צבא שכירי החרב 'ואגנר' שהיה בדרך העולה אל מוסקבה. עד סוף היום, השיירה גמאה 900 קילומטרים, וכמעט התדפקה על שערי הבירה.
ממצב העניינים הזה בקעו הדים של מלחמת האזרחים הרוסית, לפני מאה שנה ויותר, כאשר הכוחות ה'לבנים' התקרבו כדי 350 קילומטרים למוסקבה, ואיימו לשים קץ לשלטון ה'אדומים' ( יואב קרני, 2023 )
מה מעניין שפוטין עצמו דיבר בשבת על הימים ההם. הוא השווה את התקוממות פריגוז'ין עם המהפכות של 1917, שהפילו תחילה את הצאר ואחר כך את הממשלה הדמוקרטית הזמנית, וגזלו מרוסיה את "הניצחון" במלחמת העולם הראשונה.
המתקפה של הצבא הלבן בראשותו של גנרל דניקין על מוסקבה הייתה במהלך 1919 ובגירוש כוחות קוזקים (שתמכו בלבנים) מחצי האי קרים.
אנטון איבנוביץ' דניקין ( 16 בדצמבר 1872 – 8 באוגוסט 1947) היה גנרל בצבא האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה ששימש כמפקד צבא המתנדבים (חלק מהצבא הלבן) האנטי-קומוניסטי במלחמת האזרחים ברוסיה.
בשנת 1919 פיקד דניקין על כל הכוחות ה"לבנים" בדרום רוסיה. צבאו, אשר נקרא "הכוחות המזוינים של דרום רוסיה", החל להתקדם בקצב מאיים לכוון מוסקבה ובקיץ 1919 אף איים לכבוש אותה. אולם, התקדמותו נעצרה באוקטובר 1919 לאחר שנוצח בקרב ליד עיר אוריול, 400 ק"מ מדרום למוסקבה. מאז הוא נהדף מהשטחים שכבש עד שהגיע לחצי האי קרים במרץ 1920.
תנועה לאומנית אוקראינית שנודעה בשם הצבא הירוק של האיכרים הייתה פעילה באוקראינה בתחילת המלחמה. כוח צבאי משמעותי יותר היה הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו, שפעל גם כן באוקראינה – ואליו התנדבו יהודים רבים ואיכרים אוקראינים. כוח זה שיחק תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה של הצבא הלבן בראשותו של דניקין על מוסקבה במהלך 1919 ובגירוש כוחות קוזקים (שתמכו בלבנים) מחצי האי קרים.
כוחותיו של דניקין היוו איום מוחשי, ואיימו להגיע למוסקבה, אולם התערבותו של הצבא השחור הייתה בעוכריהם בשבשו את מערך קווי האספקה של הלבנים כאשר הוא משתלט על נקודות מפתח לאורך מסילת הרכבת, ערים ומחסני תחמושת תוך שהוא מביס בדרך מס' רגימנטים לבנים של חי"ר.
נרעשים בשל התפתחויות אלה המפקדים האוקראינים אילצו את דניקין להפנות כוחותיו לחזית הדרומית.
במהלך אוקטובר-נובמבר צבאו של דניקין שסבל ממחסור חריף בתחמושת ארטילריה ותגבורות רעננות, נחל שורה של מפלות, הצבא האדום השתלט מחדש על קייב והנחיל מפלה מוחצת לקוזקים שנסוגו בחזרה לים השחור. בעוד הלבנים מובסים בחזית המרכזית והמזרחית הם הצליחו להדוף את הצבא השחור מדרום אוקראינה וביססו שליטתם בחצי האי קרים, על אף התפתחויות אלה מוסקבה נמנעה מלשלוח כוחות לסייע למכנו או לספק נשק לכוחותיו באוקראינה. טרוצקי חשף את תקוותו ששני הצבאות יתישו אחד את השני ואז הבולשביקים יוכלו לנצל את המצב לטובתם, בהתאם למדיניות זו הוא אף הורה ליחידות של הצבא האדום לסגת ממאחזיהן וסייע בכך להשתלטותם על דרום אוקראינה ועל קרים.
רקע היסטורי
מלחמת האזרחים ברוסיה נמשכה 6 שנים והסתיימה רשמית ב-17 ביוני 1923 – עת הניחו את נשקם הכוחות הלבנים האחרונים במזרח המדינה בהנהגתו של גנרל אנטולי פפלייב. הקרבות האינטנסיביים התרחשו בין השנים 1918–1920.
בינואר 1918 לאחר מפלות משמעותיות בלחימה מול הלבנים החל ליאון טרוצקי הקומיסר הצבאי ומראשי הבולשביקים בארגון מחדש של הכוחות, גיוסם של פועלים ואיכרים ומינוים של קומיסרים פוליטיים לכל יחידה צבאית. כוח זה שימש בסיס לצבא מאורגן בעל פיקוד מרכזי – הצבא האדום. גיוסם של האיכרים שנועד להרחיב את בסיס כוחו של הצבא בוצע לעיתים קרובות תוך שימוש באמצעים של טרור והפחדה – כמו ירי בבני ערובה על מנת לגרום לשיתוף פעולה מצד האיכרים, וגיוסם בכוח של מפקדים מקצועיים מקרב הקצונה הצארית – כאשר נאמנותם הובטחה על ידי לקיחת בני משפחותיהם כבני ערובה. בתחילת המלחמה שלושה רבעים מכלל מפקדי הגייסות של הצבא האדום הורכבו מקצינים לשעבר של צבא הצאר, לקראת סופה 83% מכלל מפקדי הדיוויזיות והגייסות היו חיילים צאריסטיים לשעבר.
ההתנגדות למשמרות האדומים החלה מיד לאחר מהפכת אוקטובר, אך תפסה תאוצה משמעותית בעקבות הסכם ברסט ליטובסק, שאז החלו להתארגן קבוצות אנטי בולשביקיות בתוך רוסיה ומחוצה לה. הללו התארגנו לכדי קואליציה רופפת של כוחות שכללו בעלי אדמות, רפובליקנים, שמרנים, בורגנים ממעמד הביניים, ריאקציונרים, מלוכנים, ליברלים, אנשי צבא, סוציאליסטים ממורמרים וכאלה שדגלו ברפורמות דמוקרטיות. הדבק המאחד בין כל הכוחות המנוגדים האלה היה אחד – התנגדותם לבולשביקים. הכוחות הצבאיים התארגנו לכדי שלושה צבאות מרכזיים בהנהגת גנרל ניקולאי יודניץ', האדמירל אלכסנדר קולצ'ק וגנרל דניקין לכדי מה שכונה "הכוחות הלבנים" או הצבא הלבן. המנהיג הסמלי של הצבא הלבן היה קולצ'ק אולם בפועל הם תפקדו באופן עצמאי בתיאום רופף למדי.
תנועה לאומנית אוקראינית שנודעה בשם הצבא הירוק של האיכרים הייתה פעילה באוקראינה בתחילת המלחמה. כוח צבאי משמעותי יותר היה הצבא השחור האנרכיסטי של נסטור מאכנו, שפעל גם כן באוקראינה – ואליו התנדבו יהודים רבים ואיכרים אוקראינים. כוח זה שיחק תפקיד משמעותי בבלימת המתקפה של הצבא הלבן בראשותו של דניקין על מוסקבה במהלך 1919 ובגירוש כוחות קוזקים (שתמכו בלבנים) מחצי האי קרים.
מדינות ההסכמה נחרדו מעליית הבולשביקים והחליטו לסייע לכוחות הלבנים בשל חשש מברית בין רוסיה וגרמניה – לאחר פרישתה של רוסיה מהמלחמה כנגד מעצמות המרכז והחתימה על חוזה ברסט ליטובסק. כמו כן היה חשש שהבולשביקים יתנערו מהחובות העצומים של רוסיה הצארית מדינות ההסכמה כתוצאה מהלוואות זרות. החשש מ"הסכנה האדומה", שלו היו שותפות גם מעצמות המרכז, היה התפשטות המהפכה הקומוניסטית מערבה – הואיל והבולשביקים דגלו במהפכה עולמית ורעיונותיהם חלחלו וזכו לתמיכה ניכרת גם במדינות אחרות. גורמים אלה הביאו רבות מארצות אלה לתמוך בלבנים, דבר שבא לידי ביטוי בסיוע בנשק ואף במשלוח תגבורות צבאיות. וינסטון צ'רצ'יל הצהיר ש"צריך לחנוק את הבולשביזם בעודו בעריסה".
המלחמה בין ה"אדומים" ל"לבנים" התנהלה באינטנסיביות עד 1920 – השנה בה הובס צבאו של הגנרל פיוטר וראנגל בחצי האי קרים. אך פעולות התנגדות מצד הלבנים באזורים מסוימים נמשכו עד 1923 (מרד קרונשטדט, מרד טמבוב, מרד בוסמאצ'י, והקרבות האחרונים שהתרחשו במזרח הרחוק עד כניעתם של שרידי הכוחות הלבנים בראשות פפלייב במחוז איינו מייסקי על חופו של האוקיינוס השקט).
בינתיים פנה הצבא האדום להתמודד מול איום חדש. זה בא מכיוונו של גנרל יודניץ' שניצל את האביב והקיץ לארגן צבא קטן באסטוניה בתמיכה בריטית. באוקטובר 1919 הוא פתח בניסיון לעלות על פטרוגרד (לנינגרד) במתקפת פתע בכוח של כ-20,000 חיילים. הוא זכה להצלחה ראשונית כאשר הוא מבצע פשיטות ליליות ותמרוני בזק של חיל הפרשים על מנת לאגף את כוחות הצבא האדום. יודניץ' גם החזיק ברשותו 6 טנקים בריטיים שהצליחו ליצור בהלה בשורות האדומים.
באוקטובר 1919 חייליו של יודניץ' הגיעו לפרברי העיר. מס' חברים בוועדה המרכזית הבולשביקית היו מוכנים להיכנע ולהסגיר את העיר, אך טרוצקי סירב לקבל את עמדתם ופעל אישית על מנת לארגן את ההגנה על העיר. בהצהירו ש"אין זה אפשרי שצבא קטן של 15,000 קצינים לשעבר ישלטו במעמד הפועלים של עיר בת 700,000 תושבים". הוא בנה אסטרטגיה של הגנה אורבנית, והצהיר שהעיר "תגן על עצמה על אדמותיה היא", שצבא הלבנים ילך לאיבוד במבוך של רחובות מבוצרים ושהם "יפגשו את קברם".
טרוצקי חימש את כל הפועלים הכשירים גברים ונשים, והורה על שינוע כוחות תגבורת ממוסקבה לעבר פטרוגרד. תוך שבועות ספורים הצבא האדום המגן על פטרוגרד שילש את כוחותיו כשהוא עולה על הכוחות הלבנים ביחס של שלוש לאחד. בנקודה זו יודניץ' שסבל ממחסור בנשק וציוד, החליט להסיר את המצור מעל העיר, והסיג כוחותיו בחזרה לאסטוניה. הממשלה האסטונית שחששה מפעולת תגמול של מוסקבה והקומיסר הצבאי מטיל המורא של האדומים אלצה את צבאו של יודניץ' לפרוק את נשקו.
חשש זה התאמת כשהבולשביקים פתחו במהלך צבאי לעבר אסטוניה, אך האסטונים הצליחו להסיגם לאחור ובסופו של דבר חתמו על חוזה שלום (חוזה טרטו) שאילץ את יודניץ' וחייליו לצאת לגלות.
