשנת 1985.