קרא , למד והחכים : עמי סלנט , עורך האתר " רגעים היסטוריים"
הספר המרתק שוזר את סיפורם של היהודים בהיסטוריה של אחד האזורים המורכבים והמרתקים בעולם. הוא עושה סדר במה קרה, איפה, מתי ולמה, ומכניס אירועים מוכרים להקשר היסטורי ופוליטי רחב.
"שלום בוגוסלבסקי משרטט ביד אומן את סיפורה של יהדות מזרח אירופה. הספר עשיר ב"ידע מקומי" שצבר במרחב שלמד וחקר. התוצאה היא מחקר היסטורי מאלף ונגיש, הנקרא בנשימה עצורה."
נדרשו לשלום בוגוסלבסקי כמה שנות עבודה של קריאה מאומצת כדי להבין את המציאות הפאודלית במזרח אירופה במונחים שלה ולא בהכרח שלנו . מה שהיה חשוב לו לספר ולהעמיק בספר מרתק זה היה לחרוג מהנרטיב הנפוץ ולרדת לשורשי הגורמים ההיסטוריים במזרח אירופה שעיצבו את חיי היהודים שם במשך מאות שנים .הוא הצליח לצלול עמוק יותר מהמקובל לעולם היהודי הפיאודלי במזרח אירופה ואחר כך לספר בהרחבה ובצורה מרתקת , שלב אחר שלב , על הדרך שבה העולם היהודי במזרח אירופה השתנה והתעצב מחדש במשך מאות שנים.
בספר חדש, שנושא את השם "הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" ( הוצאת זרש ) שלום בוגוסלבסקי מנתץ מיתוסים על ה"שטעטל" – העיירה היהודית – וטוען שתיאורים מהסוג שקיים בספרי שלום עליכם או בסיפורים של סבא וסבתא מבוססים רק על המצב הקשה שאכן היה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
תוך שהוא מתבסס על מחקרים אקדמיים, הוא קובע שבמשך תקופות ארוכות היו אזורים שבהם רבים מהיהודים חיו ברווחה יחסית, נהנו מקשרים טובים עם השלטונות, ובמקרים מסוימים אפילו החזיקו בנשק והגנו על עצמם.
תקציר
במשך פרק זמן לא מבוטל, העיירות היהודיות נהנו משגשוג. "בין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-19, באזורים גדולים מפולין, אוקראינה, בלארוס וליטא של היום, היו ליהודים נישות תעסוקתיות מצליחות, לפעמים אפילו במצב של כמעט-מונופול", מספר שלום בוגוסלבסקי בספרו המרתק : "כך למשל בתחום של מנהלי אחוזות, מכירת אלכוהול והפעלת פונדקי דרכים, השליטים, בעיקר האצילים הפולנים , העדיפו את היהודים, ולנוצרים היה קשה מאוד להשיג חוזה בתחומים האלה".
תוך שהוא מתבסס על מחקרים אקדמיים, הוא קובע שבמשך תקופות ארוכות היו אזורים שבהם רבים מהיהודים חיו ברווחה יחסית, נהנו מקשרים טובים עם השלטונות, ובמקרים מסוימים אפילו החזיקו בנשק והגנו על עצמם.
העיירה היהודית לא הייתה מקום חרדי , שמקדיש עצמו לקיום נוקשה של חוקי הדת. היו יהודים בעיירות שעשו זאת , אבל הם היו מעטים מאוד , מהסיבה הפשוטה שהעיירה היא לפני הכול מוסד כלכלי. היהודים שחיו בהן עבדו קשה מאד ולא יכלו להרשות לעצמם להקדיש את מרב זמנם ללימוד התורה ולפולחן.
היה קשה להפיק מהאיכרים באוקראינה ובבלארוס את כל ההכנסות שהאצילים הפולנים דרשו ולהישאר מבחינת החוכרים היהודים גם "מענטש" , בן אדם. היו כאלו שהצליחו והיו כאלו שנכשלו, והיו כאלה שבכלל לא ניסו.
רוב החוכרים היהודים, בין אם היו תאבי בצע או " מענטשים" , לא התעשרו.
אחרי המלחמות עם הקוזקים והרוסים , האצילים הפולנים היו להוטים להחזיר את המצב לקדמותו ולפצות את עצמם על עשור של אובדן הכנסה. . הזמן היה תחילת המאה ה18 והאצילים הציעו פריווילגיות אטרקטיביות מאד ליהודים , וזאת הייתה אחת הסיבות שבגללן היהודים נשארו בעיירות ושפליטים יהודים רבים שברחו מהן חזרו. זו התקופה שיהודים נכנסו הרבה יותר לעסקי מכירת האלכוהול ( מכירת יין יי"ש) בפונדקים ובטברנות בעיירות היהודיות.
בסוף המאה ה-19 הייתה צניחה במעמד של העיירות במזרח אירופה. "הדבר נבע מכך שכתוצאה מתקופה ארוכה של אנטישמיות, פוגרומים, מלחמות ושינויים גלובליים, מיליוני יהודים ממזרח אירופה היגרו לאמריקה ולערים גדולות באירופה, והשטעטל שקע בעוני ובעזובה. רוב הסיפורים, התמונות והעדויות שאנחנו מכירים הם מהתקופה הזאת",
כמה דברים חדשים שלמדתי מהספר המרתק של שלום בוגוסלבסקי:
נהוג לחשוב שרבנים היו מנהיגי הקהילות היהודיות אבל זוהי מחשבה מודרנית מאד , כפי שלמדנו מתקנות קראקוב . בראש הקהילה היהודית במקומות רבים במזרח אירופה עמדו ארבעה פרנסים שהעבירו את ראשות הקהילה ברוטציה חודשית . הפרנסים היו להלכה ולמעשה המנהיגים הפוליטיים של הקהילה היהודית . הפרנסים היהודים דאגו למיסוי, סדר ומוסר הציבור, אבטחה , ניקיון ותחזוקה , רווחה ובריאות הציבור.
הרבנים , בדרך כלל , לא היו מנהיגי הקהילות אלא הועסקו כפקידים בשכר . הרבנים עמדו בראש המערכת הדתית החינוכית ובראש המערכת המשפטית היהודית בקהילות היהודיות.
כדי למנוע מהרבנים לצבור כוח רב מדיי הנהיגו הקהילות היהודיות השונות שורה של איזונים ובלמים , הן יכלו להגביל את אורך הקדנציה שלהם , לאסור עליהם לעסוק במסחר , ועוד .
בפועל , מרבית הקהילות היהודיות במזרח אירופה היו אוליגרכיות באופיין ותפקידי המפתח נטו לעבור בין כמה משפחות יהודיות חזקות ועשירות במשך דורות.
עד מסעות הצלב במרכז ובמערב אירופה מספר היהודים במזרח אירופה היה נמוך מאד . במאה ה13 התחילה הגירה יהודית מסיבית ממרכז אירופה ומגרמניה ועשרות אלפי יהודים עברו אז לפולין-ליטא , היהודים התרבו ושגשגו אז . המלך הפולני קז'מיז' השלישי העניק פריווילגיה לכל היהודים בממלכת פולין בשנת 1334. היהודים הפכו לבעלי אדמות , עסקו במסחר , רפואה וגם נמנו אז עם האזרחים המכובדים , ואף הותר להם לשאת חרבות , ולהסתובב חמושים.
גביית המיסים אצל היהודים הייתה הרבה יותר יעילה בהשוואה לפולנים וזה אחד השיקולים של המלך הפולני במתן פריווילגיה ליהודים בפולין-ליטא.
פרנסי הקהילה היהודית היו אחראים על גביית המיסים ולכן הגבייה הייתה הרבה יותר יעילה וגם גבוהה יחסית לזו שאצל הפולנים.
פולין -ליטא הפכה להיות מדינה נוחה מאד ליהודים. בהדרגה היהודים של פולין -ליטא פיתחו אוטונומיה משוכללת של הייתה כמותה קודם במקומות אחרים.
התארגנות היהודים בפולין-ליטא הלכה והתגבשה והוקם ועד ארבע הארצות אשר הצליח לשפר את גביית המיסים מכלל יהודי הממלכה הפולנית , מכל הקהילות היהודיות השונות.
לקראת סוף המאה ה16 השלטון הפולני הכיר בוועד ארבע הארצות ובחשיבותו לגביית המיסים , ולכן מעמד פרנסי ארבע הארצות הלך והתחזק , והתחזקה האוטונומיה היהודית בפולין-ליטא.
למרות שאנחנו מכנים את המדינה הזאת פולין-ליטא רוב שטחה הורכב מאוקראינה ובאלרוס של היום . אלה הארצות שבהן התרחש עיקר הסיפור היהודי של מזרח אירופה. במהלך אמצע המאה ה16 המשיכו היהודים לנדוד מערי פולין הגדולות לכיוון מזרח ורבים עברו לאוקראינה ולבלארוס . המעבר הזה מאמצע המאה ה16 לאזורי אוקראינה ולבלארוס יצר את "העיירה היהודית" , סוג חדש של יישוב שלא היה ל אח ורע בעולם. אותה רשת של מאות עיירות הפכה לעמוד השדרה של הציוויליזציה היהודית של מזרח אירופה. .
רבות מהעיירות היהודיות היו לאורך נהר הדניפרו , אחד הנהרות הגדולים בעולם . הוא מתחיל סמוך לים הבלטי ונשפך לים השחור, אלפיים ושלוש מאות ק"מ דרומה משם.
המלחמה בין ליטא-פולין ובין נסיכות מוסקבה דחפה את היהודים להגירה נוספת ולהתיישבות באוקראינה ובאלרוס ולהקמת העיירה היהודית הטיפוסית.
היהודים הפכו להיות בני חסותו של המלך הפולני , אבל היו כוחות בחברה הפולנית-ליטאית שלא ראו זאת בעין יפה והתנגדו לכך . הבישוף הקתולי של פולין, כמו הבישוף של העיר קראקוב נאבק ביהודים שזכו לחסות המלך הפולני . המלך נאלץ לעתים להיכנע ללחצי הבישופים והכנסייה ולכן נאלץ גם באחד הפעמים לצוות על גירוש יהודי קראקוב לאזור קז'ימייז'.
בניגוד לכנסייה הקתולית הפולנית , מעמד האצילים בפולין -ליטא תמך דווקא ביהודים כי הם היו מבחינתו שימושיים ויעילים מאד בגביית המיסים ולכן האצילים הפולנים הצליחו להעביר את היהודים מחסות המלך לחסותם של האצילים בפולין-ליטא. האצילים הצליחו " לסחוט" מהמלך הפולני ויתור על שליטתו ביהודים , עד אז, כל יהודי הממלכה פולנית-ליטאית היו בני חסותו של המלך הפולני .
הגורם המרכזי שהניע את הגירת היהודית לאזורי אוקראינה -באלרוס היה החלטת השדרוג של איחוד פולין-ליטא משנת 1569.
בשנת 1569 התכנס הפרלמנט הפולני בלובלין והחליט על שדרוג האיחוד הפולני-ליטאי. במסגרת ההסכם של האיחוד כפתה פולין על ליטא שינוי גבולות, מרכז אוקראינה של היום עבר מידי דוכסות ליטא לידי ממלכת פולין , זהו אחד האירועים המשמעותיים ביותר לא רק בתולדותיה של מזרח אירפה אלא גם בהיסטוריה של היהודים בעת החדשה . זה היה אזור אסטרטגי שגבל לא רק ברוסיה אלא גם באימפריה העות'מאנית ולכן פולין רצתה ליישבו , לפתח אותו וליישב שם ריכוזי אוכלוסייה משלה.
היהודים בפולין בתקופה ההיא נדחקו מערי המלך הפולני ומחסותו לאחוזות האצילים הפולנים ולחסותם. השפעתם על היהודים הייתה רבה והם דחפו אותם לנדוד מזרחה ולהתיישב שם .
יש לזכור כי בשל לחצי הכנסייה הקתולית הפולנית , היהודים נדחקו אז מערי המלך החשובות של פולין- ליטא ורוסיה לא הרשתה להם להתיישב בשטחה. התיישבות במרכז אוקראינה נראה אז ליהודים כעסקה טובה כי שם הם היו נחוצים מאד לאצילים הפולנים. ורצויים על ידם והיה בכך גם הבטחה של סובלנות וזכויות לפיתוח מרחב עירוני -מסחרי , תחום שבו היהודים התמחו זה מאות שנים . היהודים אז נטו להעדיף פריפריה ענייה ומסוכנת אבל עם סובלנות יחסית על פני רדיפות דתיות והדרה כלכלית במקומות עשירים ומרכזיים יותר בפולין.
מספר היישובים בהם התיישבו יהודים בפודוליה ובאוקראינה אחרי שנת 1569 גדל בעשרות מונים למאות אלפים והתרחבה למיליון איש . ההתיישבות היהודית במרכז ודרום מערב אוקראינה של היום הפכה להיות משמעותית מאד . השינוי לא היה רק כמותי , אלא גם איכותי : רוב המהגרים היהודים התיישבו בסוג של עיירות שקשה למצוא לו מקבילה בארצות אחרות . המרחב הכפרי השונה והתנאים השונים בו שינוי עמוקות את היהודים שחיו בו , למרות שיהודים חיו בעיירות גם לפני כן. זאת הנקודה שבה נולדה העיירה היהודית כתרבות בפני עצמה, שונה מכל מה שהיה לפני כן, העיירה היהודית הפכה , מאוחר יותר , לסמל , ייצוג אייקוני של יהודי מזרח אירופה , ובמידה רבה של היהודים בכלל .
צריך להבין שהעיירה היהודית לא הייתה בהכרח רק יהודית , היהודים מנו כמחצית מאוכלוסייתן . אבל הם שלטו בחיי המסחר בהן , וסיפקו מגוון גדול יותר של שירותים כלכליים ומינהליים.
העיירה היהודית לא הייתה מקום חרדי , שמקדיש עצמו לקיום נוקשה של חוקי הדת. היו יהודים בעיירות שעשו זאת , אבל הם היו מעטים מאוד , מהסיבה הפשוטה שהעיירה היא לפני הכול מוסד כלכלי. היהודים שחיו בהן עבדו קשה מאד ולא יכלו להרשות לעצמם להקדיש את מרב זמנם ללימוד התורה ולפולחן. מדובר בעיירות קטנות ומרוחקות באזורי ספר שהשלטון לא נוכח בו במלוא עוצמתו. העיירות האלו היו מכשיר של פיזור אוכלוסין , של שליטה על שטח חקלאי ועל תושביו וגם מכשיר של הפיכת תוצרת חקלאית לכסף מזומן , שאמור היה למצוא את דרכו לכיסי האצילים הפולנים ולאוצר המדינה. העיירות היו חלק ממערכת : כל עיירה הייתה מרכז של מסחר , מלאכה , ומינהל בעבור הכפרים הסמוכים. היו עיירות גדולות שסיפקו מגוון גדול יותר של שירותים למרחב החקלאי שכלל כמה עיירות קטנות וכפרים גדולים.
העיירות הפכו לחלק של רשת סבוכה של נתיבי מסחר שהובילו לכיוונים שונים וחיברו בין מרכז אירופה , הים התיכון , הקווקז וחופי הים הבלטי. לאורך כל אחת מהדרכים האלו הוקמה שרשרת של עיירות שנועדה להניע סחורות החוצה ופנימה באמצעות ירידים ושווקים. דגנים וחומרי גלם חקלאיים אחרים שיוצרו בכפרים הסמוכים לעיירות שוגרו דרך אינספור הירידים בעיירות לערים מרכזיות כמו גדנסק, פרנקפורט שמהן התפזרו לכל רחבי אירופה. זו הייתה מערכת רווחית מאד שנשלטה ע"י אצלים פולנים ונוהלה ברובה על ידי יהודים .
חלק הארי של האדמה החקלאית היה שייך לאצילים הגדולים . היישובים שנמצאו עליה היו בבעלותם. האנשים שהיו בהם היו בשליטתם .
המלך הפולני היה רחוק וחלש, כמעט דמות סמלית .
מאז מותו של המלך הפולני זיגמונט -אוגוסט בשנת 1572 בלי להותיר יורש , הפרלמנט הפולני-ליטאי היה בוחר את המלכים בהצבעה, ולכן המלכים הפולנים התקשו להתערב בענייניהם של האצילים הפולנים , גם אם רצו, כך שבאחוזה המרוחקת שלו , האציל הפולני היה כמעט שליט יחיד ואבסולוטי. האצילים הפולנים הגדולים הקימו את העיירות שבהן היו היהודים.
האצילים היו מוצאים כפר גדול , עיירה קיימת שטרם חזרה לעצמה מאז הפלישה המונגולית ומעניקים פריווילגיות למי שיבואו ליישב אותה, והיהודים מיהרו להגיע ולזכות בפריווילגיות משפטיות . האצילים הפולנים הגדולים לא היו שם כדי לנהל את העסק והמסחר.
האצילים פיקדו על צבאות , השתתפו בישיבות פרלמנט . הם לא בילו את זמנם בעיירות . מישהו היה צריך לנהל את המערכת המסחרית-כלכלית עבורם., ובדרך כלל , יהודים עשו זאת, לכן הירידים המסחריים בעיירות היהודיות היו כמעט תמיד באחריות הקהילות היהודיות , משום שכך, נכתב במפורש בפריווילגיות שהסדירו את מעמדם בהן וגם מפני שלא היה מישהו אחר מתאים שיעשה זאת. גם בשווקים המקומיים כמעט כל הסוחרים היו יהודים אבל הם גם שלטו על תחום כלכלי נוסף שהיה חשוב יותר לאצילים הפולנים.
ההגירה לאזורי הספר והכפר של האיחוד הפולני-ליטאי פתחה בפני היהודים לא רק מרחב חדש להתיישבות , אלא גם נישה כלכלית חדשה שיכלה לתמוך באוכלוסייה גדולה יותר: חכירה . יהודים שלמו לאצילים הפולנים כדי שייתנו להם לנהל פונקציות כלכליות ומינהליות : טברנה או פונדק כפרי , סניף דואר , טחנת קמח , נקודת מכס , מבשלת בירה , מזקקת וודקה , בריכת דגים, חלקת יער ועוד . הם יכלו לנהל כפר או כמה כפרים או את העיירה כולה מטעם האצילים. לפעמים גם אחוזות שלמות של האצילים, את האדמות החקלאיות שלהם ושאר סוגי הפעילות הכלכלית בהן.
ליהודים לא היה מונופול על החכירה והם לא היו היחידים שעסקו בה , אבל האצילים הפולנים העדיפו חוכרים יהודים כי יהודים היו תלויים בהם יותר מכל אחד אחר. זו הייתה עסקה מסוכנת מאד מבחינת היהודים . חוזי החכירה היו דרקונים. האציל ציפה מהחוכר היהודי להפיק בעבורו הכנסות, ואם החוכר היהודי לא הצליח לעמוד בהתחייבותיו הוטלו עליו סנקציות, לדוגמא, לאציל מותר לחטוף את אשתו וילדיו של החוכר היהודי כבני ערובה ולכלוא אותם בטירה עד שיקבל את מה שהחליט שמגיע לו.
היות שההכנסה הופקה במידה רבה מניצול האיכרים זה פחות או יותר הבטיח שהאיכרים לא יאהבו את היהודים. האיכרים היו ברובם צמיתים: מעמד של כמעט-עבדות. במערב אירופה הצמיתות נעלמה כמעט לחלוטין מאות שנים לפני כן, אבל במזרח אירופה היא עדיין הייתה תופעה רווחת , ושרדה תקופה מאוחרת יותר.
היה קשה להפיק מהאיכרים באוקראינה ובבלארוס את כל ההכנסות שהאצילים הפולנים דרשו ולהישאר "מענטש" , בן אדם. היו כאלו שהצליחו והיו כאלו שנכשלו, והיו כאלה שבכלל לא ניסו.
רוב החוכרים היהודים, בין אם היו תאבי בצע או " מענטשים" , לא התעשרו.
חוכר יהודי של טברנה כפרית ( פונדק יין) פרנס את משפחתו בדוחק והיה קרוב יותר לתחתית שרשרת המזון של החברה היהודית.
גם רוב הסוחרים היהודים בשוק , בעלי המלאכה, העגלונים והעובדים הפשוטים לסוגיהם היו עניים. מצבם , כנראה, היה טוב משל רוב האיכרים באזור , אבל גם הם ניהלו חיים פשוטים ודלים. יחד עם זאת , היהודים לא היו מאוימים כמו בערי המלך הגדולות בפולין-ליטא. במאות העיירות במזרח הם היו הרוב , או לפחות קרוב לזה , ושם הם לא הרגישו כמו מיעוט. היהודים חיו בעיירה הקטנה והמרוחקת שלא נראתה כמו לובלין או קראקוב , אבל היהודי התהלך ברחובותיה בחופשיות , הוא לא נדחק הצידה לגור ברחוב צדדי, אלא בנה את ביתו ליד כיכר השוק והקהילה שלו הייתה חזקה ומרכזית לפחות כמו הקהילה העירונית הנוצרית המקבילה. בלי היהודים רוב העיירות פשוט היו מפסיקות לתפקד , מתרוקנות ונעלמות.
אין ספק שהחוויה הזאת השפיעה עמוקות על המנטליות של היהודים בעיירות והעניקה להם תחושה לא מבוטלת של עוצמה וביטחון עצמי, למרות שהיא לא שינתה את האתוס היהודי המקובל : היהודים עדיין ראו בעצמם נטע זר, אורחים בלתי רצויים בארצם של אחרים, שנענשו על חטאי אבותיהם , וכך זה אמור להישאר עד שייבוא המשיח.
מעמד הנשים בחברה היהודית בעיירה (השטעטאל) היה מרכזי ומרומם יותר בהשוואה לנשים הנוצריות , היות שגברים יהודים רבים יצאו לנסיעות עסקים תכופות כגון ביקור בירידים או ביקורות של חוכרי משנה, היה אפשר למצוא הרבה נשים יהודיות מאחורי העגלה בשוק , מאחורי הדוכן בחנות או בפונדק. הן אמנם הודרו מהמרחבים הפוליטיים קהילתיים והסמליים של הקהילה היהודית אבל היו נוכחות מאד במרחבים הביתיים והעסקיים שאצל היהודים לא היו נפרדים. הבית , כמעט תמיד , היה משולב עם העסק , והנשים היהודיות נכחו במרחב הציבורי מסחרי כל הזמן , ונטו לשמור על הופעה ייצוגית ככל שיכלו להרשות לעצמן!. הן לבשו שמלות צבעוניות רקומות , בעיקר בצבעי אדום וכחול שם שזירה של חוטי כסף וזהב.
במאות ה16 וה17 העיירות היהודיות לא דועכות , אלא בדיוק להפך , הן ממשיכות לצמוח ולהתפתח. הן , אמנם נפגעו קשות ממרד הקוזקים בראשותו של בוהדן חמלניצקי , 1648 ,אך הצליחו לחזור לעצמן ולהשתקם מבחינה כלכלית.
למרות האסון הכבד של מתקפות הקווקזים והטאטרים בעיירות היהודיות , כאשר המצב נרגע חזרו היהודים לעיירותיהם החרבות, בנו אותן מחדש והמשיכו בחייהם, תוך מאה שנה בלבד הכפילה האוכלוסייה היהודית בפולין -ליטא את עצמה לפחות פי שלושה ביחס למספרה לפני מרד חמלניצקי.
החזרה לשגרה אחרי הפורענות לוותה בגל של התעוררות מיסטית בעיירות היהודיות כמו עלייתה של תנועת החסידות.
עליית עסקי מכירת האלכוהול ( מכירת יין יי"ש) בפונדקים ובטברנות בעיירות היהודיות.
אחרי המלחמות עם הקוזקים והרוסים , האצילים הפולנים היו להוטים להחזיר את המצב לקדמותו ולפצות את עצמם על עשור של אובדן הכנסה. . הזמן היה תחילת המאה ה18 והאצילים הציעו פריווילגיות אטרקטיביות מאד ליהודים , וזאת הייתה אחת הסיבות שבגללן היהודים נשארו בעיירות ושפליטים יהודים רבים שברחו מהן חזרו. זו התקופה שיהודים נכנסו הרבה יותר לעסקי מכירת האלכוהול ( מכירת יין יי"ש) בפונדקים ובטברנות בעיירות היהודיות.
במאה ה18 הטכנולוגיה של זיקוק אלכוהול השתכללה מאד ואפשרה ייצור המוני של תזקיקים חזקים במונחי התקופה. היהודים קראו למשקה יי"ש ( יין שרף ). תחום מכירת האלכוהול נעשה יותר רווחי לבעלי האחוזות והאצילים הפולנים , ולכן יותר ויותר פונדקאים יהודים נכנסו לתחום המכירה אלכוהול מטעם האצילים . החל משנת 1762 יש עלייה משמעותית של פונדקאים יהודים מוכרי אלכוהול בכל העיירות היהודיות .
האצילים הפולנים השיגו את הפריווילגיה לייצר אלכוהול ולסחור בו בנחלותיהם החל משנת 1572 והחכירו אותה בעיקר ליהודים בעיירות ובכפרים הגדולים. עשרות אלפי יהודים עברו לתחומי פונדקי היין בעיירות . בכל אחד מאלפי הכפרים מסביב לעיירות הייתה טברנה ( פונדק יי"ש) וברמן יהודי עמד מאחורי הבר וניגב כוסות. המקצוע היהודי הנפוץ ביותר בעיירות היה עתה פונדקאי יי"ש ששירת את האיכרים והאוכלוסייה הנוצרית מסביב.
במשך לפחות 200 שנה ענף האלכוהול במרחב הכפרי של אוקראינה ובלארוס וחלקים מפולין וליטא נשלט באופן ברור עלי ידי יהודים.
האצילים הפולנים לא סמכו על האיכרים בכל הנוגע לחכירת טברנות יין , פונדקים , מבשלות ומזקקות , כי הם האמינו שהם נוטים לשתות את כל האלכוהול בעצמם.
על כל פנים , לשתות אלכוהול אכן היה תפקידם במערכת . האיכרים נדרשו לקנות אלכוהול רק בטברנה/הפונדק הכפרי. אם הם היו נתפסים נוסעים לאחוזה השכנה כדי לקנות כמה חביות או בקבוקי יי"ש עבור הכפר, אז היו נענשים. החוכר היהודי של הטברנה /פונדק , מצידו נדרש למכור להם כמויות עצומות של אלכוהול.
האצילים הפולנים ציפו לקבל מהחוכר היהודי את דמי החכירה הגבוהים של הפונדק ומכירת היי"ש. לכן , החוכרים היהודים עשו כל מאמץ על מנת למכור את כל מלאי האלכוהול לאיכרים סביב העיירות בשיטות שונות . לעתים קרובות היה החוכר היהודי של הפונדק מוכר את המשקאות החריפים בהקפה וכך הפכו היהודים גם לגובי חובות .
הדינמיקה הזאת הייתנה אחד הגורמים לעליית השנאה כלפי היהודים..
עד סוף המאה ה18 מכירת אלכוהול הפכה לעסק משתלם מאד עבור היהודים. ההכנסות מאלכוהול קפצו בעשרות אחוזים ובאחוזות רבות של האצילים האלכוהול סיפק בין שליש למחצית מכלל ההכנסות .
מלבד איכרים מקומיים הגיעו לטברנות היהודיות קליינטים נוספים , כל מי שנע בדרכים, היה עוצר בטברנות ( פונדקי היי"ש ) . אפשר היה לראות בהן סוחרים וסוכנים נוסעים שנעו בין השווקים והירידים , ותמיד היה איזה יריד בסביבה.. הרבה אנשים בילו בטברנות עממיות אלו. פקידים מקומיים , שליחים וכל בעלי המקצוע בסביבה.
הטברנה העממית ( פונדק היין ) הייתה המוסד המרכזי של הכפר או העיירה היהודית . כל בני המשפחה היהודית של החוכר היהודי עבדו בתור מוזגים , מגישי מזון ומכיני מזון.
אבל שנוא ככל שיהיה , החוכר היהודי בעיירה מילא תפקיד חשוב בחיי הכפר והעיירה. הוא יכול היה להלוות כסף , לייעץ , או להיות בורר ניטרלי בסכסוכים מקומיים. התיווך שלו בין האציל לאיכרים היה יכול להיות דו-כיווני, וכך הוא יכול היה לסייע להם. היו לו קשרים בעיירה הסמוכה , ולכן הוא היה יכול להשיג בעבורם טיפול רפואי או מוצרים שונים.
הטברנה הייתה לעתים משולבת בפונדק דרכים עם מסעדה ושירות פרזול סוסים .
עד סוף המאה ה18 מצבם של העיירות היהודיות הלך והשתפר מבחינה כלכלית והם כבר מנו כשליש מהאוכלוסייה היהודית של פולין -ליטא כולה.
מערכת החינוך בעיירות היהודיות ובכפרים הגדולים בהם חיו היהודים הייתה בסיסית מאד . ברוב המקרים לא היה " חדר, אלא רק "מלמדים" נודדים שהיו מסתובבים בין הכפרים והעיירות . שיעור הנשירה לפני גיל 13 היה גבוה למדי, וזאת על מנת לעבוד בעסק המשפחתי . ברוב העיירות והכפרים לא היה בית מדרש ובטח לא ישיבה. רמת האדיקות הדתית הייתה נמוכה למדי. בתי הכנסת בעיירה היו כמובן פעילים מאד אך רוב היהודים קיימו את מצוות דתם באופן אגבי וגמיש הרבה יותר. רק עם עליית תנועת החסידות במאה ה18 הייתה עלייה באדיקות הדתית , אך עדיין מרבית הנוער היהודי בעיירות כבר נשר בגיל 13 והצטרף למעגל העבודה.
לילדים יהודים לא מעטים היו אומנות נוצריות , בנות הכפרים וחלק ניכר מזמנם הם בילו איתם בשווקים השונים. לכן השליטה של היהודים בשפות המקומיות הייתה טובה מאד .
פרק מרתק זה בספרו של שלום בוגוסלבסקי מצטט את הספר הזה:
Dynner , Glenn . Yankel’s tavern: jews , liquor and life in the kingdom of Poland.
Oxford University Press 2014
התחלת הירידה של העיירה היהודית
בשנת 1764 הפרלמנט הפולני-ליטאי ביטל את האוטונומיה היהודית ע"י ביטול מוסד ועד ארבע הארצות.
ועד 4 הארצות היה פסגת השלטון העצמי בכל תולדותיה של הפזורה היהודית ותרם רבות לארגון החזק והייצוגי של יהודי העיירות.
רמת ההתארגנות היהודית הגבוהה במזרח אירפה חזרה להיות הקהילה הבודדת , כפי שהייתה בימי הביניים . . עדיין מבחינה כלכלית העיירות היהודיות החזיקו מעמד , אך הקשר עם השלטון הפולני והאצילים כבר היה פחות איתן .
שנת 1772 : לאחר ההשתלטות הרוסית על אזורי אוקראינה ובלארוס כמיליון היהודים שמצאו את עצמם בשליטת רוסיה , היו לפי התפיסה הרוסית קבוצה בעייתית. אבל המערכת הכלכלית באזורים האלו לא יכלה להתנהל בלעדיהם ולכן העיירות היהודיות לא נסוגו בהכרח מבחינה כלכלית , אך מבחינת קהילתית-דתית היו שינויים מהותיים.
התנועה החסידית והחסידים החלו להתחזק בעקבות צמצום האוטונומיה של ועד 4 הארצות והחלו להשתלט יותר ויותר על פונקציות קהילתיות מסורתיות בעיירות היהודיות ותפסו מקום יותר מכובד וקובע בזכות סמכותם הרוחנית.
ההשפעה הרוסית על העיירות היהודיות הלכה וגברה בעיירות "השטעטל" . אנשי התנועה החסידית שנהרו עתה יותר לעיירות היהודיות הצליחו לפלס נתיבים לשלטון הרוסי באזורי אוקראינה ובלארוס והקשר עם האצילים הפולנים הלך והתרופף. השלטון הרוסי לא שכח את תמיכת תנועת החסידות בצבא הרוסי במהלך פלישת צבא נפוליאון .
הפקידות הרוסית ששלטה עתה באזורי אוקראינה ובלארוס התקשתה להתמודד מול פרנסי ה"שטעטל" היהודי הוותיקים ועסקני תנועת החסידות והחסידים ניסו לגשר על פני הפער , לעתים גם בהצלחה. התנופה הכלכלית של העיירות היהודיות נמשכה , אבל רמת ההתארגנות הקהילתית נסוגה לאחור.
מקור מידע מצוטט בפרק זה :
"פנקס ועד ארבע ארצות" בתוך: גולדברג, יעקב. החברה היהודית בפולין -ליטא , מרכז זלמן שז"ר , 1999.
אל תחמיצו את הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" ( הוצאת זרש )
