ליקוט, איסוף והבניית המקורות ההיסטוריים בוצע ע"י עמי סלנט , עורך האתר "רגעים היסטוריים "
הפרשן הצבאי חיים הרצוג תיאר את קרב השריון של 14 באוקטובר 1973 במילים: "כאלפיים טנקים הוטלו למערכה משני הצדדים, בקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה "(מלבד קרב קורסק במלחמת העולם השנייה).
"ב-06:30 בבוקר 14 באוקטובר, החלה הרעשה ארטילרית מצרית לאורך כל החזית במשולב עם הפצצה אווירית על בלוזה ומתחם "הברגה" (בחלקה הדרומי של הגזרה הצפונית). במקביל, החלו כוחות שריון מצריים גדולים, מלווים בכוחות חי"ר, לנוע לעבר הקו שהוחזק בידי צה"ל. שעת ההתקפה העניקה לכוחות צה"ל יתרון בכך שהשמש הזורחת הייתה בגבם ובעיני המצרים.
רקע היסטורי
לאחר השהייה של כשבוע לאחר ביצוע הצליחה , ובלימת ההתקפות הנגד הראשונות של הכוחות הישראליים , נפלה ההחלטה בהנהגה המצרית לבצע גם את השלב השני בתכניתם , למרות התנגדות הרמטכ"ל המצרי דאז.
הרמטכ"ל המצרי דאז , סעד אל-דין שאזלי , מגדיר בספרו את החלטה המצרית לבצע את השלב השני בתכנית ההתקפה המצרית –פיתוח המתקפה מזרחה לעבר המעברים , "כשגיאתו הראשונה הרת-האסון של המטה הכללי המצרי , שממנה השתלשלו כל שאר השגיאות ".
המפקדה הצבאית המשותפת של מצרים וסוריה
עד פרוץ המלחמה פעלו שני הצבאות , המצרי והסורי , בשיתוף פעולה מלא תחת מפקדה משותפת בראשות שר ההגנה המצרי , פריק- אוול ( מקביל לגנרל 4 כוכבים) אחמד אסמאעיל עלי, יחד הכינו את תוכניות המלחמה בתיאום מלא , יחד תיאמו את יום ה"ע" ושעת "הש" שלה, ואת פתיחת המלחמה במהלומה אווירית , שבה נטלו חלק כמאתיים מטוסים מצרים וכמאה מטוסים סורים, שתקפו מטרות חשובות בעומק שטח האויב הישראלי, וכן תואם מועד ההכנה הארטילרית, ובה נטלו חלק כאלפיים קנים מצרים וכתשע-מאות קנים סורים באותה תכנית.
אמנם בתחילת המלחמה התנהלה הלחימה בתיאום מלא ומוצלח בין שני הצבאות , אך הדבר לא ארך זמן רב. שיתוף הפעולה ביניהם החל להתפוגג בהדרגה מיד לאחר השלב ההתקפי בבשתי החזיתות, ומאוחר יותר נוצר נתק בין שני הצבאות , כשמפקדת כל צבא ניהלה את מבצעיה בהתאם לאירועים ולהתפתחויות שעמדו מולה.
כבר למן היום הראשון למלחמה , החלו להתגלות זרעי החשדות והספקות בין שתי השותפות, כאשר במהלך ארבעת הימים הבאים ( 12-9 לאוקטובר 1973 ) התעוררה מחלוקת חריפה בין ההנהגה המצרית והסורית. ההנהגה הסורית התלוננה על כך שהכוחות המצריים נשארו במקומם בראשי הגשר לאחר שהצליחו לבלום את התקפות הנגד הישראליות, בשל ההוראה שניתנה להם לקיים עצירה טקטית , ובכך איבדו הזדמנות זהב להתקדם לקו המעברים ההרררים האסטרטגיים שבמרכז סיני ( פסח מלובני , 2014) .
בצילום : הרמטכ"ל המצרי דאז , סעד אל-דין שאזלי , לשמאלו של הנשיא סאדאת . שאזלי הועבר מתפקידו ע"י סאדאת, שראה בו את האחראי להצלחת מבצע הצליחה הישראלית וטען כי שאזלי התמוטט בעקבות הצליחה הישראלית. הוא הוחלף ע"י הגנרל מוחמד עבד אל ראני גמאסי. בספרו מתאר שאזלי מחלוקות קשות בצמרת המצרית, בעיקר בינו לבין שר ההגנה אחמד איסמעיל עלי, ובמהלך המלחמה גם בינו לבין הנשיא סאדאת. המחלוקות היו בעיקר על רקע ההתקפה המצרית של ה14 לאוקטובר,
הסורים הזכירו למצרים כי במסגרת תיאום שיתוף הפעולה בין הצדדים באשר להכנת תכנית ההתקפה "גרניט 2" ( תכנית "בדר" ) , שבה נטלו חלק בכירי המפקדים המצרים והסורים, נקבע כי רק לאחר שהכוחות המצריים יגיעו אל אזור המעברים ההרריים בסיני והכוחות הסורים יגיעו לנהר הירדן והכינרת , רק אז תתבצע עצירה טקטית, אך המפקדה הצבאית המצרית החליטה בעצמה כי יש צורך לבצע עצירה טקטית לאחר צליחת הכוחות את תעלת סואץ וההשתלטות על קו בר-לב, במטרה להתארגן מחדש ולהתכונן לבלום את התקפות הנגד הישראליות הצפויות. הרמטכ"ל המצרי דאז , סעד אל-דין שאזלי , כלל לא חשב לעבור לשלב ב' של התקדמות אל עבר המיצרים ההררים בסיני.
הלחץ הסורי על הנשיא סאדאת הולך וגובר
התקפת הכוחות הישראליים לתוך השטח הסורי , שהחלה בבוקר ה11 לחודש אוקטובר 1973 , והגעתם בגזרה הצפונית למרחק של כ-40 ק"מ מדמשק , הביאו לעליית מפלס החרדה בהנהגה ובפיקוד הצבאי הסורי. המפקדה הסורית , שהייתה נתונה תחת לחץ אדיר, ראתה שהכוחות המצריים , למרות התפתחויות מסוכנות אלו בגזרה הסורית , נשארו במקומם ממזרח לתעלה , מבלי שנראו באופק סימים כלשהם שהם עומדים להתחיל בתנועה מזרחה לעבר המעברים בסיני, בהתאם לתכנית שסוכמה בין שני הצבאות. לכן , החלו הסורים לשגר זרם של מברקים בהולים לאגף המבצעים של המפקדה המאוחדת בקהיר, וביקשו לדעת מהו המועד לתזוזה קדימה למיצרים על מנת להקל על הלחץ בחזית הסורית.
הדרישות והציפיות הסוריות להמשך המתקפה המצרית, התבססו על ההערכה שהלחץ בחזית הדרומית ייאלץ את ישראל להעתיק את המאמץ העיקרי דרומה. התקפה מצרית אמיתית הייתה צריכה להביא להפעלתו, הכמעט מוחלטת, של חיל-האוויר הישראלי בחזית הדרומית, ובכך להקל על הכוחות הערביים בחזית הסורית ( דני אשר , 2014) .
אסד אף שלח נציג בכיר לקהיר , במטרה ללחוץ על המצרים לסייע לסוריה בשעה קשה זו. כמתואר בזיכרונותיו , הרמטכ"ל המצרי דאז שאזלי המשיך להתנגד לתכנית התקפה אל עבר המיצרים בסיני, והעלה את טיעוניו בפני שר המלחמה המצרי, הוא חשש שהצבא המצרי לא יוכל להעניק הגנה אווירית מספקת לכוחותיו שינועו מזרחה, כנגד תקיפות חיל האוויר הישראלי. גם הנימוק כי מתקפה זו תפחית את הלחץ מעל סוריה לא שכנע אותו , ולדבריו זה לא היה מקל את הלחץ עליהם באורח משמעותי.
למרות זאת, הלחץ הסורי הביא בסופו של דבר להחלטה המצרית להיענות לדרישתם, ולהורות על "פיתוח התקפה בחזית המצרית מזרחה" עם שחר ה13 באוקטובר 1973 . ההחלטה של ההנהגה המצרית הוצגה בפני הצבא המצרי כהחלטה מדינית , דבר שעורר תרעומת רבה בפיקוד המצרי הבכיר, ומפקדי שתי הארמיות מחו כנגדה נמרצות. מפקד ארמיה 2 אף הודיע על כוונתו להתפטר מתפקידו, אם יוטל עליו לבצעה. בעקבות כך, נערכה פגישה דחופה בערב ה12 לחודש אוקטובר 1973 במרכז המבצעים הראשי של הצבא המצרי בקהיר – מרכז 10 , בנוכחות שר המלחמה, הרמטכ"ל ומפקדי השדה המצריים הבכירים , בה הוחלט לדחות את מועד הביצוע ביממה, ל14 באוקטובר 1973, ולהפעיל לצורך זה כוחות עתודה ולא כוחות הנמצאים בראשי הגשר .
תכנית ההתקפה המצרית וכישלונה
בעקבות כך הוחלט להעביר את שתי החטיבות הנותרות של דיוויזיה משוריינת 21 המצרית כדי לתגבר את ראש הגשר ושתי חטיבות של דיוויזיה משוריינת 4. התוצאה לכך היתה שבגדה המערבית של התעלה הושארה רק עתודת שיריון של חטיבת שריון אחת מדיוויזיה 4 המצרית , שמנתה כמאה טנקים. ההחלטה הזו הקלה מאוחר יותר על כוחות הצליחה הישרליים להתקדם מהר אחרי הצליחה של התעלה.
המצרים עיבדו תוכנית חפוזה להמשך המתקפה, הרמטכ”ל המצרי, מי שעמד בראש המתכננים של ההתקפה הכוללת, המשיך להתנגד להרחבת היקפה. למרות התנגדותו, ירדו פקודות ראשונות לשטח. אלה, ככל הנראה, לא היו ברורות די הצורך, וגרמו למפקדת דיביזיית הרגלים 7 להורות לחטיבה 25 המשוריינת לתקוף לעבר כוחות צה”ל המגינים על צומת כביש הגידי עם ציר החת”ם. בכל שאר הגזרות נמשכו חילופי האש הסטטיים ( דני אשר , 2014 ).
ההתקפה הזו לא הייתה מהלך מצרי התקפי, המתוכנן כשלב נוסף במלחמה הכוללת. היה זה מהלך מהוסס, המבוסס בחלקו המזערי על מחשבות ועל תכנונים מבצעיים מוקדמים של הצבא המצרי, שהיו מנת חלקן של הפעילויות השונות, לפני שהכריעו הקברניטים והמתכננים הראשיים על המהלכים המוגבלים בממדיהם.
התקדמות הכוחות המצריים במהלך אירועי ה-14 באוקטובר אכן הקיפה את רוב חזית הלחימה בסיני, אך האם היה זה שלב מערכתי נוסף לאחר עצירה אופרטיבית, שנועד לתפוס יעדים מערכתיים בעומק – כפי שהמהלך מוצג בהיסטוריה הרשמית הישראלית ובכמה מפרסומיהם המאוחרים של כותבים מצריים?
בצילום : טנקים של חטיבה 14 הישראלית אחרי קרבות ה-14 באוקטובר 1973
מיומן המלחמה של ארמיה 3, שהוא המסמך האותנטי היחיד המפרט את פעילות הרמה המערכתית במהלך המלחמה, שנפל שלל בידנו, לא ניתן להבין כי אכן מדובר בשלב כזה. בכל חומר השלל האחר לא נמצאה ולו גם פקודה אחת המתארת את מהלכיו המתוכננים של שלב זה – את הכוחות המבצעים, את משימותיהם ואת השיטה של “מתקפה ארמיונית” זו. כל שנתבעו הדיביזיות לבצע היו, ככל הנראה, רק מהלכים מקומיים עם כוחות בסדרי גודל של חטיבות מצומצמות בכל גזרה. כוחות אלה לא תוכננו מראש ולכן גם לא הופעלו במסגרת של “מתקפה דיביזיונית”.
המצרים הפעילו לטובת ההתקפה כוחות שריון שהיו משולבים בלחימה ובהגנה על ראשי-הגשר, שאותם תגברו לקראת ההתקפה רק בשתי חטיבות טנקים נוספות שהועברו מכוחות הדרג השני בגדה המערבית של התעלה. התגבור כלל רק את חטיבה משוריינת 3 מדיביזיה 4, ואת חטיבה משוריינת 1 מדיביזיה 21 (דני אשר , 2013) .
בהתקפה זו שנערכה בגמגום, לא פעלו הכוחות המצריים על-פי תוכנית נחרצת עם יעדים ברורים. כך, נראה כי הם לא התכוונו להגיע לקווי המשימה הסופית בכל גזרה שבה תקפו ובכל נתיב. על הכוחות הוטל רק להתקדם מזרחה לעבר משימות טקטיות קרובות, משימות שהיו בהישג יד, שכל מטרתן לא הייתה אלא יציאת ידי חובה. הם נעו בהססנות, ונעצרו בכל אחת מהגזרות לאחר תנועה של כמה ק”מ, במקום שבו נתקלו לראשונה באש כוחות צה”ל.
קשה לתאר את הכוחות המתקדמים כמקשה אחת. כל חטיבה נעה, בדרך כלל, בציר התקדמות אחד, במבצע חטיבתי מוגבל, וככל הנראה ללא מעטה ותיאום דיביזיוני, ועל אחת כמה וכמה – ארמיוני.
המצרים שלחו 1,200 טנקים יחד עם עשרות אלפי חיילים במסגרת הארמיות השנייה והשלישית. בצד הישראלי חיכו להם בין 750 ל-900 טנקים עם אלפי חיילים במסגרת שלוש אוגדות. המצרים ניסו לחדור את קווי ההגנה של צה"ל בשישה מאמצים שונים. באזור הצפוני של הגזרה שולח הגנרל המצרי פואד עזיז עלי, מפקד דיביזיה 18 את כוחותיו נגד אוגדתו של ברן אדן. המאמץ הזה נכשל כבר בשעתיים הראשונות של הקרב כשהמצרים נסוגים ומשאירים 40 פגרי טנקים בשדה הקרב. .
במקביל שולח גנרל איברהים עורבי את חטיבות הדיביזיה שלו להתקפה בגזרה המרכזית מול אוגדת שרון. "הטנקים של המצרים נסעו כאילו הם במצעד, בשיירה עם מדפים סגורים", סיפר איתן, לוחם בחטיבה 421. "פשוט דפקנו בהם את הפגזים והם נדלקו כמו לפידים, אתה מעיף תרמילים מהתותח דוחף משחרר, בום טנק נדלק. הם כמעט ולא ירו עלינו. אני ראיתי אולי זוג טנקים שכיוונו אלינו את התותחים שלהם…
היתרון היחסי של כוחות השריון של צה”ל בא לידי ביטוי ממשי בשלב זה של המלחמה, שבמהלכו הושמדו מספר רב של טנקי אויב, ובסופו של דבר גם לניצול ההצלחה לצליחת התעלה מזרחה, לתנועה עד לקילומטר ה-101 מקהיר, ולכיתורם של כוחות ארמיה 3 שהיו ערוכים בגדה המזרחית של התעלה.
הפעלת הכוחות על-ידי המצרים לכל רוחב החזית נועדה, אולי, לתת תחושה לפיקוד צה”ל כי לפניו אכן התקפה משוריינת אמיתית, לה ציפה כבר מימיה הראשונים של המלחמה. הכוחות המשוריינים המצריים, שרובם כבר ספגו קודם לכן את אש הטנקים של צה”ל, נעו בהיסוס, ואלה שלא נפגעו שבו על עקבותיהם ונבלעו מחדש בתוך מערכי ההגנה הסדורים בדרגי העומק של ראשי הגשר הדיביזיוניים. כאן, בחסות כוחות הרגלים והנ”ט שהיו ערוכים בחזית המערך, שוב הרגישו בטוחים (דני אשר, 2014).
בצילום : הרמטכ"ל המצרי דאז , גנרל שאזלי , התנגד לביצוע מתקפת ה14 באוקטובר 1973
ובכל זאת , במסגרת מתקפת ה 14 בחודש , הפעילו המצרים מהלך מתוחכם , שהצליח קצת יותר מדי . חטיבת עילית של השריון המצרי , השייכת לדיביזיה הרביעית שנחשבה לטובה ביותר ועד אותו שלב לא הוכנסה כלל ללחימה , חטיבה שהורכבה מטנקי טי 62 שהיו הטובים ביותר בצבא המצרי ונשמרו להזדמנויות חשובות באמת , ניסתה לעקוף את הכוחות הישראליים ולהגיע לעומק השטח . הם נעו דרך ציר נסתר ואכן הצליחו להגיע לעומק השטח הישראלי , כמעט עד למעבר הגידי , אבל תצפית של המודיעין הישראלי גילתה אותם . גדוד 46 מחטיבה 401 ( אוגדת קלמן ) ביחד עם גדוד 202 של דורון רובין , תקפו את הטנקים המצריים מהאגף וביחד עם חיל האוויר שחטו את הכוח הזה . החטיבה המצרית יצאה מתחום הגנת הטילים והפכה את עצמה לברווז של ממש במטווח של צה"ל . המצרים לא נלחמו . כל טנק שנפגע , אפילו אם נפגע קל , ננטש על ידי הצוות שלו שברח והתחיל לנוע ברגל חזרה לכיוון מצרים . בצה"ל תיארו את העימות הזה מאוחר יותר כ'קרב הזוי (רונן ברגמן וגיל מלצר, 2004 ) .
בסקירה סודית ביותר של אמ"ן מחקר מ1974 נאמר כי המצרים תקפו לפני שהושלמו כל ההכנות ואפילו בלא שרוכזו כל הכוחות מהדרג השני האופרטיבי מזרחית לתעלה … ברור כי המצרים תקפו בבוקר ה 14 באוקטובר בסד"כ חסר ובחופזה (רונן ברגמן וגיל מלצר, 2004 ) .
הכישלון העיקרי של המצרים היה בעיקר בגזרת ארמיה 2 . ארמיה זו הקצתה כוחות רבים למבצע זה , מאחר והמבצע העיקרי בתכנית פיתוח ההתקפה , כפי שקבעה המפקדה הכללית היה במרחב שלה. במהלך ההתקפה של גדודי השיריון של הארמיה המצרית השנייה לקה לואא' ( אלוף) סעד מאמון , מפקד הארמיה ה-2 בהתקף לב ומפקדת הארמיה ה2 המצרית נקלעה בעקבות כך למבוכה ואיבדה את נחישותה להמשיך להילחם. דבר זה השפיע גם על מפקדי החטיבות המצריות של הארמיה השנייה.
המפקדים המצריים שלא היו משוכנעים בנחיצות מהלך ההתקפה לא היססו לתת פקודות נסיגה לגדודי השיריון המוכים שלהם ( פסח מלובני , 2014) .
ההיסטוריונים המצרים כתבו כי לכוחות המצרים לא היה מספיק זמן להכין עצמם למהלך ההתקפה ב14 באוקטובר , ולכן לא הצליחו לתכננו כראוי. בוצעו סדרה של התקפות מפוזרות , כשהמרחק ביניהן רב , כאשר ארבע חטיבות השיריון ושתי חטיבות מצריות ממוכנות פועלות בחזית ברוחב של 150 ק"מ ( פסח מלובני , 2014) .
בצילום : טנק של חטיבה 600 הישראלית , לאחר קרבות ה14 באוקטובר 1973
קביעת שעת ה"ש" המצרית לתחילת ההתקפה המצרית בשעה 6:30 היתה טעות , , שכן בשעה זו נמצאה השמש בעיני התוקפים ממערב למזרח, דבר שהקשה על הכוחות המצרים , ובעיקר על צוותי הטנקים, לאתר את המערכים הישראליים באופן מדוייק ולפגוע בהם. כן , לא נלקחו בחשבון ערפילי הבוקר הכבדים המכסים את הקרקע הנמוכה ממזרח לתעלה בתקופה זו של השנה , אשר הקשו על שמירת כיוון התנועה על ידי הכוחות.
כל זה השפיע על ביצועי הכוחות המצריים שנעצרו ברגע שנתקלו בהתנגדות מצד הצבא הישראלי , ולא גילו התאמצו להתמודד מולו כפי שהיה צריך , ולא גילו נחישות כפי שעשו במבצע הצליחה.
המפקדים המצריים ברמות הבכירות לא התאמצו יתר על המידה, ואף נמנעו מלסייע לכוחותיהם הקדמיים שנלחמו מול הצבא הישראלי בכל האמצעים שעמדו לרשותם. תוך פרק זמן קצר יחסית מתחילת המתקפה המצרית, בשל האבדות הכבדות , הורו המפקדים המצריים לכוחותיהם לחזור על עקבותיהם לראשי הגשר הבטוחים ולא להישאר במקומותיהם בקווים אליהם הגיעו ( פסח מלובני , 2014) .
בעקבות מה שקרה ב14 לאוקטובר בחזית המצרית , נטה המצב מכאן ואילך לטובת הכוחות הישראליים , והתפתח בצורה מסוכנת מבחינת המצרים , וזאת עד לסיום המלחמה. הכוחות המצרים לא הצליחו לסתום את "הפירצה" דרכו צלחו הכוחות הישראליים אל ממערב לתעלה , ולא הצליחו למנוע מהכוחות הללו לפעול בהצלחה רבה כנגד עורף כוחותיהם בגדה המערבית, הם נותרו חסרי אונים מול פעולת הכיתור של ארמיה 3 שכוחותיה היו ערוכים ממזרח לתעלה. הכוחות הישראליים סיימו את המלחמה במרחק של 101 ק"מ מקהיר , ולא כפי שהמצרים ציפו שתסתיים.
מקורות
פסח מלובני . "כשלי צבאות סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים" , בתוך: 40 שנה אחרי : יורם דינשטיין , אברהם זהר (עורכים) . מבט לאחור של חוקרים על כשלים והישגים במלחמת יום הכיפורים , המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014 , ע"ע 561-593. (מאמר מעמיק במיוחד של אל"מ מיל' פסח מלובניהמבוסס על מקורות ערביים).
דני אשר , המתקפה המשוריינת המצרית ב-14 באוקטובר, באתר "במה להיסטוריה צבאית", 19 בפברואר 2014 ( ריכוז מידע בעקבות דיון שהנחה אלוף משנה במיל' דני אשר).
רונן ברגמן וגיל מלצר , מלחמת יום כיפור : זמן אמת , משכל (ידעות ספרים) , 2004
דורון אלמוג, קרב ה-14 באוקטובר בגזרת ואדי מבעוק , מערכות 266, נובמבר 1978, עמ' 20-27
חיים הרצוג . מלחמת יום הדין , הוצאת ידיעות אחרונות , 1982
שאזלי – חציית התעלה: זכרונות הרמטכ"ל המצרי במלחמת יום-הכיפורים
פריק סעד אלדין אלשאזלי , הוצאת משרד הבטחון , 1980
שי לוי, " קרב השריון האכזרי ששינה את פני מלחמת יום כיפור, " , פז"ם , אתר MAKO , יולי 2013
