מאת: ד"ר שרון גבע
מרים שחור ז"ל היתה האישה הראשונה בפלמ"ח שמסרה את חייה במלחמה. היא הפכה לסמל לאומי, אך לא עבר זמן רב עד שמפקדיה הפכו את הסמל לגבול, ואת דמה — לאזהרה מפני שילוב נשים בשורות הלחימה….
מרים שחור נהרגה ב–9 בדצמבר 1947. באותו בוקר יצאה כיתת סיור של הפלמ"ח למשימת הגנה על קו המים בנגב המערבי. תשעת הלוחמים יצאו מקיבוץ גבולות בדרך לקיבוצים נירים ומבטחים, חמושים בשני רימוני יד וברובה סטן מפורק, שאותם נשאה שחור. ההנחה היתה שאילו ייעצרו בידי שוטרים בריטים, הם לא יחפשו אצל אישה.
בדרכם הם נכנסו לפאתי הכפר שועוט והוקפו בידי עשרות מתושביו. כשניסו להימלט, אחד מתושבי הכפר ירה באוויר. לפי פקודת המ"כ אסף שכנאי, חוליית לוחמים החלה להרכיב את הרובה, אך המון הסתער עליהם. שחור השליכה רימון, שקטל שניים ופצע אחדים. אחרי שחזרו ונתקלו בתושבים שהקיפו אותם, היא השליכה את הרימון השני. שכנאי פקד על שישה מהלוחמים להאיץ את הנסיגה מהמקום. הוא נשאר עם שני האחרים כדי לחפות. שלושתם נהרגו. השישה שנותרו התפצלו לשתי קבוצות: שלושה לוחמים הגיעו בשלום לנירים; שלושה לוחמים, בהם שחור, נהרגו. על פי דוח האירוע הסיבה להיתקלות היתה טעות בניווט.
קצין שהגיע למחרת מצא גופות מנוקבות בכדורים, שניכרו בהן סימני התעללות. "זוועה כזאת לא ברא השטן", כתב בני מיטיב (מוטילוב), ממייסדי קיבוץ נירים; ד"ר ישראל דיאמנט, הרופא של גבולות, וכך גם יונה ארבל ועליזה רוזנפלד, חברותיה הקרובות של שחור, העידו על מחזות אימים. שחור, שכנאי, יעקב זיידמן, אריה לדר, יוסף בקרמן ומאיר וינשטיין הובלו לבית העלמין נחלת יצחק. בדרך עצרה המשאית ביישובי הנגב המערבי ובהמשך בבאר טוביה. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, שהיה שם, חלק להם כבוד אחרון.
אלה היו הימים הראשונים של מלחמת העצמאות. באותם ימים החלה ההתייצבות לפי צו גיוס לכל איש ואישה בגילים 17–25, שהפיץ "מרכז המפקד לשירות העם" מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בכרוניקה של הפלמ"ח, ההיתקלות בשועוט היתה תקרית ראשונה ברצף אירועים בנגב המערבי שגרמו אבידות רבות, וכבר אחריה היה ברור שצריך לשנות את תורת הלחימה. פינוי יישובים לא עמד על הפרק, להפך: הוקמה "ועדת הנגב" לחיזוקם. ההיתקלות בשועוט היתה אחת הפעולות המוקדמות של הגדוד השני של הפלמ"ח, שפלוגה ב' שלו, בפיקודו של נמרוד לויטה, ירדה לנגב למחרת ההצבעה באו"ם. מרים שחור, שסיימה קורס סיירות, נמנתה עם פלוגה זו. המשימה היתה אבטחת היישובים, הדרכים וצינורות המים. עד אירוע זה, בסיורים השתתפו גברים ונשים כאחד.
הפרטיזנית מהפלמ"ח
מרים שחור נולדה בירושלים ב–18 בדצמבר 1928 לאפרים ולאה לבית יעקבסון, אחות צעירה למשה ואהרן. זה היה בית ציוני דתי. אביה, שהיה מורה, סיפר שבתו היתה "ילדה שלא ידעה פחד". היא התחנכה בכפר הנוער בן שמן, השתייכה לנוער העובד והצטרפה להכשרה בקיבוץ עין חרוד. בגיל 18 הגיעה לקיבוץ בית הערבה ולבסוף לנען. ידיד שלה סיפר ש"עבודת השדה משכה אותה והרגישה את עצמה ברע כאשר נאלצה לעבוד בעבודות בית". היא אהבה לנהוג בטרקטור. כך היה גם בפלמ"ח. חברותיה סיפרו כי "תמיד טענה שהבנות אינן נופלות ביכולותיהן מהבנים".
נשים שאחזו בנשק באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה היו לה מודל לחיקוי. "אני קוראת וחוזרת וקוראת בדפי ספרה של חנה סנש", כתבה במכתב אישי, "את הספר אניח למראשותי, מתחת לכרית. אכן, זוהי הדמות שכמוה אחפוץ להיות". בפלמ"ח כינו אותה "פרטיזנית" או "הפרטיזנית זויה" על שם הגיבורה הסובייטית זויה קוסמודמינסקה, שאותה הוקירה. ככל הידוע, נמנתה עם הקהל הרב בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור ב-1946 ששתה בצמא את עדותה של צביה לובטקין, גיבורת מרד גטו ורשה.
מקור אחר לכינוי "פרטיזנית" היה הכושר הגופני שלה: בכיתה ט' קיבלה שחור את "אות הספורט" מטעם המחלקה להכשרה גופנית של הוועד הלאומי. ביולי 1947 פגשה את חבר הפלמ"ח יצחק (טולקה) ארד, לימים פרופסור להיסטוריה ותא"ל בצה"ל, לוחם מחתרת ביחידת פרטיזנים שעלה ארצה באוניית המעפילים "חנה סנש". "מרים שחור היתה חברתי ואהבתי הראשונה בארץ", כתב בספרו. "שנינו היינו מגויסים ונכונים למאבק של אז ולמאבקים שצופן לנו העתיד". הם תיכננו להתחתן.
ההלוויה התקיימה כעבור יומיים, והיתה, כפי שהבחינה ארבל, חברתה של שחור, "בסדר גודל ממלכתי, אף שעדיין לא היתה ממלכה". עיתון "הארץ" דיווח על "מסע אבל עצום" שבו השתתפו "זקן ונער, נשים וילדות… בני כל המעמדות והגילים".
אפרים שחור נשא דברים בשם ההורים השכולים: "אינני בא להספיד ולהזיל דמעות. אני בא לעודד", אמר וקרא לנוער להתגייס ולמלא את השורות. בדיווחים וברשומות על ההיתקלות בשועוט שחור היתה "הנערה", "החברה", "הבחורה", אישה יחידה בכיתת לוחמים. נפילתה בקרב של אישה ראשונה במלחמה שזה עתה פרצה היתה מטלטלת. אך למותה היה גם היבט ארצי מאוד, שהשפיע על הפלמ"ח בחודשי המלחמה הבאים.
עם כל הכבוד לדגל
מרים שחור היתה חברת פלמ"ח הראשונה שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות, אך לא רק בשל כך מותה הוא נקודת ציון בהיסטוריה של הפלמ"ח. נסיבות נפילתה הביאו את מטה פלמ"ח להורות על הוצאת נשים מהמערך הלוחם בו. "אני השתתפתי בסיורים עד היום שנהרגה מרים שחור", סיפרה צפורה ליטנברג (סנדר), חברת פלמ"ח מהכשרת "עמלים" של הנוער העובד, שנמנתה עם הכוחות שעליהם הוטלו משימות הגנה בנגב המערבי. למחרת ההיתקלות, "התקבלה הוראה שיותר בחורות לא יוצאות לסיורים. באותו לילה יצאה החוליה שלנו לסיור על קו המים, וכבר יצאו בלעדיי. אני נשארתי כל הלילה ערה לחכות להם שיחזרו". הנשים הועברו לתפקידי עזר. ליטנברג הפכה לאפסנאית.
ראשיתה של ההוראה היתה בנגב, אך עד מהרה היא היתה למדיניות בכל הזירות. בטרילוגיה שלה על מלחמת העצמאות סיפרה בהקשר זה נתיבה בן־יהודה, מפקדת וקצינת חבלה בפלמ"ח: "תיכף בדצמבר 1947, כשהחליטו להוציא את כל הבנות מהקווים הראשונים, כלומר, מהמלחמה, אז פשוט נתנו הוראה: בנות לא יוצאות, וזהו". נסיבות מותה של שחור, לדבריה, זיעזעו את המפקדים. בראיון שנתנה שושנה ספקטור, שהיתה מזכירת מטה פלמ"ח, לעיתונאית צביה כהן, בעברה גם היא חברת פלמ"ח, היא סיפרה על ההחלטה שלבסוף התקבלה במטה בעקבות מותה של שחור, לנוכח "סכנה של מעשי נקם בבחורות מצד האויב".
כשהתייחס יגאל אלון למקומן של החברות בפלמ"ח הוא עמד על חשיבות שילובן אך קבע גבול, שכן "אין להתעלם ממגבלותיה הטבעיות של האישה, ובבואנו לאמן אותה ולשבצה בתפקידי היחידה, אל נשכח את ייעוד האמהוּת של החיילות". אמנם בתולדות הפלמ"ח נשים הוכיחו שיכולותיהן לא נפלו במאום מאלה של גברים, אך "ניסיון קצר הוכיח לכל את הצורך בשינוי בגישה מיד, פן יבולע לשלומן ולבריאותן". סביר שאותו "ניסיון קצר" היה תוצאות הסיור שנגמר בהיתקלות בשועוט. בכינוס חברות פלמ"ח ב–1986 העיר צבי זמיר, מג"ד בפלמ"ח ולימים ראש המוסד, כי "באופן טבעי, ובלי דיון פילוסופי, השתנה הדבר כשנכנסנו למלחמת השחרור. הנסיבות השתנו".
זה לא היה ייחודי לפלמ"ח: המניע לשילוב נשים במערך לוחם, בלי הבדל מחתרת וארגון, לא היה קידום שוויון, אלא ביטוי למצוקת כוח אדם. עם זאת, בפלמ"ח, שהחזיק בדימוי שוויוני, הפער בינו לבין המציאות גדל ככל שקרבה שעת ההכרעה. היו פלמ"חניקיות שהפנימו, היו שקראו תיגר. "נוהגים היו לומר בזלזול, שתפקיד הנערה לשעשע את הצבא, זוהי התבטאת גסה, אך נכונה בעיקרה", כתבה לילה יוסף, חברת פלמ"ח שנהרגה ב–9 באוקטובר 1948 בהפגזה מצרית על הנגב המערבי יחד עם חברותיה תמר באומגרט ומרים אוסיה. ובלשונה הישירה של בן־יהודה: "הפלמ"ח חרת על הדגל בין היתר גם 'שוויון המינים', ואנחנו היינו הבנות שהוטל עלינו לממש את העיקרון הזה. אז קיבלנו את התפקיד הזה על עצמנו, ואכלנו חרא. כי מה שחרות על דגל לא תמיד מקובל על כל מי שאתה פוגש בשטח, אפילו אם הוא בעצמו מחזיק את הדגל, ומנופף בו שהעיניים יוצאות". בסופו של דבר, במלחמת העצמאות חברות פלמ"ח היו שותפות לחברים, לא שוות להם. מעטות הצליחו לחצות את הקווים.
אמהות ובנות זוג, לא יותר
בין הרשימות לזכרה של מרים שחור בלט מאמר ב"הארץ" של העיתונאי אורי קיסרי. כמו אחרים, גם הוא הוקיר אותה בתור "הנערה". בכך הידהד את "מגש הכסף" בטור השביעי של נתן אלתרמן, שפורסם עשרה ימים אחרי ההיתקלות בשועוט וגיבוריו הם נערה ונער נוטפים טללי נעורים עבריים שנפלו על הגנת הארץ. במאמרו, קיסרי הציף שאלה קולעת וכואבת: "כלום סמוק דמה של הנערה מדמו של הנער?" התשובה היתה כן. בעוד לנוכח נער שנפל, "יהא עצבוני מאופק, עצור, כאילו בטבע הדברים הוא", לנוכח נערה שנפלה "מיד תאחזני העצבות הגדולה, זו המקשה את הגרון ומרטיבה את העין, והמעבירה אותך אל הייאוש הגדול שעל גבול החידלון".
הוא הסביר: "מאז העולם הוא עולם, רך לב האדם לנוכח הנערה, רך שבעתיים לנוכח גופת הנערה". נפילתה מטלטלת, "אולי משום שהאישה שותפת לריבון העולמים, בזה הסוד המופלא של לידת האדם". אכן, אלה היו סדרי עולם, שסימנו את גבולות המגדר: ייעוד הנער הוא לאחוז בנשק ודמו — להגנה על המולדת; ייעוד הנערה הוא אמהוּת, ודמה — ללידת תינוקות. בעוד נפילתו של נער היתה אובדן חיים צעירים, נפילת נערה היתה אובדן כפול: של חייה ושל התינוקות שכבר לא תלד. המצב המשפחתי של שחור, שעמדה להקים בית, חיזק זאת: "לא בחיר־לבה, אלא המוות הכניס אותה לחופה. האפיריון היה שחור, ושחורה היתה ההינומה", כתב קיסרי והידהד את שם משפחתה.
לא היה זה ערעור על צדקת המלחמה או היכולת של נשים לאחוז בנשק, ודאי לא על כושרה של מרים שחור להילחם, אלא ראייה מצמיתה לתוצאות של ערעור על סדרי עולם אלה. גם אם השתתפות אישה בקרב היא צורך השעה, גם אם מצבת כוח האדם דחוקה, נפילתה היא בלתי נסבלת; מקומן של נשים במלחמה הוא בכוחות עזר, כאמהות או בנות זוג של לוחמים, ולא יותר. הצבתן בחזית מאיימת לא רק על קיומו של העם הנלחם על עצמאותו בהווה, אלא על עתידו.
כמו במקרים אחרים, ההתמודדות עם מותה של צעירה כזו היתה באמצעות הפיכתה לסמל לאומי ביום שאחרי. "ואם היו חייה קצרים, הנה היה מותה ארוך", כתב קיסרי, "וכוונתנו לומר, שהיא לא נקברה במותה, אלא מוסיפה וממשיכה, שעה־שעה, ויום־יום, למות ולקום לתחייה, למות ולקום לתחייה". זו היתה נחמה: מרים שחור מתה אך הנערה חיה, והיא — מודל לדורות העבריים הבאים.
שחור מונצחת באנדרטאות ברחבי הארץ, בראשן אנדרטה בצומת גבולות לזכר שישה לוחמי כיתת פלמ"ח, ראשוני מגיני הנגב, ו"חורשת מרים" ליד צאלים. אמנם האנדרטאות עומדות על תִלן, אך נראה שהיא לא תוסיף עוד לקום יום־יום לתחייה. שנה וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר, מותה הארוך בא אל קצו. בהפקרת החטופים, המשך המלחמה ללא תוחלת והתעלמות מכוונת מהיום שאחרי, מדינת ישראל מפנה עורף לאתוס המתגלם בחייה ובמותה של מרים שחור, בשר ודם וסמל. ממשלת ישראל והעומד בראשה חותרים להפוך הפקרה זו לנסבלת, להקשות את הלבבות ולהשחית רקמה ישראלית אחת. שלושה דורות אחרי נפילתה בנגב המערבי, מותר לפרסם: הנערה מתה.
ד"ר שרון גבע היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, ראשת החוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים. מחקרה על מרים שחור והנשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות הופיע בגיליון 180 של כתב העת "קתדרה".
0