מאת: ניצן סדן
"מבחינת סטאלין, פינלנד היתה גשר נוח עבור האויב הגרמני השנוא, גשר להגעה קרוב-קרוב לעיר לנינגרד, שנחשבה ערש הקומוניזם.
אז בחורף 1939 פנה רשמית לפינלנד וביקש להציב כוחות צבא בשטחה, או לפחות שתזיז את הגבול ביניהן כמה מאות ק"מ הלאה מלנינגרד. פינלנד השיבה בגרסה דיפלומטית ומנומסת ל"תגיד לי, אתה השתגעת?" ונתנה לצבאה פקודת חירום. הפינים ידעו היטב שהנהגת רוסיה לא מוברגת עד הסוף, ובשקט-בשקט בנו תוכניות מגננה במשך שנים.
כצפוי, סטאלין הזועם קידם כוחות לחזית, חצי מיליון חיילים, בהובלת קיריל מרצוב ושאר הגנרלים הכי נאמנים שלו. האם הם היו גנרלים טובים? את מנהיג ברית המועצות זה לא הטריד. הוא ידע שיש בידיו כזו עדיפות מספרית, שאפשר להתפשר על האיכות.
כשנכנסה רוסיה ללחימה, הביאה איתה כ-2,500 מטוסים. חיל האוויר האדום עמד להכות בפינים החצופים האלה עם מיטב הנדסת התעופה הרוסית.
כדי להבין כמה כושלת היתה המלחמה באוויר, נתחיל דווקא בטעויות שנעשו על הקרקע. הצבא האדום הגיע לקרבות בשלג עם מעילים חומים כבדים, בעוד הפינים – עם מעילים לבנים.
הסובייטים נעו על מספר מאוד מצומצם של צירים בשיירות ארוכות, בעוד הפינים – הסתובבו על מגלשי סקי ועברו מאין שרק רצו. והסובייטים גם זלזלו באויב ובשטח שלו, בעוד הפינים למדו היטב את את היריב. התוצאה, בקיצור, היתה מטווח ברווזים באפס מעלות. הרוסים איבדו המוני חיילים, ועשו פשוט כל טעות אפשרית.
במקרה אחד חצה כוח סובייטי אגם שנראה קפוא. מארב פיני ידע כמה דק מעטה הקרח, וירי מדויק פשוט גרם לו להתבקע. עשרות רוסים טבעו למוות כי לא טרחו לבדוק שהאגם באמת קפא.
הפינים גם פיזרו כוחות קטנים על שטחים גדולים, כדי שהסובייטים לא יפסיקו לרדוף אחריהם, בלי לדעת אם איתרו כוח חלוץ שמעיד על הימצאות יחידה גדולה ומסוכנת; משחק של חתול שמן והיסטרי ועכבר תחמן."
החזק לא שורד: כשמאה מטוסים הביסו יותר מאלפיים
מלחמת החורף או המלחמה הסובייטו־פינית (ברוסית: Советско-финская война) הוא הכינוי שניתן למערכה צבאית בין ברית המועצות לבין פינלנד, שהתחוללה במשך 105 ימים, מה־30 בנובמבר 1939 עד מרץ 1940. המלחמה החלה עם פלישה של כוחות הצבא האדום לתוך שטח פינלנד, והסתיימה עם הסכם השלום במוסקבה (אנ'), אשר חייב את פינלנד לוותר על כעשירית משטחה ועל כחמישית מהיכולת התעשייתית שלה ולמסרם לברית המועצות בתמורה להפסקת הלחימה.
לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ופרוץ מלחמת העולם השנייה, דרשה ברית המועצות רשימת ויתורים טריטוריאליים מפינלנד באמתלה של צורכי ביטחון. הממשלה הפינית סירבה לדרישות, מחשש לעצמאותה, ואי לכך פלשו כוחות הצבא האדום לשטחה. המנהיגות הסובייטית לא צפתה קשיים, לנוכח העדיפות המספרית והחומרית המכרעת של הצבא האדום, וההשערה הייתה כי פינלנד תיכנע במהרה. אולם הצבא הפיני הקטן יחסית, שחייליו היו מיומנים בלוחמת גרילה בתנאי חורף, ניצל את תפקודו הלקוי של הצבא האדום, והצליח לבלום את מתקפתו ולהסב לו אבדות כבדות. פינלנד החזיקה מעמד עד חודש מרץ 1940, מעבר למצופה, אז נחתם הסכם שלום בין המדינות.
במהלך המלחמה החלו צרפת ובריטניה בהכנות לקראת סיוע לפינלנד דרך צפון סקנדינביה. תוכנית זו, שכללה אף תפיסה זמנית של מכרות ושל מחצבים בנורווגיה ובשוודיה, דרבנה את גרמניה הנאצית לפלוש לנורווגיה ולדנמרק כחודש בלבד לאחר מלחמת החורף במסגרת "מבצע וסריובונג". יש סברה שהתפקוד הלקוי של הכוחות הסובייטיים במלחמת החורף השפיעו על החלטתו של אדולף היטלר לפלוש לברית המועצות, ולהוציא אל הפועל את מבצע ברברוסה בשנת 1941
