"במסגרת מרוץ החימוש הבין-מעצמתי שהתפתח לאחר המלחמה, כאשר הסתבר לארה"ב כי מרגלים סובייטים מושתלים ב"פרויקט מנהטן" העבירו לבריה"מ מידע סודי ביותר שסייע למנהיגת העולם הקומוניסטי להשיג את הפצצה – החליט נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, להיכנס לשלב הבא של היכולת ההרסנית: פיתוח פצצת מימן. המטרה הייתה פשוטה: לזכות שוב ביתרון האסטרטגי-איומי על פני בריה"מ. האיש שהוביל את ארה"ב בנתיב המימני הזה היה המדען היהודי-אמריקאי פרופ' אדוארד טלר, ידיד ישראל, שלימים נודע בתואר "אבי פצצת המימן".
האמצעים והמאמצים שהשקיעה ארה"ב בפיתוח פצצת המימן היו אדירים אבל הגורל המתעתע לגלג בצחוק גדול על מעצמת-העל. בשעה שעדיין לא נדמו הדי הניסוי המימני האמריקאי, הראשון בתולדות האדם, ב-1 במרס 1954, באי ביקיני שבאוקיאנוס השקט, כבר פעלו בארה"ב מרגלים סובייטים שהדליפו לבריה"מ מידע מדויק על מהותו של הפרויקט המימני.
מי שעמד בראש המערכת המימנית הסובייטית באותם ימים היה הפיזיקאי פרופ' אנדרי סחרוב, שלימים הפך לאחד ממתנגדיו החריפים ביותר של המשטר הקומוניסטי ולוחם ללא חת למען זכויות האדם.
"צאר בומבה" הייתה מפלצת טכנולוגית בכל קנה מידה. משקלה של ה"בומבה" היה 27 טונות, אורכה 8 מטרים וקוטרה 2 מטרים. ממדיה היו כה גדולים שמלכתחילה אי אפשר היה להעמיס אותה על מטוס התובלה הגדול ביותר שעמד אז לרשות בריה"מ – טופולב 95 בעל מנועי טורבו-פרופ. כדי לפתור את הבעיה נאלצו מהנדסי התעופה של בריה"מ לבנות כמעט מחדש את מרחב נשיאת הפצצות במפציץ הענק. הפעולה הראשונה שנדרשה: להסיר כליל את דלתות הנעילה של המפרץ לשיגור הפצצות ולהאריך את המיפתח. כאשר הושלמה המשימה הטכנולוגית-אווירית היה המטוס מוכן לצאת לאתר הניסויים. כדי ש"הבומבה" – שהופעלה על בסיס הטכנולוגיה של לחץ ברומטרי – לא תיפול מהר מדי צוידה הפצצה במצנח בלימה מיוחד שמשקלו כ-800 ק"ג.
כדי שהמוח האנושי יוכל לקלוט את מלוא כוח ההרס השטני שהיה טמון ב"פצצת הצאר" יש צורך לתרגם את המספרים הגדולים להסבר מעשי. 50 מגה-טון שווים בעצמתם לפי עשר יותר מכל כמות חומרי הנפץ שבהם השתמשו במלחמת העולם השנייה. לנתון מדהים זה היה צורך להוסיף עוד אלמנט קטלני אחד שלא בא לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה – הקרינה הרדיואקטיבית, הישירה והעקיפה. הישירה: זו הנובעת מהפיצוץ עצמו. העקיפה: זו העולה עם להבת הפיצוץ הענקית עד אל מרומי האטמוספרה ומשם גולשת, עם הרוח, לכל רוחות העולם, שוקעת ונספגת בצמחיה ובמקורות המים, מגיעה באמצעות שרשרת המזון אל גוף האדם וגורמת למותו בעינויים או למחלות סרטניות ולפגמים גנטיים חמורים העוברים בתורשה מדור לדור.
סחרוב שהכיר היטב את כל הנתונים המדהימים האלה כבר לפני הניסוי, התחיל לחשוש שהמשך מרוץ החימוש הגרעיני והניסויים המימניים שיבוצעו במסגרתו, יגרמו לכך שהסכנה להכחדתו של הגזע האנושי תהיה ברורה וממשית. ככל שהרהר יותר על הסכנות הטמונות בניסוי הפך החשש לפחד אימים. האדם היחיד באותם ימים שבידיו הייתה נתונה הסמכות לקבוע את גורלו של הניסוי, ואולי גם את עתיד האנושות, היה המזכיר הראשון של המפלגה הסובייטית דאז, ניקיטה חרושצ’וב. סחרוב רצה לדבר עם חרושצ’וב כדי להסביר לו איזו צרה צרורה צפויה לעולם, אך במסגרת העולם הדיקטטורי שבו חי הוא חשש משני דברים ולא ידע מפני מה הוא צריך לחשוש יותר: מביצוע הניסוי או מעימות עם חרושצ’וב.
בסופה של התלבטות מייסרת החליט סחרוב, כמעט ברגע האחרון, לעשות מעשה. הוא טלפן לחרושצ’וב יום אחד לפני הניסוי המיועד של "הבומבה". את השיחה הקצרה התחיל סחרוב בתיאור הסכנות הכרוכות בניסוי ובתוצאותיו. "אני חושש מאד" הסביר סחרוב "שאם נבצע את הניסוי הנשורת הרדיואקטיבית כתוצאה מן הפיצוץ האווירי תגרום למוות מיותר של מאות אלפי אזרחים".
חרושצ’וב ניסה להרגיע את המדען המודאג. "אני מבטיח לך" אמר לסחרוב "שאבדוק בכובד ראש מה ניתן לעשות כדי לדחות את הניסוי".
סחרוב לקח את הדברים ברצינות, כמעט כהבטחה מחייבת מצידו של חרושצ’וב. מן הטעם הזה היה מאד מופתע להיווכח, כבר למחרת היום, כי הניסוי בוצע כמתוכנן באתר הניסויים באזור האי "נובייה זמלייה". זה היה בדיוק המועד בו התקיים הקונגרס השנתי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וחרושצ’וב בחר בו כדי שיוכל להציג את ההישג של בריה"מ, ושלו כמובן, בפני כל העולם.
הנתונים שהיו קשורים בניסוי ובתוצאותיו היו מחרידים הרבה יותר מכפי שצפה סחרוב. ה"בומבה" התפוצצה מעל "נובייה זמלייה" בשעה 11:32 לפני הצהריים, בגובה 4000 מ' מעל פני הים, מצפון לחוג הארקטי. כדור האש שטיפס אל השחקים בעקבות הפיצוץ הגיע עד לגובה של 60 ק"מ, יותר מהמרחק שבין תל-אביב לקיסריה לדוגמה. קוטר הפיצוץ היה בסביבות 30-40 ק"מ, יותר מאשר המרחק שבין תל-אביב לנתניה. אור הפיצוץ נראה בבירור עד לטווח של 1000 ק"מ מן המוקד; חום האימים של הפיצוץ הגיע לדרגה כזו שהיה מסוגל לגרום כוויות בדרגה שלישית לכל נפגע עד טווח של 100 ק"מ; הרעשים הסיסמיים שגרם הפיצוץ נרשמו בכל תחנות המעקב בעולם והגיעו לדרגה של 5.25 בסולם רעידות האדמה של ריכטר. הרעם של הפיצוץ נע סביב כדור הארץ שלוש פעמים. במרחק של מאות קילומטרים מנקודת הפיצוץ נהרסו בתי עץ ובתי אבן איבדו את גגות הרעפים שלהם, את הדלתות והחלונות; כל תשדורות הרדיו באזור נאלמו למשך יותר משעה".
ראה גם: Tsar Bomba – Wikipedia
פרס נובל לשלום הוענק לאנדרי סחרוב , אך הוא לא הורשה להשתתף בטקס
מסוף שנות ה-50 החל סחרוב להיות מודאג מההשפעות המוסריות והפוליטיות של עבודתו. הוא מחה כנגד התפשטות הנשק הגרעיני והניסויים בו והיה פעיל בהשגת האיסור החלקי על ניסויים גרעיניים שהושג ב 1963.
בשנת 1965 חזר לעסוק בקוסמולוגיה, אך המשיך להתנגד לדרכו הפוליטית של המשטר. במאי 1968 הוא פרסם (מחוץ לברית המועצות) מסה שכותרתה "הרהורים אודות קדמה, קיום הדדי בשלום וחופש אינטלקטואלי" שבעקבותיה נאסר עליו להשתתף בכל מחקר הקשור ליישומים צבאיים והוא חזר לחקור בתחומי הפיזיקה התאורטית. שנתיים לאחר מכן הוא ייסד את "ועדת מוסקבה לזכויות האדם" תחת לחץ הולך וגובר של השלטונות, בקבוצה זו (שכונתה גם "קבוצת הלסינקי") היה נתן שרנסקי אחד הפעילים הבולטים ועוזרו של סחרוב.
בשנת 1973 הוצע שמו של סחרוב כמועמד לפרס נובל לשלום, הפרס הוענק לו ב-1975 אך הוא לא הורשה להשתתף בטקס. סחרוב המשיך להיות פעיל למען זכויות אדם כבסיס עקרוני לכל מערכת פוליטית, ותמך במאבקם של הסירובניקים היהודים לעלות מברית המועצות לישראל.
ב-22 בינואר 1980 הוא נעצר והוגלה לעיר גורקי לאחר שמחה כנגד המעורבות הסובייטית בפלישה לאפגניסטן. בין השנים 1980-1986 הוא היה נתון תחת פיקוח הדוק של המשטרה ובודד מהעולם. הותר לו לחזור למוסקבה רק בדצמבר 1986, שם עזר ביסודם של ארגונים פוליטיים אופוזיציוניים, הראשונים שהותר להם להתקיים באופן חוקי. הוא נבחר באפריל 1989 לועידת נציגי העם והיה ממנהיגי האופוזיציה.
בסוף שנת 1989 מת סחרוב מהתקף לב ונקבר בבית העלמין וגנקובסקיה במוסקבה. היה נשוי משנת 1972 לילנה בונר, פעילת זכויות האדם, שנפטרה בארצות הברית בחודש יוני 2011.
על שמו נוסד פרס סחרוב לחופש המחשבה בשנת 1988. פרס זה מוענק מדי שנה על ידי האיחוד האירופי לאנשים וארגונים הפועלים למען זכויות האדם וחירותו.
מקור : אנדריי סחרוב – ויקיפדיה
בצילום למטה : אנדרי סחרוב ב1988 לאחר המפגש שלו במוסקבה עם שר החוץ האמריקאי בנושא זכויות אדם בברה"מ
1
