בצילום למעלה : דיוויזיה רעננה של לוחמי מארינס מגיעה לאי סאיפאן במלחמת העולם השנייה על מנת לתגבר ולהחליף את הכוח האמריקאי המותש .
2nd Marine Division replacements move up to the front lines on Saipan, 2 July, 1944
הקרב על סאיפאן (Battle of Saipan) היה הראשון בסדרה של התקפות שיזם הפיקוד האמריקאי במטרה לכבוש את איי מריאנה במסגרת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי סאיפאן שבאיי מריאנה הצפוניים מה-15 ביוני 1944 עד ה-9 ביולי באותה השנה. במסגרתו השמידו הדיוויזיות ה-2 וה-4 של חיל הנחתים ודיוויזיית הרגלים ה-27, בפיקוד לוטננט גנרל הולנד סמית', את הדיוויזיה ה-43 של הצבא היפני הקיסרי בפיקוד לוטננט גנרל יושיצוגו סאיטו, שהגנה על האי, והשתלטו עליו לאחר קרבות קשים. במהלך כיבוש סאיפאן ספג הצבא האמריקאי את כמות הנפגעים הגדולה ביותר עד אותו שלב במסגרת המערכה נגד יפן בזירת האוקיינוס השקט. מתוך 71,000 חיילים שנחתו באי, 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.
US Marines crawl on the beach to avoid Japanese gunfire after landing on Saipan
הפלישה הפתיעה את היפנים שציפו למתקפה דרומה יותר. אדמירל סואמו טויודה, מפקד הצי הקיסרי היפני ראה בכך הזדמנות להשתמש בכח התקיפה שיועד להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות כדי לתקוף את כוחות הצי האמריקאי סביב סאיפאן וב-15 ביוני הוא נתן את פקודת התקיפה. כך התחיל קרב ים הפיליפינים שתוצאותיו היו הרסניות לצי הקיסרי היפני שאיבד 3 נושאות מטוסים ומאות מטוסים. הכוחות היפנים באיי המריאנה נותרו ללא כל תקווה לתגבור ולאספקה.
לחימה עד החייל האחרון
ללא אספקה נגזר גורלו של הקרב, אך מגיניו היפנים של האי היו נחושים להילחם עד האדם האחרון. סאיטו ארגן את חייליו בקו שעוגן בהר טאפוטצ'או וניצל את פני השטח ההרריים והניתנים להגנה של מרכז סאיפאן. הכינויים שהעניקו האמריקאיים לאזורי הקרבות, "כיס הגיהנום", "רכס לב הארגמן" ו"עמק המוות", מעידים על עוצמת הקרבות. היפנים השתמשו במערות הרבות שהיו בפני השטח הוולקניים כדי לעכב את הכוחות התוקפים, הם התחבאו במשך היום ובלילה יצאו להתקיף. האמריקאים פיתחו בהדרגה שיטות כדי לטהר את המערות בעזרת צוותי להביורים שנתמכו בארטילריה ובמקלעים.
עד 7 ביולי 1944, כבר לא נותר ליפנים לאן לסגת. סאיטו הכין תוכניות למתקפת בנזאי התאבדותית אחרונה. על גורל האזרחים שנשארו על האי, אמר סאיטו, "אין יותר הבדל בין חיילים לאזרחים. זה יהיה לטובתם אם הם יצטרפו להתקפה עם חניתות מבמבוק מאשר יפלו בשבי", עם שחר, כשקבוצה המונה תריסר אנשים נושאת דגל אדום ענק לפניהם, הסתערו כל החיילים הנותרים והבריאים בגופם (מספרם נאמד ב-3,000) קדימה בהתקפה אחת אחרונה. באופן מדהים מאחוריהם השתרכו הפצועים כשחלקם חבושים בראשם, נשענים על קביים ובקושי חמושים. היפנים הסתערו על שני גדודים אמריקאים והצליחו לגרום להם כ-650 נפגעים, לפני שכל הכוח התוקף הושמד באש מקלעים וארטילריה אמריקאית. בשעה 16:15 ב-9 ביולי, אדמירל טרנר הודיע שהושלם כיבוש האי סאיפאן. סאיטו והמפקדים הכפופים לו, הירקושי ואיגטה, התאבדו באחת המערות. בנוסף להם התאבד גם סגן אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, שהוביל את נושאות המטוסים היפניות במהלך מתקפה על פרל הארבור ובקרב מידוויי, ונחת בסאיפאן כדי לעזור בהגנה על האי.
מאות רבות של אזרחים יפנים התאבדו בימים האחרונים של הקרב, חלקם קפצו מצוקים שזכו לכינויים "צוקי ההתאבדות" ו"צוקי הבנזאי". רוב המאמצים של החיילים האמריקאים לשכנע את האזרחים להיכנע במקום להתאבד היו חסרי תועלת. התעמולה שהופצה ביפן ותיארה את האמריקאים והבריטים כ"שטנים" שיתייחסו לשבויים בצורה ברברית הרתיעה אותם מלהיכנע.
לפי ההערכות הסופיות, נהרגו כ-22,000 אזרחים יפנים. כמעט כל החיילים היפנים שהוצבו על האי (לפחות 30,000) נהרגו. לאמריקאים הניצחון עלה ביותר נפגעים מבכל קרב אחר עד אז במלחמה באסיה ובאוקיינוס השקט. מתוך 71,000 החיילים שנחתו 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.
לאחר הקרב
כתוצאה מתבוסת היפנים בקרב, אולץ ראש הממשלה היפני הידקי טוג'ו להתפטר. לאחר שהגיעו החדשות על התבוסה לטוקיו הוא שוחרר מפיקוד על הצבא היפני באופן מיידי וב-18 ביולי 1944, הוא התפטר ביחד עם כל ממשלתו.
לאחר הקרב הפך האי סאיפאן לבסיס חשוב למבצעים הבאים באיי המריאנה ולאחר מכן בפלישה לפיליפינים באוקטובר 1944. מפציצים שהוצבו בסאיפאן תקפו את הפיליפינים, איי ריוקיו ויפן.
לאחר קרב סאיפאן בקיץ 1944, נפל לרשות האמריקאים שדה תעופה קדמי באיי מריאנה – מתאים מבחינת טווח טיסה, מנו יכלו להוציא גיחות B-29 לבצע הפצצות על איי הבית היפנים (קרי יפן עצמה).
קפטן סקאה אובה מהצבא היפני ו-46 מחייליו החזיקו מעמד בהרים עד ה-1 בדצמבר 1945 אז נכנעו.
מקורות המידע
סיפור גבורתו של קפטן בנימין לואיס (בן) סלומון בקרב סאיפאן
בן סלומון היה רופא יהודי בצבא ארצות הברית. בשנת 2002, 58 שנים לאחר מותו בקרב על סאיפאן במלחמת העולם השנייה, הוענקה לו מדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר. צעד חריג זה, הענקת עיטור צבאי ללוחם עשרות שנים לאחר נפילתו בקרב, נעשה על מנת לתקן עוול היסטורי שנגרם למספר לוחמים בצבא ארצות הברית שהופלו על בסיס אנטשמי או גזעני.
נולד ב- 1 בספטמבר 1914 במילווקי, וויסקונסין, ארצות הברית, למשפחה יהודית. ב-1937 הוא סיים את לימודיו בבית הספר לרפואת שיניים של אוניברסיטת דרום קליפורניה.
ב-1940 גויס לחיל הרגלים של צבא ארצות הברית. ב-1942 מונה לקצין בחיל רפואת השיניים. במאי 1943 שירת כרופא השיניים של רגימנט החי"ר 105, באוגדת החי"ר 27. ב-1944 הוא קודם לדרגת סרן. ביוני 1944, על חופי האי סאיפאן, בהיעדר צורך ברופא שיניים בזמן הקרבות, התנדב להחליף את המנתח הפצוע של הגדוד השני. ככל שהגדוד השני המשיך להתקדם הלך מספר האבדות ועלה. ב-7 ביולי הוקמה תחנת הטיפול שלו כ-50 מטרים מאחורי השוחה הקדמית. האוהל החל להתמלא בפצועים שזרמו מהקרב וחיילים יפנים החלו לחדור לתוכו. הוא הצליח להדוף את החיילים היפנים מהאוהל והורה על פינוי הפצועים בעודו נשאר מאחור לחפות על נסיגתם. כשחיילים אמריקאים חזרו למקום מספר ימים לאחר הקרב, הם מצאו את גופתו שמוטה על מכונת ירייה, מול עמדת הירי היו מוטלות גופותיהם של 98 חיילים יפנים. גופתו הייתה מנוקבת ב-76 כדורים ובדקירות כידון מרובות מהן 24 שככל הנראה ספג בעודו בחיים.
ב-1 במאי 2002, 58 שנים לאחר מותו בקרב על סאיפאן במלחמת העולם השנייה, הוענקה לו מדליית הכבוד של הקונגרס – העיטור הצבאי הגבוה ביותר, על-ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.
