השבוע לפני 79 שנה ייללו הצופרים בלונדון, והעירו את אנשי חוליית חוליית הכבאים במתחם חיל התותחנים המלכותי. הצוות תפס את הציוד ורץ אל גן וולוויץ', מישור מוגבה מדרום לנהר התמזה, ממנו אפשר לראות את לונדון נפרשת עד האופק. השעה היתה קרוב לחמש בבוקר והשמיים נקיים מעננים, ומלאים רק באלומות זרקורים ועננות שחורות סביבן – פיצוצי פגזי נ"מ. הכבאים המתינו לפצצות שיטילו מטוסי הנאצים שנשלחו להכות בעיר, כדי להגיע ולחלץ נפגעים. ואז, לאור קרני שמש ראשונות, ראו משהו מוזר מאוד (ניצן סדן , 2020)
הוורמאכט שיגר לראשונה את טיל השיוט V-1 נגד לונדון 1944, שבוע לאחר הנחיתות המוצלחות של בעלות הברית בצרפת
V-1 היה טיל השיוט המבצעי הראשון בעולם. הטיל פותח על ידי חיל האוויר הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, והיה בשימוש מיוני 1944 עד מרץ 1945.
בטיל הורכב מנוע סילון, בהתבסס על תפיסת ההנעה הסילונית שפותחה לראשונה עבור מטוסי המסרשמיט Me 262.
רמת הדיוק של הטיל הייתה נמוכה כך שלא היה יעיל נגד מטרות צבאיות ובהתאם שוגר אל עבר הערים לונדון בבריטניה ואנטוורפן בבלגיה. הטילים שוגרו ממגלשים מיוחדים בחופי צרפת והולנד. בתקופת השיא שוגרו טילי V-1 בקצב של מעל 100 טילים ביום והביאו להרס רב ולהרג אזרחים.
בתחילת השימוש המבצעי בהם, דיוק הפגיעה של טילי ה-V-1 היה במעגל ברדיוס 9.5 מייל מסביב למטרה, אבל עם סיום המלחמה, הדיוק שופר לרדיוס של 3.5 מייל, דיוק בר השוואה לזה של טילי ה-V2. גם מהירות הטיל שופרה, ועם סיום המלחמה טילי ה-V-1 טסו במהירות של מעל 800 קמ"ש.
בהדרגה פחת קצב השיגור לאחר שבעלות הברית כבשו את אתרי השיגור. בעיתוני בעלות הברית הטיל תואר כמטוס רובוטי הטס למרחק מאות קילומטרים, על כן דבק בו הכינוי "פצצה מעופפת".
הבריטים הפעילו כנגד טילי ה-V-1 מערך הגנה אווירית, שכלל תותחי נ"מ ומטוסים ליירוט הטילים בעת מעופם, בעוד שמפעלי הייצור של הטילים היוו יעד להפצצה אסטרטגית.
השיגור המבצעי הראשון נערך ב-12 ביוני 1944. בעלות הברית הפציצו את אתרי השיגור מדצמבר 1943, והצליחו ליירט טילים רבים בעודם באוויר. היעד המקורי והעיקרי של הטילים היה העיר לונדון בירת בריטניה, לדרישתו של אדולף היטלר. בעקבות תקיפות בעלות הברית, הפך נמל העיר אנטוורפן בבלגיה ליעד נוסף.
כ-30 אלף טילים נבנו ומהם כ-10,000 שוגרו לעבר בריטניה. כ-4,000 מתוכם פגעו באזור לונדון. כתוצאה מפגיעות הטילים, נהרגו כ-5,500 אזרחים.
בעקבות ה-V1 הופיע גם ה-V2, טיל בליסטי מבצעי ראשון, אותו לא היו מסוגלים בעלות הברית להפיל או אפילו לזהות כשהוא מתקרב, אך עבור הנאצים זה כבר היה מאוחר מדי; הסובייטים נכנסו לברלין, היטלר התאבד, ו"רייך אלף השנים" החזיק פחות עונות מ"דורה ההרפתקנית" או "לאסי".
לאחר המלחמה, צבאות ארצות הברית, ברית המועצות וצרפת ערכו ניסויים בייצור טילים דומים לטיל V-1 לאחר שמספר טילים כאלה נפלו לידם. חיל הים האמריקני פיתח גרסה של הטיל לחימוש צוללות, בשם KGW-1.
אפקטיביות הטיל כמערכת נשק
טילי ה-V-1 נחשבו לנשק הגרמני האפקטיבי ביותר של מלחמת העולם השנייה, זאת בניגוד לטילי ה-V2 שהיו יקרים יותר ואפקטיביים פחות.
הפצצות טילי ה-V-1 אילצו את בעלות הברית להשקיע משאבים רבים באמצעים הגנתיים, תחמושת, ודלק בעבור המטוסים המיירטים. חלק מהאפקטיביות נבע מהעובדה שמהירות הטיל הייתה תת-קולית והשמיעה רעש אופייני שהביא לתחושת פחד עבור השומעים בסביבת המעוף שלה.
הצורך הבלתי פוסק ליירט את הטילים הסיט את המטוסים המיירטים מהמטרות הראשוניות שלהם, באופן שהביא לתוספת משמעותית בזמן ההכנה להתקפות בעלות הברית. בעלותו של טיל V2 בודד ניתן היה לייצר 20 טילי V-1, בעוד שניהם נשאו בערך אותו משקל ראש קרבי. לכן, באופן אירוני, לאחד מכלי הנשק המבצעיים המתקדמים ביותר של גרמניה במלחמת העולם השנייה הייתה השפעה פחותה בהרבה מאשר טיל ה-V-1 הפשוט יותר.
1