לקט הצילומים ההיסטוריים שלנו החל להתפרסם בשנת 2013 . הלקט מבוסס על מעקב שיטתי של מערכת " רגעים היסטוריים" אחרי אלפי מקורות מידע היסטוריים (קישור לסקירות הקודמות)
לכל צילום היסטורי הוספנו רקע והקשר היסטורי מפורט
הנושאים
רכבת נוסעים המאה ה19, מחלקה ראשונה ,רכבות פולמן
מנורת שמן עתיקה , 200 לפני הספירה , יוון
לוחמי הפולקסשטרום – מוות חסר תועלת בגרמניה הנאצית
התנקשות בחיי הצאר הרוסי אלכסנדר השני בסנט פטרסבורג וגלי ההדף כלפי היהודים ("סופות בנגב" )
הספרדים נפרדים מחיילי הדיוויזיה הכחולה לפני צאתם לעזרת הנאצים במלחמת העולם השנייה
חתונת אדווין סמואל והדסה גור (גרזובסקי), אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים
תחנות לחלוקת הקצבת מזון 1948 , תל אביב
רכבת נוסעים המאה ה19
תצלום מהמאה ה-19 של קרון המחלקה הראשונה של רכבת נוסעים , ארה"ב
בין השנים 1850-1910 התרחש "בום" של רכבות בארה"ב. בתחילת התקופה הזו בקושי היו רכבות במדינה, ובסופה אורך מסילות הרכבת בארה"ב היה גדול יותר מאורך מסילות הרכבת בכל שאר העולם יחדיו.
מחיר הנסיעה בקרון פולמן היה גבוה פי חמישה מזה של נסיעה בקרון רגיל, אך הנוחות והיוקרה הפכו את המסע בקרון פולמן לסמל סטטוס.
ג'ורג' מורטימר פולמן ((George Mortimer Pullman היה תעשיין, ממציא ויזם אמריקאי. הוא המציא את קרון השינה הקרוי על שמו "פולמן" וייצר אותו במפעליו באופן בלעדי, הפעיל רשת רכבות פאר….
מנורת שמן עתיקה , 200 לפני הספירה , יוון
מנורת השמן עתיקה עוצבה בצורת ראש של שור
נמצאת במוזיאון אגורה באתונה
מנורות שמן יוצרו ממגוון רחב של חומרים כגון זהב, ברונזה, כסף, אבן או, במקרה הנפוץ ביותר, חרס. מנורות חרס וברונזה רבות נתגלו בחפירות ארכאולוגיות. ברוב המקרים ייצור המנורות היה מקומי, אך לעיתים הן יוצרו בסדנאות ובתי יוצר ונשלחו לאזורים שונים.
המנורות יכולות ללמד אותנו על תרבותם של המשתמשים בהן ואת מעמדם החברתי. ככל הנראה , מנורת השמן העתיקה הזו היתה שייכת לאחת המשפחות של המעמד העליון בערי המדינה של יוון העתיקה
לוחמי הפולקסשטרום – מוות חסר תועלת בגרמניה הנאצית
German Volkssturm in training with a Panzerfaust
הפולקסשטרום היה גיוס לפעילות צבאית טהורה של צעירים וזקנים בימים האחרונים של הרייך. פולקשטורם – מיליציה עממית שהוקמה על-ידי הנאצים לקראת הימים האחרונים של המלחמה, למילציית הפולקשטרום גויסו גברים גרמנים מגיל 16 ועד 60, שלא היוו חלק מהכוחות הלוחמים.
הקמת הפולקסשטרום
היינריך הימלר הקים את הפולקסשטרום ב18 באוקטובר 1944 , כחלק מטיפוח המיתוס ההיסטורי של ההגנה ההרואית שהגנו ההמונים הגרמנים על המולדת מפני צבא נפוליאון הפולש. המילציה העממית , הפולקסשטרום, הייתה התגלמות אמונתה של המפלגה הנאצית ב"נצחון כוח הרצון" . כך ניסתה המפלגה הנאצית להביא לידי מילטריזציה של המולדת , לסמל את האחדות באמצעות השתתפות העם בהגנה הלאומית ולהתגבר על המחסור בנשק ובמשאבים באמצעות כוח הרצון הטהור לבדו.
לסקירה המלאה שלנו באתר " רגעים היסטוריים"
התנקשות בחיי הצאר הרוסי אלכסנדר השני בסנט פטרסבורג וגלי ההדף כלפי היהודים
ב-13 במרץ 1881, התנועה המהפכנית "נרודניה ווליה" ("רצון העם") ביצעה התנקשות בחיי הצאר הרוסי אלכסנדר השני בסנט פטרסבורג.
התנועה שנוסדה שנתיים לפני כן, שמה לה למטרה להפיל את שלטון הצארים האוטוקרטי ברוסיה, באמצעות שימוש בטרור ואלימות.
הם רצחו מספר פקידים בכירים והתנקשו כמה פעמים בחיי הצאר, עד שהצליחו לבסוף לרצוח אותו בתאריך זה.
בעת כהונתו כצאר, אלכסנדר נקט בצעדים רבים במטרה להביא לליברליזציה ומודרניזציה לרוסיה, ואף ביטל את מעמד הצמיתות ב-1861.
חרף זאת, כאשר שלטונו הועמד בספק, הוא נקט בצעדים תקיפים לדכא כל התנגדות, ושלל בתוקף רפורמות פוליטיות.
באופן אירוני, ביום בו נרצח, חתם הצאר אלכנסדר על צו שהורה על הקמת מועצות מייעצות – "חוקת לוריס מליקוב" – שהייתה יוצרת שתי ועדות חוקתיות שחבריהן היו צירים שנבחרו באופן בלתי ישיר.
בנו בן ה-36 של הצאר, אלכסנדר ה-III, ירש אותו בתפקיד, והוא דחה את הצו עליו חתם אביו. המתנקשים בחייו הצאר אלכנסדר נעצרו ונתלו, ותנועת "רצון העם" דוכאה.
אירוע ההתנקשות יצר גלי הדף נוספות, ביניהם גל הפרעות האנטישמי "סופות בנגב", שנולד עקב כך שהעיתונות האנטישמית בקייב ואודסה הטילו את האשם ברצח הצאר,
הסופות בנגב (או הפרעות בנגב) הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 נגד יהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי הארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נרודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל פרעות, אשר הגביר את גל ההגירה של היהודים מהאימפריה הרוסית (בעיקר לארצות הברית) וחיזק בקרב אחרים את ההכרה בצורך לתנועה יהודית לאומית.
"סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: ”מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה” (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.
הספרדים נפרדים מחיילי הדיוויזיה הכחולה לפני צאתם לעזרת הנאצים במלחמת העולם השנייה
הדיוויזיה הכחולה, הידועה גם בשם דיוויזיית חי"ר מספר 250, הייתה יחידה של חיילים ספרדים מתנדבים אשר שירתו בצבא גרמניה הנאצית בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.
על אף שפרנסיסקו פרנקו לא הצטרף למלחמה לצד גרמניה הנאצית, הוא איפשר למתנדבים ספרדים להצטרף ליחידה ספרדית שהוקמה במסגרת הוורמאכט ויועדה להילחם בבולשביזם בחזית המזרחית. בדרך זו יכול היה לשמור על הנייטרליות של ספרד ובאותה עת לגמול לאדולף היטלר על תמיכתו בו במהלך מלחמת האזרחים הספרדית. שר החוץ הספרדי רמון סרנו סונייר היה זה שהציע להקים כוחות מתנדבים, ובתחילת מבצע ברברוסה, שלח פרנקו הצעת סיוע רשמית לברלין.
היטלר אישר לצרף את המתנדבים הספרדים ב-24 ביוני 1941. מתנדבים נהרו אל לשכות הגיוס בכל הערים בספרד. צוערים מבתי הספר לקצינים בסרגוסה התנדבו במספרים גדולים. בתחילה הייתה הממשלה הספרדית מוכנה לשלוח 4,000 גברים, אך במהרה הבינה כי ישנם יותר מתנדבים ממה שצריך על מנת להקים חטיבה צבאית: 18,104 גברים, מהם 2,612 קצינים ו-15,492 חיילים.
חמישים אחוז מהקצינים והמפקדים שאינם קצינים היו חיילים מקצועיים, רבים מהם ותיקי מלחמת האזרחים. רבים אחרים היו חברים במפלגת הפלנחה הספרדית. אחרים התנדבו בעקבות הלחץ ובעקבות קשרים מן העבר לרפובליקה או כדי לסייע לקרוביהם אשר ישבו בבתי הכלא של פרנקו.
הגנרל אוגוסטין מונייז גרנדס מונה להוביל את המתנדבים. מדיהם הרשמיים שילבו אלמנטים של מדי הצבא הספרדי, כגון כומתה אדומה, מכנסי חאקי אשר היו בשימוש הליגיונות הספרדיים וחולצות כחולות של חברי מפלגת הפלנגה שהביאו ליחידה את שמה, "הדיוויזיה הכחולה". מדים אלו היו בשימוש רק בחופשה בספרד; בשדה הקרב, לבשו החיילים מדי ורמאכט אפורים עם סמל בחלקו העליון של השרוול הימני שנושא את המילה "España" (ספרד) והצבעים הלאומיים הספרדיים.
באוגוסט 1942 הועברה הדיוויזיה צפונה לאגף הדרומי של סנקט פטרבורג, דרומית לנבה ליד העיר פושקין, קולפינו וקרסני בור באזור נהר האזורה.
הדיוויזיה הכחולה נשארה בחזית לנינגרד בה היא ספגה אבידות כבדות הן בעקבות הקור והן בשל פעולות הצבא האדום. פרנקו העביר עוד כוחות, אשר הפעם כללו גיוס בנוסף למתנדבים. סה"כ שירתו כ-45,000 חיילים ספרדים בחזית המזרחית. החיילים זכו בעיטורים ספרדיים וגרמניים, והיו הדיוויזיה היחידה שהייתה בעלת מדליה דיוויזיונית, שיצירתה אושרה על ידי היטלר.
בעקבות קריסת החזית הגרמנית לאחר קרב סטלינגרד, המצב השתנה ויותר חיילים גרמנים נפרסו דרומה יותר. באותו זמן הגנרל אמיליו אסטבן אינפנטס לקח פיקוד.
פירוק הדיוויזיה
בסופו של דבר, החלו בעלות הברית וספרדים אוהדי בריטניה ללחוץ על פרנקו להסיג את הכוחות. פרנקו החל שיחות באביב 1943 והעביר פקודה לנסיגה ב-10 באוקטובר.
כמה חיילים ספרדים סירבו לסגת. הממשלה הספרדית ב-3 בנובמבר אילצה את כולם לחזור לספרד, או שיאבדו את אזרחותם. בסופו של דבר מספר החיילים שלא חזרו היו כ-3,000. ספרדים הצטרפו גם כן ליחידות גרמניות אחרות כמו הוואפן אס אס. בסופו של דבר כלל היחידות כולן נקראו הלגיון הכחול (Legión Azul).
השפעת הדיוויזיה הכחולה על היסטורית הצבא הספרדי
למרות שהנושא עדיין נלמד, העובדה שרבים (ואפילו רוב) הקצינים הבכירים בצבא הספרדי בשנים בין 1970-1960 שירתו בדיוויזיה הכחולה השפיעה על תפקידם ועל השקפת עולמם בנוגע למעבר לדמוקרטיה בספרד של סוף שנות ה-70. רבים מהגנרלים אשר לקחו חלק בהפיכה הצבאית ב-23 בפברואר 1981, שירתו בדיוויזיה הכחולה במהלך מלחמת העולם השנייה. ביניהם היו אלפונסו ארמדה וגיים מילאן דל בוש.
חתונת אדווין סמואל והדסה גור (גרזובסקי), אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים
מאת: Arik Bender
על ההזמנה רשום: "משפחת הנציב העליון בא"י. המחותנים והשייח'ים של באר שבע, ביום חתונת בנו אדוין עם הדסה והכתרתו לראש השייח'ים, חנוכה, תרפ"א, ירושלים" .
זאת היתה החתונה המדוברת ביותר בירושלים המנדטורית. חתונת אדוין סמואל עם הדסה גרזובסקי (גור), לידו – הנציב העליון אבא הרברט סמואל. החתן החליט להתלבש בלבוש בדואי בנוסח לורנס איש ערב.
עוד בתחילת פעילותו הפוליטית של הרברט סמואל התגייס בנו אדווין לצבא הבריטי. אדווין שירת בצבאו של אלנבי במצרים. אדווין הגיע לארץ כחייל, ושכר דירה בביתו של יהודה גרזובסקי בתל אביב. באחד הימים שמע נגינת פסנתר מופלאה, שהגיעה מבית משפחת גרזובסקי. כשהלך לבדוק מי מנגן, פתחה לו את הדלת הדסה, בִתו של יהודה גרזובסקי. הם התאהבו והחליטו להתחתן. רצה המקרה, ובדיוק אז מונה אביו לנציב העליון בארץ, וכך נישאו אדווין והדסה בחתונה מלכותית באוגוסטה ויקטוריה בשנת 1920. בבית הנציב גם נולד בנם דוד, פרופסור אמריטוס לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. אבי הכלה יהודה גור-גרזובסקי, לימד עברית ופעל להפצתה יחד עם אליעזר בן-יהודה בתחילת המאה ה-20
צילום: יעקב בן דב
תחנות לחלוקת הקצבת מזון 1948, תל אביב
חלוקת מוצרים בתקופת הצנע 1948
עם הקמת המדינה, הממשלה, בראשותו של דוד בן-גוריון, החליטה על מדיניות צנע כדי להקל על הקליטה ההמונית של עולים שהגיעו למדינה הצעירה והיו חסרי כל, אחרי מלחמת העולם השנייה. בשלב הראשון, הקציבו מוצרי מזון ומוצרים בסיסיים ובשלב השני גם הלבשה והנעלה.
המדיניות נקבעה לא רק מתוך המחסור, אלא גם מתוך רצון לגיבוש החברה למטרה משותפת ואידיאלים סוציאליים של שוויון וחיים בפשטות. הוקצבו מכסות צנועות לכל אדם ועל מנת לקבלם, היה על כל אחד להירשם בחנויות המזון באזור מגוריהם. בכל חנות, חילקו פנקסים אישיים והוטל פיקוח ממשלתי על הספקים והחנויות וגם על האזרחים. תקופת הצנע בישראל, ארכה בין השנים 1949 עד ל 1959
