לקט הצילומים ההיסטוריים שלנו החל להתפרסם בשנת 2013 והוא חוגג עתה עשור.
הלקט מבוסס על מעקב שיטתי של מערכת " רגעים היסטוריים" אחרי מאות מקורות מידע היסטוריים. לצד כל צילום אנו מוסיפים רקע היסטורי .
הנושאים :
ראש הממשלה בן גוריון מדליק נרות חנוכה אצל הנשיא טרומו בדצמבר 1951
הדלקת נר שביעי של חנוכה במחנה וסטרבורק בהולנד , דצמבר 1943
מנורת החנוכה אותה קיבל וילי טל לכבוד בר המצווה שלו , אמסטרדם 1935
חנוכיית הכסף הקומפקטית שניתנה למרדכי רומקובסקי בגטו לודז
קבוצת חיילים בגרמניה מדליקה חנוכייה , 1916 , והסוף המר
קיבוץ נירים , 1956
ראש הממשלה בן גוריון מדליק נרות חנוכה אצל הנשיא הארי טרומן בדצמבר 1951
במפגש בחנוכה עם הנשיא ה-33 של ארה"ב בן גוריון הודה לו על תמיכתו בישראל.ביומנו מתאר בן-גוריון איך ריגש את הנשיא והביא דמעות לעיניו בכך שאמר לו: "בעיני כל העם היהודי אתה תיזכר לנצח נצחים".
הנשיא הארי טרומן תמך בשנת 1948 בכינון מדינת ישראל בניגוד לעצת יועציו ושריו, וגם בניגוד להמלצות מחלקת המדינה (State Department).
ב-14 במאי 1948, דקות ספורות אחרי שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, הודיע טרומן כי ארה"ב מכירה בה. החלטתו של טרומן התקבלה אחרי ויכוחים קשים בקבינט מחשש שהדבר יפגע ביחסים עם הערבים ובגישה לנפט. טרומן קיבל לבסוף את ההכרעה כשבין שיקוליו היתה הכרתו את התנ"ך כשגם חברו היהודי מימי קנזס סיטי, אדי ג'ייקובסון, משכנע אותו לנקוט בצעד.
ראו גם :
אדי ג'ייקובסון מבטיח את הקמת מדינת ישראל
הדלקת נר שביעי של חנוכה במחנה וסטרבורק בהולנד, דצמבר 1943
עבור מרבית המצולמים כאן בצילום זהו חג החנוכה האחרון בחייהם
באוקטובר 1939 החלה ממשלת הולנד לרכז במחנה וסטרבורק שבמזרח הולנד פליטים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית. בתקופת הכיבוש הנאצי היה וסטרבורק מחנה מעצר ליהודים מרחבי הולנד. מקיץ 1942 עד ספטמבר 1944 שלחו הגרמנים כ-100,000 יהודים מווסטרבורק למחנות ריכוז והשמדה במזרח אירופה.
במציאות זו, של שילוחים מתמידים להשמדה, הדריכו צעירים בעלי תחושת שליחות את בני הנוער במחנה, דאגו לחינוכם ואף הקימו עבורם תנועת נוער. בין היתר קיימו טקסים ופעילויות בחגים, בהם הדלקת נרות בחג החנוכה. בתצלום נראה המדריך לאו בלומנזון מדליק נרות חנוכה עם ילדים ובני נוער במחנה.
להמשך הסקירה באתר יד ושם ( קישור)
נערים ונערות יהודיות חוגגים את חג החנוכה במחנה המעבר. וסטרבורק 1943
Holland ,Westerbork,
מנורת חנוכה אותה קיבל וילי טל לכבוד בר המצווה שלו, אמסטרדם, 1935
וילי טל נולד באמסטרדם, בספטמבר 1922, בן שני לפליקס וגרטה טל, אח לפלורי המבוגרת ממנו בשנתיים וחצי. עם פרוץ המלחמה מצא וילי עבודה בחסות המועצה היהודית, כאח בבית חולים יהודי לחולי נפש Apeldoornse-bos. באופן זה קיבל שחרור זמני מגרוש.
ב-21 בינואר 1943, בהוראה של אייכמן ובשיתוף גמקר, מפקד מחנה המעבר וסטרבורק, כתשע מאות חולי בית החולים וחמישים מעובדיו גורשו ברכבת לאושוויץ. למרות שהייתה ידיעה מוקדמת על אקציה זו, ומאה מהעובדים היהודים של בית החולים ירדו למסתור, סרב ווילי לעזוב את חוליו ונשלח עמם לאושוויץ. וילי נספה באושוויץ ב-30.4.1943.
פליקס טל, אביו של וילי, אשר חזה את העתיד לבוא לאחר פלישת גרמניה להולנד, שכר חדר באמסטרדם אליו העביר מסמכים, חפצי ערך ותצלומי משפחה. בין אלו שמר על מנורת חנוכה זו אשר קיבל וילי בנו כמתנה לבר המצווה.
פליקס ואישתו גרטה שרדו את המלחמה במסתור באמסטרדם. בתום המלחמה החזיר פליקס לרשותו את רכוש המשפחה שהסתיר. בשנת 1947 עלו גרטה, בתה פלורי וחתנה אלי אשר לא"י ועמם מנורת החנוכה של וילי.
מנורת החנוכה נתרמה ע"י פלורי אשר לאוסף החפצים של יד ושם באוקטובר 2008 כזיכרון אחרון מאחיה וילי אשר נרצח באושוויץ.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת פלורי אשר, כפר סבא, ישראל
חנוכיית הכסף הקומפקטית שניתנה למרדכי רומקובסקי בגטו לודז
חנוכיית כסף קומפקטית המתקפלת לצורת ספר תפילה
החנוכיה ניתנה למרדכי רומקובסקי, ראש היודנרט בגטו לודז', על ידי זיסו אייבשיץ שניהל את מפעל הנייר בגטו. החנוכיה נמצאה בהריסות ביתו של רומקובסקי בגטו.
יד ושם, אוסף החפצים. מתנת בלה ביאליק, תל אביב.
אודות מרדכי רומקובסקי ( קישור)
קבוצת חיילים יהודים בגרמניה מדליקה חנוכייה , 1916, והסוף המר
תמונה היסטורית: קבוצת חיילים יהודים בצבא הגרמני מתאספת בחנוכה בכפור ב-1916, במלחמת העולם הראשונה, כדי להדליק את החנוכייה ולהתחמם לאורה.
חלק מהחיילים היהודים האלו לא הצליח להימלט מגרמניה הנאצית ונשלחו ע"י הנאצים ב1941 לגטאות בפולין שם מצאו את מותם . ביניהם היה גם הרב הצבאי (בצילום למעלה ,במרכז ), ד"ר זיגפריד קליין , אשר בנוסף להיות רב צבאי של הארמיה הגרמנית היה גם גיבור מלחמת העולם הראשונה עם עיטור צלב הברזל , Iron Cross
לסקירה באתר " רגעים היסטוריים "
נירים, 1955 (צילם משה פרידן)
ההתקפה על נירים
ב 15 למאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, פלשו צבאות מצרים לגבולות המדינה. היישוב בדנגור, שמנה 39 מגינים עם נשק קל הותקף ע"י שני גדודים של צבא סדיר עם תותחים וטנקים. חצר נירים (100X100) כללה את בית הביטחון, חדר הגנרטור, ארבעה צריפי עץ, שני פחונים קטנים למקלחת ולשירותים וסככה לבעלי חיים. הימים שלפני המתקפה המצרית הוקדשו להתבצרות: חפירת עמדות ותעלות ומקלטים. בין עבודות הביצורים לאימונים ולקורסים, כגון עזרה ראשונה, החיים תוססים ומלאי שמחה.
הנשק בנירים
כשבועיים לפני ההתקפה נחוג ה"אחד במאי". בין שתי הסיסמאות, שנתלו בחדר האוכל, מכריזה אחת: "לא הטנק ינצח – כי אם האדם". ליד הסיסמא כעין קישוט מקלע חדיש (מ.ג. 34) ושרשראות כדורים. הנשק בנירים כלל 10 רובים, 7 קראבינים איטלקיים, 4 תתי מקלע ( 3 "סטנים" ו"תומפסון"), 2 מקלעים קלים "ברן” ו -מ.ג, מקלע כבד " שורצלוזה", מרגמה "2, מטול "פיאט" אנטי טנקי, רובה אנטי טנקי ישן, מספר רימונים ושקיות חומר נפץ בנות קילוגרם אחד.
לקראת הקרב
אווירת הימים ההם, הווי חברתי תרבותי לצד הכנות לקרב אפשרי, משתקפת במכתבי פנינה קלי: "היום (13.5.48) הגיעו שלושה אומנים מטעם הפלמ"ח לנגן וללמד שירים, מעשה טוב בימים טרופים אלה. הבחורים עבדו עד חשיכה בחפירת מקלט למרפאה. בערב התאספנו למסיבה. שרנו בליווי אקורדיון וקראנו קטעים מחוברת הפלמ"ח. בסוף המסיבה הודיע דודו, כי ישנן ידיעות ברורות על ריכוז צבא מצרי סדיר בגבולות הקרובים וכי נירים ועמארה תותקפנה. חיוך ילדותי השתקף על פניו, כשהבטיח לנו ש'בטח נסדר אותם'. האנשים המשיכו לישון כרגיל, חלקם בפיג'מות בחדרים וחלקם בבגדים בעמדות".
הקרב
לקראת ה – 15 במאי החששות נתגברו. דודו (דוד אלון) קיבל את הפיקוד על נירים. השקט הסתיר את העומד להתרחש. בבוקר ה – 15 למאי, כשהשחר הפציע ודבר לא קרה נתגנבה איזו תקווה, שדבר לא יקרה. ההפגזה התחילה ב – 07.00 בבוקר וכוחות מצריים נראו פרושים כקילומטר מנירים. ההפגזה התגברה וכבר נמנו מספר נפגעים. המסתערים המצרים לא הרפו.
פנינה קלי כותבת ביום ההתקפה (15.5.48): "בתעלה שהיתה על יד בית הביטחון נהרג צלאל מפגיעה ישירה של פגז. דודו נשאר מפקד יחיד. הידיעה על מותו של צלאל הדהימה אותו. צלאל היה יד ימינו בכל פעולתו, והיתה ביניהם הבנה הדדית במילוי תפקידם המשותף. דודו התאושש מיד ופקד להודיע לפחוס כי ייקח לידיו את תפקידו של צלאל. (…) פצצת תבערה נפלה על הצריף הראשון והוא התחיל בוער. הגורן הקרובה לשם גם כן התחילה בוערת. חום מאי וחום השריפה ליהט את האוויר והאנשים היו צמאים מאוד. יוסי, שרץ מעמדה 2 עם המ.ג. לכיוון עמדה 3 נהרג מרסיס בראשו ונפל על הכלי. (…) מאחת הפצצות שנפלו על יד השער נהרגו דודו ואפרים. נשארנו ללא מפקד. (…) המסתערים ראו שנכונה להם התנגדות וכי 'ריכוך' הפגזים לא הרג את כל אנשי הנקודה – והחלו נסוגים. (…) בזמן ההסתערות נהרג מכדורים צבי ל. (…) הפגזה כבדה מאוד התחילה אחרי הצהריים. הפצצות נפלו על המחסן והאורווה. הכל עלה באש. שמענו את אנקת הבהמות הנשרפות. בפעם זו לא ניסה האויב להתקרב. בעמדה 3 נהרגו רבקה וגיורא מפגיעה ישירה (…) ראינו את האויב מתרחק. בשדה נשארו הרוגים ושלל. המחנה היה הרוס ואודים עשנים בכל פינה. ההרוגים שכבו איש איש במקום נופלו".
לא הטנק ינצח…
לפתע נפסקה ההפגזה. לוחמי נירים יכלו לראות את המצרים נערכים ל"מסדר ניצחון" קילומטרים ספורים מהנקודה. בתום המסדר הצבא המצרי הסתלק מהמקום. היה קשה להבין מדוע צבא סדיר, שתוקף עם מאות לוחמים, ולרשותו שפע ארטילריה, שריון ומטוסים, ישלים עם קיומה של נירים ויודה באי יכולתו לכובשה. חצר נירים היתה הרוסה לחלוטין והצריפים הפכו לעיי חורבות בוערים באש. הסככה והמתבן נשרפו, בית הביטחון נראה ככברה מנוקבת. מצריף חדר האוכל נשארו קירות זקופים והגג מנותץ. על הקיר נותרה סיסמא מחג "האחד במאי": לא הטנק ינצח – כי אם האדם".
סוד הגבורה של מגיני נירים מפוענח בידי חברם דאז, אברהם אדן (ברן) בספרו "עד דגל הדיו": "נירים ספגה תשעה קבין של הרס והשמדה. כל שהיה מעל פני האדמה נהרס ונשרף, תעלות הקשר חרבו, כשליש מהלוחמים נפגעו וביניהם המפקדים. רוב הנשק האוטומטי יצא מכלל פעולה ואף על פי כן לא השיגו התוקפים שיתוק.
הריכוז בחצר הקטנה והדוגמא האישית של כל אלה, שעל אף ההפגזות הכבדות המשיכו לנוע בחצר כדי לראות ולהיראות, עשו את שלהם. רצות ורצים קישרו ללא הרף בין העמדות והמקלטים, הלוחמים לא פרשו למסתור, לא התחבאו במקלטים, הם המשיכו ללחום כל הזמן. ברגעים הקשים ביותר לא העלו על דעתם לסגת או להיכנע. הנחישות בה פעלו הכריעה את הכף. האויב הרגיש ביעילותם ברגעים הקריטיים, כשהגיעו לטווח קרוב, שרק בו נשק המגינים אפקטיווי. את קומץ המגינים תקף גדוד חי"ר מצרי שמנה כאלף לוחמים, מחלקה של שישה משוריינים, מחלקת מרגמות "3 (שישה קנים) ומחלקת מקלעים כבדים וכעשרים זחליליות נושאות נשק אוטומטי, התוקפים נסתייעו בגדוד ארטילריה ובטנקים".
הקרב הוכרע לטובת אנשי נירים, אך במשך תקופה ארוכה היה על אנשי נירים להסכין עם המצב של חיים במשלט הנמצא תדיר במגע עם האויב.
ניתן לראות עוד עדויות, תמונות ומסמכים מהתקופה בדף הפייסבוק של בית המגן – בניהולו של נמרוד חפץ
קיבוץ נירים – ההתבססות
המעבר ליישוב הקבע
הרס הנקודה בדנגור ונפילתם בקרב של החברים הקרובים הוביל את אנשי נירים לחיפוש אחר "הקיבוץ המובטח" במקום אחר. במבט לאחור מונים ותיקי נירים חמישה "מעברים" עיקריים בלכתם מן העיר למדבר: פעם ראשונה המעבר ל"מצפה גבולות", פעם שנייה המעבר שנקטע בשקיעה בחולות, פעם שלישית לגבעת דנגור, פעם רביעית -בתום הקרב -לחירבת מעין ופעם חמישית לנירים של היום.
ההתחלה הראשונה, הבראשיתית, היתה שם ב"שקיעה בחולות". מלחמת השחרור ו"הקרב על נירים" קטעו את ההתחלה הראשונית והובילו את אנשי נירים לחפש נקודת התחלה חדשה. מקומו של הקיבוץ נבחר בזכות השעורה הגבוהה, "קו המים", אמרו החברים ונטעו שם יתד לחיים. העשור הראשון של נירים רצוף התחלות. "אלה השנים המכריעות: קיבוץ בהתהוות – מרגע הלידה עד העמידה על הרגליים", תאמר אחת הוותיקות. שנים קשות של הישרדות והיצמדות עיקשת לקרקע ולרעיון הקיבוץ. סממנים של מעבר להתיישבות של קבע בתנאים בלתי אפשריים: דרכים משובשות, מיקוש ובעיות ביטחון, צמא ויובש באין מים, מלחמה על קיום. ובתוך כל זה נחישות ולהט עשייה – בניית המשק, איחוד בין הקיבוץ היושב ברשל"צ ומפרנס את כל החברים לבין הגרעין הלוחם בנגב ומחזיק בנקודה.
מספר מרדכי גלילי (מרה): " מלכתחילה נקבע שהקיבוץ יוקם בנקודת גובה 113, היכן שאנו שוכנים כעת ושחרבת מעין תשמש רק תחנה זמנית עד להעברה ובנייה מסודרים. לאחר מכן החלה ההעברה מדנגור לחירבה. הדרכים היו דרכי עפר, השממה שלטה, שום יישוב שלנו לא היה בדרך. כשהערבים הרגישו בתנועה לנגד עיניהם, הם כמובן הגיבו במיקוש. (…) כשהושלמו התוכניות לנקודת הקבע היה יום העלייה על הקרקע. גייסנו את כל הקיבוץ מראשל"צ ועלינו לנירים. תחילה נעשו העבודות החשובות ביותר – הוחל בהקמת צריפי המגורים, חדר האוכל ומקלחת. נמתחו גדרות ונחפרו עמדות מגן. (…) תוך כדי הקמת הנקודה נערכה תוכנית חקלאית וסומנו שטחי המטע, השלחין, והפלחה. עדיין לא הגיעו המים ושאבנו מים מהבאר הערבית שליד החירבה. רק כשנה לאחר מכן הגיע קו המים מאיזור ניר עם".
סוד כוחה של נירים
שלושה יסודות הגיעו ראשונים לנירים במדבר: הפרות, התינוקות והספרייה. הפרות – עדות לצמיחת המשק, התינוקות – עדות לאמונה בעתיד, הספרייה – אות ומשל לתרבות העל. בנובמבר 1949 בשער עיתון הקיבוץ תחת הכותרת "על הסף" נכתב: "נקודת המוקד בחיי הקיבוץ כעת היא ההעברה. ההעברה מהמשלט מלמטה אל הנקודה הקבועה למעלה, ובעיקר ריכוז הקיבוץ כולו במקום ההתיישבות, מבצע שיארך מספר חודשים. בכל זאת עם העברת בית הילדים (במהרה בימינו) יעבור סוף סוף מרכז הכובד לנגב. באמת הגיעה השעה שהקיבוץ, אשר מיום היווסדו חי בפלוגות מרוחקות זו מזו, יתחיל לחיות ולבנות את חייו המשותפים במקום קבע". המאבק על בניית החיים המשותפים מעלה הרהורים שונים. באוגוסט 1949 שואל מרדכי גלילי (מרה): "מהו הכח המלכדנו לקיבוץ ?", והוא עונה: "אני אומר שהכח הזה הוא רצונו של רובו של הקיבוץ להקים בית וחברה שטוב וכדאי יהיה לחיות בהם מתוך רצון חופשי. מזה נובעים גם אהבה ונאמנות לקיבוץ, נכונות להגן עליו מבית ומחוץ".
נירים בשנות החמישים
בשנות החמישים הראשונות קולטים בנירים את חברי גרעין "ארזים" יוצאי חברת הנוער מכפר מסריק ואת הגרעין האוסטראלי. נירים מתמודדים על תחילתה של חקלאות ולאט לאט מחלחלת לתוך "הגניוס הנירימי" אהבת האדמה ותודעת האיכרות. בדצמבר 1950 כותבים בעלון הקיבוץ: "קשה קצת לבטא את זאת. היינו לחקלאים. אנחנו מייחלים לגשם ועינינו תרות אחרי כל עב קטנה במערב, שגודלה ככף יד איש, כי תיהפך והיתה לענני גשם רבים מביאי ברכה. קשה להגיד זאת, כי דווקא את בריתנו עם החקלאות נכרות בצורה כזאת. והאם לא כך הדבר ? האם לא גשמי השנה ויבוליה הם שיקבעו את רמת חיינו בשנה הבאה ? היינו לאיכרים וחרדתנו – לזרע שטמנו באדמה. אכן צמאנו לגשם !"
בין ציפייה לגשם לבין המשך הביצורים, בין קליטת חברים חדשים לבין פיתוח המשק עוסקים החברים במאבק האידיאי על בניית עולם חדש. ביוני 1950 כותבת פרלה (פרלה נשר): "אין אנו חיים כאן כדי למצוא בית חמים. אנו חיים כי זו היא חובתנו. חובה – כי הגענו להכרת ההכרח בדרך זו, ואם נאמנים אנו עם מחשבותינו ואיננו בובות המיטלטלות עם כל יצר ורגש, שומא עלינו למלא חובת-אדם שלנו. ומכאן שדה פעולה נרחב להנעמת החיים, להפיכתם לביתיים, מלאי תוכן ותרבות. (…) אנו יוצרים נקודה קטנה, 'נירים', שערך לה בעולם הזה ובהיות כל אחד מאיתנו שותף לנירים, יש ערך לו ולחייו בעולם הזה ובזה סיפוקינו. זה היופי עבורנו. כל השאר טפל הוא לעיקר".
בסוף 1952 רוחשת "פרשת סנה" ונירים סוערת עד אשר כל "הסנאיסטים", רובם חברים מרכזיים בקיבוץ, מופרשים מן הציבור ועזיבתם נכפית עליהם מכח החלטת שיחת הקיבוץ. בנובמבר 1952 ב"יחדיו" עלון נירים נרשם: "בחטף נקלענו לתוך מערכה גלויה וחמורה. משפט פראג החריד את אחרוני הנרדמים מתרדמתם. כל אחד מאיתנו הבין את הכורח בחישול הכח, שפירושו ללמוד וללמוד ולהיצמד איש אל רעהו במסירות ללא קץ למען לפלס לנו דרך", וסולו (חיים שילה) ממשיך במאמר משלו באותו גיליון: "עלינו ללכת עוז בדרך שנקבעה ולא להסס כשהנאמנות לתנועה (ולעצמנו) מחייבת אותנו להיפרד מחבר או לקרוא לו לסדר בצורה התקיפה ביותר".
1955 – 1956: ההפגזה על נירים
נירים של עשור ההתהוות – אורחות חיים, חקלאות ראשונה, פוליטיקה גבוהה ובעיות ביטחון – קרקע וחלום ומעשים בכל יום. התמודדות קשה לצד נחישות וכח רצון בלתי ניתן לשבירה. כותרות ה"דפים הקרביים" של נירים ב 1955 על רקע מתקפות הפדאיון ופעולות הגמול מצביעות על מטוטלת החיים של אנשי נירים – "דף הקרבי" מ 1955 מכריז – "סיסמת היום: כל בחור וטוב – לנשק" ושלושה ימים לאחר מכן – "סיסמת היום: אנחנו נמשיך לחרוש ולזרוע".
ב 30 במאי 1955, שבע שנים לאחר הקרב בדנגור, חזרו המצרים והפגיזו את נירים. בדקות ספורות הפכו אנשי נירים מאיכרים ללוחמים. עיתון "על המשמר" מדווח באותו היום ( 30.5.55) הפגזת פתע על קיבוץ נירים החלה היום בשעה 11.00 לפנה"צ. האוכלוסייה הבלתי לוחמת ירדה מייד למקלטים וחברי המשק תפסו את נשקם ומיהרו לעמדותיהם. אותה שעה הוחלט להוציא את הטרקטורים ומכונות הפלחה השונות אל מחוץ לתחומי המשק המופגז. עובדי הרפת מיהרו אף הם וניסו להציל את עדר הבקר ולהעבירו לשדות. בהיותם בואדי שמעבר לגדר המשק נפגע העדר מפגיעת פגז ישירה שריטשה כ 30 פרות ופגעה בחמישה מהרפתנים". צבי קסלר ועליזה הנימן אבדו את שתי הרגליים, עוד שני חברים נפצעו קשה וחיים שפרוני, ממייסדי הקיבוץ ומוותיקי הפלמ"ח, מהדמויות המרכזיות של נירים ומהאישים האהודים במשק, נהרג.
באפריל 1956 מגיע לוי אשכול לנירים ומעמיד ברירה קשה: "הברירה היא בין פיתוח המשק ושיכון לחברים לבין מקלטים וביצורים". משיב לו בכעס ישרוליק מנירים (ישראל גל): "איננו יכולים ולא נקבל פתרונות סרק אלו. טעם ישיבתנו בגבול במועד זה הוא בניין משק קיבוצי פורח במקום הזה. עשינו זאת למרות כל הקשיים והקורבנות שהיו כרוכים בכך. ישיבתנו כאן למטרות ביטחוניות בלבד, מערער את ההכרח שבישיבתנו כאן, מערער את הנכונות למאבק ולחתירה מתמדת לפיתוח משק של ממש, חי ונושא את עצמו למרות כל הקשיים ובמקום הזה. (…) נירים מחנכת נוער וילדים, נירים קולטת חברים נוספים ומרחיבה ענפים ומשכללת שירותים ובונה בתים לילדים ולחברים (כן, גם בתים). בבנייה מתמדת זו ובפיתוח מתמיד זה – טמון כוחנו".
גרעין "נירים" מגיע…
ב 1955 – 1956 למרות האווירה הקשה לאחר מבצע סיני וההפגזה על נירים, נירים פורצת קדימה לקליטת גרעין "נירים", חניכי השוה"צ מקיני פ"ת, חיפה, קריית חיים ונווה שאנן. ממרחק השנים מעידים שניים מן הגרעין, עליזה ואליהו רז: "קיבוץ נירים 'שובר' את מחסום מאה החברים. גרעין נירים מגיע לנירים. גרעין של צעירים ורווקים, קומונה א', מגורים באוהלים ובצריפים. באים לקיבוץ שיש בו מקלחת משותפת, ענפים עתירי עבודת ידיים, לימודים לצרכי המשק בלבד, תקשורת של רדיו מרכזי ורמקולים לחדרים.
ובסוף העשור השני – קיבוץ שמבסס את החקלאות ומקדם אותה ויחד עם זאת שנת מיתון שבמדינה ומצב כלכלי קשה. נוכחות הגרעין בנירים בולטת: הגרעין שומר על מסגרת חזקה למרות הקמת המשפחות והולדת הילדים. נבנים בתים, התקשורת משתפרת, הלימודים כבר אינם מילה גסה… והשנים – שנים של הווי בחדרים, להקת הפזמונים וחיי תרבות עשירים".
שירי להקת הפזמונים הופכים להיות מסמליה המובהקים של "התרבות הנירימית" – נושאיהם מבטאים את הווי הקיבוץ ואורחות חייו. אחד השירים (שתי נקודות) עוסק ב"שיטת נקודות הוותק", והוא זכה לתגובות לא בהכרח אוהדות. לאחת התגובות הללו עונה אליהו: "ב'שיר הנקודות' ניסינו להלעיג רעיון ואני מבין שדי הצלחנו. ניסינו להסביר מה יוצא כאשר מביאים ערכים למכנה משותף והופכים אותם לנקודות. אז נוכל לקבל: וותק מדנגור=אסטמה 4+ ילדים. ודאי שזה מגוחך, אבל הגיחוך הוא לא בוותק מדנגור. דווקא מתוך חרדה לכבודו לא יכולנו להסכים לאפשרות הפיכתו לסתם נקודות" (22.3.63).
שירו של ציקי "שיר השלום", שנכתב בתקופת מבצע סיני, נתפס כמשאת נפש ותקווה לעתיד: "תראו רבותי שיגיע היום/ אצלנו בגבול יהיה עוד שלום/ ואנחנו ניסע לחאן יונס לסרט/ עם עבדול ווהאב בערבית מדוברת/ בלילה בחוץ יעבוד לו פאלח/ סטן ורימון הוא איתו לא ייקח/ ואיכר ערבי עם עגאל וכאפייה/ עם עדר פרות מן החושך יופיע/ ישבו זה מול זה ישיבה מזרחית/ ישימו באמצע ארגז ומפית/ והשניים יאכלו, ידברו על בצורת/ על לול ועל רפת ומחיר של נשים/..
נירים – העשור השלישי
השלום המיוחל לא הגיע. ב 1967 פורצת מלחמת ששת הימים, והיא פותחת עשור שלישי לנירים. השניות בין תקווה להתחדשות לבין החיים בצל המלחמה נמשכת. ב 1965 מגיע לנירים גרעין "תדהר" (חניכי השוה"צ מקיני ת"א, נווה שאנן, פ"ת, רחובות וגבעת שמואל) ויחד עם חברת הנוער "צאלה" מתמלא "החור הדמוגראפי" של נירים לאחר עשר שנים ללא השלמה. במלחמת '67 נמחק הגבול הישן. השכנים מעברו השני של "הקו הירוק" נשארו. בעיות הביטחון שבו והשתלטו על דאגות היומיום: בדיקת הדרכים, הקמת גדר על הקו הירוק ההיסטורי, דיפון הטרקטורים והקומנדקרים ולמרות הכל פציעתו הקשה של "גזר" (אליעזר ולך). אמיר אבני ז"ל, בנם של דורה ואבינועם, הבן הבכור של הקיבוץ, נהרג בעלותו על מוקש במטע האבוקדו סמוך לכניסה לנירים ב 18.2.1971.
שגרת החיים מעלה נושאים שונים על סדר היום: טלוויזיות במרכזי צפייה שכונתיים, הקמת בית החינוך המשותף "מעלה הבשור", תכנון חדר האוכל החדש, תכנון אולם הספורט ע"ש אמיר אבני ומבני ציבור נוספים, כגון "הקומונה" (מחסן הבגדים) והמכבסה. עניין נישול הבדווים בפתחת רפיח מופיע כנושא לדיון בשיחת הקיבוץ.
נירים – קליטה וכלכלה
בשנות השבעים עד תחילת שנות השמונים רצף של גרעינים ישראלים תנועתיים ולא תנועתיים ("חציל" 1972, "שבלול" 1973, "שממית" 1976, "קיווית" 1978) וכמו כן שני גרעיני אמל"ט – חניכי השוה"צ מונצואלה, חניכי "מכבי" מארגנטינה וחניכים מאורגוואי (אמל"ט 1976 ו"יחד" 1983).
בשנים הללו לא נפקד מקומם של בני הקיבוץ הראשונים כממשיכי הדרך ופה ושם "משפחה מעורבת" בת קיבוץ נישאת לחבר גרעין "תוצרת חוץ"… קיבוץ נירים: קיבוץ שחושב קיבוץ ועושה קיבוץ ומציאות החיים ותודעת החיים באה מן הקיבוץ ושבה אל הקיבוץ והכח בא מבפנים.
הקיבוץ היה זקוק לכח רב כדי להתגבר על נטל החובות, שנוצר בגין התוכנית הכלכלית הממשלתית לבלימת האינפלציה התלת ספרתית. הפעילות הכספית של הקיבוץ למעט זו הדרושה לקיום מינימלי נעצרה בשנת 1985 לארבע שנים. בשנת 1989 הוחל הטיפול ב"הסדר הקיבוצים" והקיבוץ עבר משלב ההישרדות לשלב הבלימה המתוכננת ולייצוב המערכת הפיננסית. נחישות אנשי נירים, שהוכיחה עצמה בעבר, שבה והוכיחה עצמה גם לנוכח המצב הכלכלי. במסיבת פורים של השנים הללו על דרך הסרקזם הפורימי נכתב על קיר המסיבה: "לא הבנק ינצח – כי אם האדם". האדם של נירים ניצח אף הפעם. מהפיכת המיכון בחקלאות ונס המים (הקמת המאגר, המאגרון, הנקזים, ניצול בריכת החמצון, פתיחת קו השפד"ן) הובילו את נירים להרחבה ניכרת של שטחי השלחין והפלחה. הצמיחה הכלכלית המחודשת באה מעבודה מאומצת, כמו הכניסה לשותפות במפעל "ניר-לט", הקונפקציה של אופנת "נירית", מעבדת המחשבים, חממות הפרחים, הסטודיו לעיצוב גראפי-"עיצובניק"- מטווח הירי ועבודות חוץ בתחומים מגוונים.
מקור וקרדיט – אתר האינטרנט של קיבוץ נירים
קישור
