אחר כך ישבתי בקפטריה של שדה התעופה ולגמתי בנחת קפוצ'ינו איטלקי מצוין, מצפה להודעה על עליית הנוסעים למטוס שייקח אותי לסרדיניה.

מה הביא אותי לכאן? איזה שד טילטל אותי, כמעט מהיום למחר, בתחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, בלי הכנה, אל האי שבמערב הים התיכון?

הרמתי את תיק הקרטון הפשוט שהבאתי מהבית: קצת שרטוטים, צילומים ותצלומי אוויר. בתיק הזה ארזתי את תמצית הרעיונות שגרמו לי לעזוב את עבודתי ולטוס לסרדיניה בתחילת החורף. אבל יותר מכל הכיל התיק הזה אי־ודאות; האם תהיה התאמה בין הרעיונות שלא נתנו לי מנוחה זה חודשים לבין המציאות שתתגלה לעיני?

כשנחתתי כעבור שעתיים בשדה התעופה הקטן של קליארי, בירת סרדיניה, התעצמה בי ההרגשה שאני עומד לפני שינוי בחיי.

אם יתאמת אף חלק מהדברים, תהיה לכך השלכה שתאיר פרק היסטורי מרכזי בחיי הים התיכון הקדום: סיפורם של גויי הים.

בבית המלון חשתי, בנוסף לעייפות, את ההתרגשות גואה.

בחוץ היה לילה אפל. למחרת הייתי אמור לצאת אל אתרי הנוֹרָאגִים (NURAGIC). לא הכרתי איש בסרדיניה.

לבדי, בלובי המרופד קטיפה אדומה של מלון "איטליה", נשענתי על אחת הכורסאות והרהרתי באירועים שהביאו אותי הלום.

בעקבות החומות
סקר ארכיאולוגי הוא מלאכה מייגעת ואיטית, המהווה בסיס לידע היסטורי וארכיאולוגי. זו פעולת מיפוי רגלית, שבמהלכה נרשם כל חפץ, אתר או מתקן מעשה ידי אדם. בעקבות הסקר, אפשר ליצור מפה מלאה של האיזור הנחקר.

במפה מופיע הכל: מתל מבוצר עצום ממדים ועד גת חצובה או טראסה חקלאית. בסופו של דבר, מתפרסם הסקר בכרך עבה, ואור חדש מאיר על איזור שהיה בלתי ידוע לנו. כך התגלו מצדה, חצור, טרויה וקברו של תות־ענח'־אמון.
הסקר הוא גם מלאכה מענגת ומספקת מאין כמותה. מישהו כתב פעם שהסיפוק הרב ביותר בחיי אדם הוא מחיקת כתם לבן על המפה.

כשהתחלנו את סקר השומרון ב־1978, לא שיערתי שכה מהר יעבור הזמן. לפני עשרים שנה היה השומרון כתם לבן על המפה, וכמעט כל אתר שגילינו ורשמנו היה בלתי ידוע לחוקרים. מתי הוקמו אתרים אלה? אחד מכיווני המחקר המבטיחים ביותר היה בין המאה ה־13 לעשירית לפני הספירה, המכונה על ידי הארכיאולוגים תקופת הברזל א'. במהלכה נוצר והתגבש העם הישראלי, התגבשות שהתרחשה בהרי יהודה ושומרון.

לאחר שהתגלה המזבח בהר עיבל, והמציאות השבטית והאתנית הישראלית החלה לובשת צורה מול עינינו, ביקשנו להרחיב את אזורי הסקר ולנוע לכיוון צפון־מערב, לעבר מישור החוף. קיוויתי למצוא במהלך הסקר אתר התנחלות ישראלי, רחוק מבקעת הירדן וקרוב לים התיכון, שבאמצעותו אוכל לבדוק כמה השערות היסטוריות שהיו לי על ראשית ישראל.

בסוף 1992 נעו שמונה אנשים לאיטם במדרון המתון והמיוער, מערבית ליישוב החדש קציר. היתה זו חוליה שסקרה את הר מנשה. מתחת, בכיוון צפון, נראו המסגדים של הכפר הגדול ערערה, ולפנינו היה ריכוז של ערימות אבנים גדולות. כשנכנסנו לאיזור גילינו על הערימות גם חרסים. היו אלה חרסים עבים וגסים, בצבע אפור־חום, מתקופת הברזל א'.

כבר בארוחת הצהריים, בצילו של חרוב גדול (שהפך אחר כך לחדר האוכל של המשלחת), הרגשנו שמצאנו את מבוקשנו – אתר התנחלות ישראלי חדש.

בשיחות עם תושבי המקום התברר שהמקום נקרא בערבית המקומית אל־אחוואט, שפירושו "הקירות" או "החומות". ערימות האבן הן שהעניקו למקום את שמו. כששבנו עם מכשירי המדידה, התברר שהאתר מוקף בחומת ענק, שרוחבה שישה עד שמונה מטרים. ככל שנמשכה המדידה ונלמדו צילומי האוויר, גבר הרצון לחפור אותו ולגלות את מסתריו. לקראת קיץ 1993 נפלה ההחלטה: אנו עתידים לערוך באל־אחוואט חפירת נסיון קטנה.

הפתעה מצרית
התצפית מאל־אחוואט היא מן המרהיבות בהר שומרון. האתר שוכן על מדרון גבוה של קמר אום אל־פחם וצופה אל כל רוחבו של הכרמל, אל זכרון־יעקב, אל מישור החוף ואל הרי השומרון המערביים. ביום נאה רואים ממנו את מגדל אוניברסיטת חיפה בצפון ואת מגדל שלום בתל־אביב מדרום. אך נראה שבכך מסתכמים יתרונותיו של האתר. תנאי המחיה בו קשים, והתנאים הסביבתיים אינם מאירים לו פנים. סביבו צמח חורש ים־תיכוני סבוך, משולב בעצי חרוב, ששרידים ממנו אפשר לראות גם היום. סלע הגיר הקשה במיוחד טרשי למדי. אין בו מקורות מים נובעים וקרקע חקלאית זמינה. והכי חשוב – הוא מרוחק למדי מהדרך ההיסטורית החשובה, דרך הים (VIA MARIS הרומית), שחיברה את מצרים ומסופוטמיה.

נדמה היה, שמייסדי האתר ביקשו במכוון "לברוח מהציוויליזציה", להתרחק ממעבר עירון ולהקים להם מסתור מבוצר בתוך החורש, רחוק מאלוהים ומאדם.

אך את זה הבנו רק כעבור זמן,  לאט לאט. התחלנו בחפירת הנסיון בחלק המערבי, הסמוך לחומת העיר. עדי זיו ויונתן רנד, אז סטודנטים לארכיאולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, קיבלו על עצמם לנהל את שטחי החפירה הראשונים. כבר בתצלום האוויר ובמפת האתר אפשר היה לראות את המאפיינים המוזרים שלו.

ראשית, היה זה אתר גדול למדי, שהשתרע על כ־30 דונם, וכולו מוקף חומה. צורתו סגלגלה, ואורכו מדרום לצפון כ־250 מטרים. התברר גם, כי מהלך החומה אינו דומה לחומות המוכרות לנו מתקופת הברונזה והברזל.

החל בתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפני הספירה) וכלה בתקופה הרומית, ואף לאחר מכן, מצטיינות החומות במזרח הקדום בקווים ישרים או מתעגלים. צורת החומה של אל־אחוואט שונה.

היא התפתלה במעין גלים ועוויתות; כל כמה עשרות מטרים היא ביצעה פיתולים מוזרים, שלא מצאנו להם שום תקדים או הסבר.

שנית, האתר חולק בתוכו לרובעים על ידי קירות. גם כאן היה זה תכנון מפורט, שלא הכרנו במקומות אחרים. מקום החפירה הראשון שלנו היה ברובע C, הרובע המערבי. חפרנו שם בקיץ 1993 במשך שבועיים. עד לתקופה האחרונה כיסו זיתים את הקרקע החקלאית של האתר, אבל בעקבות החפירה בעומק של מטר אחד בערך, הופיעו מבנים עתיקים, בנויים במתכונת המוכרת לנו מתקופת הברזל א' – בתים פשוטים של קירות אבן, ללא חומר מלכד, עם רצפות של אדמה מהודקת ועליהן חרסים ועצמות של בעלי חיים.

אך ההפתעה הגדולה היתה מציאתן של שתי חרפושיות מצריות. המוצאים הבינו מיד את חשיבות התגלית ופרצו בקריאות שמחה. החרפושית היא חותמת קטנה שאורכה כ־20 מילימטרים, והיא מגולפת בדמות חיפושית – בעל חיים מקודש במצרים הקדומה. משמעותו במצרית הקדומה היתה ח'פר – "להפוך" או "לגלגל", והכוונה למחזור השמש. החותמת מגולפת בצורת גב של חיפושית זבל (SCARABEUS) בצידה העליון, ועל גחונה המיושר מופיע דגם שהוא שם של אדם, מלך או סתם ציור. על אחת החרפושיות של אל־אחוואט הופיע שמו של האל המצרי הראשי – אמון רע, ועל השנייה הבז הוֹרוּס (אחד האלים המצריים החשובים, המייצג את השמש) כשהוא יושב ליד אריה. כששלחתי את הדגם של שתי החרפושיות לברוך ברנדל, מומחה ירושלמי ידוע בתחום, ענה לי מיד: השושלת ה־19, המאה ה־13 לפני הספירה.

מציאת החרפושיות פתחה לנו חלון אל אחת התקופות הסוערות והחשובות של המזרח הקדום, ועודדה אותנו לחשוב כי מדובר באתר התנחלות ישראלי. בחרפושיות השתמשו כל יושבי כנען של התקופה, ללא הבדל אתני, כחותם או כקמיע. כלי הקרמיקה וסגנון הבנייה דמו במידת־מה לאלה שהכרנו מאתרי ההתנחלות הישראליים ברחבי הר שומרון.

בעקבות הממצאים הגענו למסקנה: לפנינו אתר ארכיאולוגי גדול, שימיו היו מעטים יחסית. בכל מקום שחפרנו נמצאה שכבה אחת בלבד של מבנים ורצפות. לא התגלתה שכבה קודמת או מאוחרת יותר. הדבר חיזק את ההרגשה שלפנינו תופעה מיוחדת במינה: מבצר שחסה בצילן של חומות אדירות, אך ננטש ונעזב כליל לאחר דור או שניים.

אתר מסתורי
המשכנו את החפירה. אט אט נחשפה צורתו של האתר. ידענו מתי הוקם, ידענו כי משך קיומו היה קצר, והתחלנו להבין את תוכנית הבנייה המיוחדת. במשך הזמן הלך ונעלם דמיונו לאתר התנחלות ישראלי. פניתי לספרות ארכיאולוגית כדי לחפש מקבילות, אך לשווא.

במאות ה־12 וה־13 לפני הספירה, סוף תקופת הברונזה המאוחרת וראשית תקופת הברזל א', היתה כנען פסיפס אתני ופוליטי. ישבו כאן כנענים בחוף ובעמקים, ישראלים בהר, ארמים ליד הכינרת, פניקים בגליל העליון, פלשתים וגויי ים אחרים בחוף, עמלקים בנגב. וכל אלה נשלטו על ידי האימפריה המצרית, שכוחה הלך ושקע. במהלך מאה שנות מחקר ארכיאולוגי נוצרו הדפוסים שאיפשרו להכיר את תרבותם החומרית של רוב העמים והעממים הללו. אבל היישוב החדש שחפרנו לא התאים אף לא לאחד מהם.

הערים הכנעניות העתיקות שכנו בתילים מבוצרים כמו אלה של לכיש, חצור, בית־שאן ומגידו. האתר הזה היה שונה לחלוטין. בניגוד למה ששיערנו, הוא גם לא דמה לאתר התנחלות ישראלי. הישראלים ישבו בכפרים קטנים ובלתי מבוצרים במרומי הרי יהודה, השומרון והגליל. התימהון ואי־הוודאות הלכו וגברו ככל שהמשכנו לחפור. מהו האתר המסתורי שאנו חופרים?
יותר מכל בלטו לעיני המאפיינים המוזרים של הבנייה, אותם לא הכרתי. בתוך חומת העיר הרחבה הופיעו מסדרונות בנויים (קוֹרידוֹרים), ישרים או עגולים. פתחי מסדרונות אלה פנו אל פנים העיר, ובחלקם החיצוני היו חסומים. חלק מהם היו גבוהים כקומת אדם, וחלקם נמוכים מאוד, עד שאפשר היה להיכנס בעדם רק בזחילה. במקביל למסדרונות, הופיע סוג נוסף של מבנים: בקתות אבן דמויות איגלו, שהיו בנויות מאבנים גדולות ומקורות בשיטת "הכיפה המזויפת" (אבנים מונחות זו על זו, וכל שורה מוכנסת מעט פנימה ביחס לזו שמתחתיה).

קוטרן של הבקתות היה כארבעה מטרים, וגובהן כקומת אדם. אחת מהן נמצאה משולבת בחומה, ואחרות נבנו בנפרד. גם כאן לא עזרה לנו הספרות. תופעות ארכיטקטוניות כאלה לא נמצאו בכל מזרח הים התיכון.
לקראת העונה השלישית של החפירות, בקיץ 1995, נערם שלל של סימני שאלה. כבר היה ברור שסימני ההיכר הארכיאולוגיים של האתר שונים מכל מה שידענו. כדי לא להזדקק לתיאוריות שהציע אריך פון דניקן, לפיהן בוני האתר היו יצורים ירוקים מהחלל, הזמנתי למקום מבקרים רבים ככל האפשר. הראיתי להם את התופעות המוזרות, ושאלתי האם מישהו מכיר אותן. היינו בבעיה קשה: אין טעם לחפור אתר, אם אינך מכיר את התרבות של בוניו. היה זה פרופסור מאוניברסיטת חיפה, היסטוריון בעל שם, מיכאל הלצר, שזרק את ההצעה לראשונה: "למה שלא תנסו את התרבות הנוראגית של סרדיניה?"

את התרבות הנוראגית לא היכרתי, אבל פניתי לספרים. כשהצצתי בין דפיו של ספרה של מרגרט גואידו "סרדיניה", מסדרת תרבויות עתיקות, כמעט הוכיתי בהלם. בפרק על התרבות הנוראגית ראיתי את המסדרונות המסתוריים ואת בתי האיגלו שלנו. אחר כך קראתי את מאמרו של החוקר ג'ובני אוגאס, ושם, במאמר על הנוראג "סו־מולינו וילנובה פראנקה", ראיתי את המקור האמיתי לאל־אחוואט.

טיבו של המקור

מהאלף השני לפני הספירה ואילך התפתחה בסרדיניה תרבות מיוחדת במינה, התרבות הנוראגית. "נוראג" בלשון הסרדית הקדומה פירושו "ערימת אבנים". בשונה מהבנייה המקובלת באגן הים התיכון, בנו בסרדיניה מעין ערימות אבן ענקיות, גבעות מלאכותיות, שבתוכן חללים פנימיים שתיפקדו כחדרים. החדרים היו בנויים לרוב בשיטת הכיפה המזויפת, כדי שמשקל האבן הרב שמעליהם לא ימוטט אותם.
הקשר בין החדרים הפנימיים, כמו גם הקשר אל העולם שבחוץ, נוצר באמצעות מסדרונות בנויים, שהיו מעברים צרים, מקורים בשיטות שונות, שגובהם כגובה אדם או פחות מכך.

החל מהמאה ה־16 לפני הספירה, מתקופת הברונזה התיכונה ואילך, החל השלב הקדום של תרבות זו, הפרוטו־נוראגית. זוהי ערימת אבנים ששטחה 1,000 מטרים רבועים או פחות וצורתה משתנה. בתוכה מופיעים החדרים הפנימיים והמסדרונות, שצורתם עדיין פשוטה מאוד. מהפרוטו־נוראגים התפתח השלב הבא: הנוראגים הקלאסיים. מתוך הפרוטו־נוראג צומח מגדל ענק, עגול, המגיע לגובה של 25 עד 30 מטרים. למגדל זה כמה קומות, וחלקו העליון שטוח, בדומה למגדלי הטירות של ימי הביניים באירופה. סביב המגדל יש מערכת סבוכה של חדרים, מעברים, מתקני מים ומזון. הנוראג הקלאסי דומה למין כוורת של דבורים, הכוללת הרבה תאים קטנים ומעברים, אך כולם סביב המלכה האם – המגדל הענק שבמרכז.

הנוראגים הקלאסיים הגיעו לשיא התפתחותם בין המאה ה־14 למאה העשירית לפני הספירה. שטחו של הנוראג הידוע ביותר, בארומיני־סו־נוארקסי שבשפלת קמפידאנו, ארבעה דונם. סביבו התפתח  כפר בנוי בקתות עגולות, שבא לחסות בצל המבצר. ברחבי סרדיניה ידועים כ־7,000 נוראגים, ורק מעטים נחפרו ממש. זאת הסיבה לוויכוחים הסוערים באשר לטבעם.

אין ספק שהם שימשו למגורי אדם, אך לא ברור מדוע נבנו כך. בהעדר טקסטים היסטוריים (הכתב הגיע לסרדיניה עם הפניקים, במאה התשיעית לפני הספירה, כשהנוראגים כבר היו בתהליך של ניוון מהיר) אפשר רק לשער, שכל נוראג שימש משפחה מורחבת של לוחמים ואיכרים. ההנחה כי היו בין הנוראגים לוחמים עולה משפע המתכת ורמת המטאלורגיה של התרבות הזו, שהתבטאה, בין השאר, בייצור רב של נשק ובמבנה חברתי פיאודלי של לוחמים. הארכיאולוגים מצאו בתוך הנוראגים ממצא, המורה כי התנהלו בהם חיי משפחה רגילים; הכינו בהם מזון, ישנו ועשו פעולות ביתיות אחרות.

מלבד העדר הסבר מספק לצורה המיוחדת של המבנים, אחת הבעיות העיקריות שעימה מתמודדים החוקרים נעוצה ביחידאיות של התרבות הנוראגית. פרט לסרדיניה עצמה, נמצאו מבנים נוראגיים מועטים רק בקורסיקה, בסיציליה ובאיים הבלאריים.

את המידע הזה קראתי בספרים והתחלתי לעכל כשיצאתי מבית המלון, בבוקר סתיו בהיר, ועשיתי את דרכי לשפלת קמפידאנו. מטרתי היתה לברר האם יש דמיון של ממש בין המבנים ליד נחל עירון לבין התרבות הנוראגית. מובן שהיה עלי לבדוק עוד שאלה העומדת בבסיס המחקר: מה לסרדיניה הנוראגית ולכנען?

^{אלו שבאו מן הים} 

כבר בסוף עונת החפירה השלישית, לפני צאתי לסרדיניה, היה לי ברור שעצם גילוי המבנים הנוראגיים אינו מספיק. ברקע התגלית כולה עמד עניין היסטורי חשוב יותר, המסעיר את המחקר זה ארבעה דורות: גויי הים (THE SEA PEOPLES). ב־1882 פירסם האגיפטולוג הצרפתי, גסטון דה מאספרו (DE MASPERO), את כתובותיו של המלך הלוחם מהשושלת ה־20, רעמסס השלישי (1182־1151 לפני הספירה). הכתובות עסקו כולן בקרבות שניהל המלך נגד גורם היסטורי חדש ומאיים, שהופיע על הבמה בסוף המאה ה־13 לפני הספירה ונקרא "אלה שבאו מהים".

הכתובות הופיעו על הקיר המזרחי של מקדש המתים של רעמסס, הנמצא ממערב לנילוס, מול לוקסור, וקרוי מדינת האבּוּ ("עיר השנהב"). על פי הכתובות, הופיעו אנשים אלה מצפון ואיימו על מצרים.  "איש לא יכול היה לעמוד בפניהם", נכתב על הקיר. "הם הקימו מחנה בארץ אמורו [צפון סוריה]. הם פנו לעבר מצרים, ולפניהם הלך עמוד של אש. בליבם אמרו: איש לא יעצרנו! רצוננו ייעשה!"

הקואליציה של גויי הים כללה חמישה שבטים: הפלישתים, הסֶקֶל, השֶקְלֶש, הדַנָנֻ והוֶשְוֶש. לאלה הוסיף רעמסס בפפירוס בן אותו הזמן את שבט השרדנה (SHARDANA). מעדויות שונות ומחפירות ארכיאולוגיות ברחבי הים התיכון, אנו יודעים שגויי הים השמידו את התרבות המינואית בכרתים, את התרבות המיקנית ביוון של תקופת הברונזה, את העיר טרויה ואת האימפריה החיתית. אחר כך נפגע ונהרס הסדר החברתי והפוליטי בכנען ובסוריה. גויי הים היו גם הגורם החשוב ביותר שהרס, בנוסף לגורמי פנים, את העולם הידוע של תקופת הברונזה באיזור הים התיכון. בכך פתחו עידן חדש, שהישראלים היו כבר חלק ממנו.

על קיר המקדש של רעמסס הופיעו, בנוסף לכתובות, גם תבליטי ענק שאיירו את המלחמה בין הצבא והצי המצרי לבין גויי הים. קטע אחד של התבליטים מוקדש למלחמה ביבשה, וקטע האחר למלחמה בים. התבליטים של מקדש מדינת האבו והכתובות ההיסטוריות הם התעודה המפורטת ביותר המתארת את גויי הים. רעמסס השלישי הצליח לעצור את גויי הים. לאחר תבוסתם, אמר המלך: "הושבתי אותם במצודות ונתתי להם מנות מאוצרי". ובכך הפך רעמסס השלישי חלק מגויי הים לשכירי חרב שלו.

מיד עם פענוח הכתובות במדינת האבו, ראה דה מאספרו את הדמיון הלשוני בין השמות של חלק מהשבטים של גויי הים לבין שמות האיים: מוצא השַרְדָנָה, שיער, הוא מסרדיניה; את הסֶקֶל צירף לסיציליה. אך לדבריו לא היה שמץ של הוכחה. יתרה מזאת, עד עתה, לאחר מאה שנות מחקר, לא היה ידוע דבר על מוצא השבטים. הפלשתים מופיעים במקרא כגדולי האויבים של ישראל; אך תולדותיהם של שאר השבטים לוטים בערפל. השרדנה, הסקל והאחרים כאילו התנדפו באוויר, והמקורות ההיסטוריים נשארו אילמים לגבי גורלם.

השרדנה נחשבו ללוחמים מהוללים, שהמצרים ואומות אחרות שמחו לצרפם לצבאותיהם כשכירי חרב. הם הופיעו במזרח הקדום כמאה שנים לפני גויי הים האחרים, במאה ה־14 לפני הספירה, ושירתו כחיילים אצל נסיך גבל. לאחר מכן הם היוו חיל שכירים מיוחד בצבא המצרי, והרכיבו את גדוד שומרי הראש של רעמסס השני המהולל בקרב קדש נגד החיתים (1280 לפני הספירה). בתבליטים מופיעים השרדנה כשהם חובשים קסדה מיוחדת, שזוג קרניים בולט ממנה, ואוחזים חרב ארוכה ומגן עגול. לאחר תבוסתם ב־1180 לפני הספירה, הושיב אותם רעמסס השלישי ב"מצודות", ומאה שנים מאוחר יותר סיפר כוהן מצרי בשם אמנופה כי השרדנה יושבים בכנען, צפונית למקום מושבם של הפלשתים. ומה לאחר מכן?
לאחר מכן הם נעלמו. המלומד הגרמני אלברכט אלט קרא להם באחד ממאמריו "השבט האבוד". שום יישוב שלהם לא נמצא, וגם לא נמצא זכר לתרבותם החומרית. הדבר עמד בסתירה משוועת לתפקיד המרכזי שמילאו בדרמה של גויי הים. נראה היה שצריך לקבוע סוף סוף האם היו או לא היו.

מחפשים יחד
הייתי בסרדיניה. שכרתי חדר במלון קטן באיזור הגבעות. הבוקר למחרת היה צונן. יצאתי להר שהתנשא מעל המלון, ולראשונה ראיתי נוראג. היה זה הנוראג ג'נה מריה (GENNA MARIA), ודמיונו לאל־אחוואט המם אותי. כשהראיתי לארכיאולוג איטלקי נעים סבר, שהשגיח על הפועלים, את התמונות מאל־אחוואט, עצר זה לרגע, ליטף את משקפיו ואמר באיטלקית: "IO SONO MOLTO PERPLEXE" – "אני נבוך מאוד". אחר כך ביקש ממני לחכות.
הוא צילצל לפרופסור ג'ובני אוגאס מאוניברסיטת קליארי, שאת מאמרו קראתי לפני שהגעתי לכאן. אוגאס חוקר את התרבות הנוראגית זה 25 שנים, ולא פלא שנסע במהירות שיא את 120 הקילומטרים שהפרידו בין הבירה לביני. אחרי שלחצנו ידיים והפרופסור הציץ בתמונות ודיבר בצרפתית נרגשת, היה ברור שנכרתה בינינו ברית חוקרים. הנוראג שנחפר באותו איזור הוא הדומה ביותר לאל־אחוואט. למחרת, בשעת סיור, אמרה לי אשתו של אוגאס שהוא מחפש את השרדנה כל חייו. מעכשיו, ידעתי, אנחנו מחפשים אותם יחד.

בקיץ 1996 הגיע אוגאס לישראל, כדי לראות את אל־אחוואט במו עיניו. ב־1997 הביא עימו קבוצה של 45 סטודנטים מסרדיניה, והם הצטרפו אלינו למשך חודש ימים ועבדו איתנו בחפירות. היה זה שיתוף פעולה מוצלח במיוחד. הם למדו משהו על ההוויה הישראלית, ואנחנו השתמשנו בנסיונם כדי להבין את הארכיטקטורה הנוראגית.
בינתיים, התרחבה החפירה והתפתחה. בצפון שטח A גילה מנהל השטח, רפי קמחי, את שער העיר שלפניו נבנתה כיכר משולשת (APPROACH). הכיכר כיוונה את הנכנס אל השער ושימשה מעין מסדרון חיצוני. בשטח D שבמרכז האתר התגלה, בהנהלת עמית רומנו, תנור מעניין ששימש אולי לעיבוד ברזל. סביבו נמצאו מבנים נוספים. בשטח זה נחפר גם מגדל גדול (מגדל 42), וייתכן שהתגלו שרידים של שער נוסף במזרח. בשטח C שבמערב גילתה נירית לביא־אלון, מנהלת השטח, שלושה בתי מגורים בעלי תוכנית מוזרה, שאין לה מקבילות באותה תקופה בארץ. דרור בן יוסף, מנהל שטח F, חפר איגלו נוסף וערך בדיקות רבות בחומת העיר.

שבט אבוד
אבל איך התנהלו חיי היומיום ביישוב? בכנס בינלאומי שערכנו לסיכום החפירה סיפרנו מה גילינו. הכל מסכימים על כך שהמקום נבנה בהשפעתם או בהנהלתם של מהגרים נוראגים. זוהי מסקנה מרחיקת לכת, ופירושה שמצאנו לא רק את שבט השרדנה האבוד, אלא שלראשונה יכולים חוקרים להצביע על מוצאו של אחד השבטים שהרכיבו את גויי הים. הדבר פותח אפשרות לחקור סוף־סוף את הסיבות שהניעו את גויי הים לנוע ממקום מושבם המקורי, ולהתחיל בנדידת העמים המשמעותית ביותר של האלף השני לפני הספירה.

האתר נוסד כנראה ב־1220 לפני הספירה וננטש סופית כעבור 50 עד 60 שנה. מספר התושבים בו לא היה רב, בין 200 ל־500. בין כלי הקרמיקה שאת שרידיהם עיבדנו נמצא רק טיפוס אחד של אגן חרס גדול עם עיטור בסגנון נוראגי. שאר הכלים היו דומים לעולם הקירמי של תקופת הברזל א', עם השפעות כנעניות וישראליות כאחד. לפי הממצאים, גידלו כנראה התושבים צאן ובקר. במקום נמצאו גם עצמות אחדות של חזירי בר. הציד היה מועט, אך התושבים אכלו הרבה דגים, בהם גם נסיכת הנילוס, ששחתה אולי בנחלי הארץ. בחלקו המזרחי של רובע A נמצא מבנה אדמיניסטרטיבי שלא הרבה נותר ממנו, ובו שפע ממצאים. ביניהם היו כמה חרפושיות וחותמות, תכשיטים של כסף וזהב, ופקק שנהב בדמות ראש יעל או עז בר, ממיטב היצירה האמנותית של התקופה.

בחורף 1996 גילינו שהטריטוריה של השרדנה השתרעה גם צפונה, לכיוון הכרמל. ליד כרם מהר"ל נתגלו אתרים בנויים בסגנון נוראגי. אלה חיזקו את דעתנו, שהשרדנה היו מתיישבים כשם שהיו לוחמים. בינתיים, התחזק שיתוף הפעולה עם הסרדים ועם אוניברסיטת קליארי, ובסוף קיץ 1998 תפליג משלחת מחקר מאוניברסיטת חיפה לסרדיניה.

אך מעבר לכל אלה, מעלה התגלית המפתיעה שפע שאלות: מדוע עזבו השרדנה את האי העשיר? מה היה אופי יישוביהם ושלטונם? איזו דרך עשו בים עד שנחתו בחוף המזרחי של הים התיכון? השאלות הללו פותחות בפני חוקר תרבויות הים התיכון אופק חדש לגמרי של כיווני מחקר בין־תחומיים, שבאמצעותם אולי נעמוד סוף־סוף על המסתורין של גויי הים.

מקור וקרדיט :