גרסה מס' 2 , יוני 2020
הערה של צוות התוכן באתר : הצילומים שהבאנו הם בריטיים מתקופת מלחמת העולם השנייה והם לצרכי המחשה ואילוסטרציה בלבד . עקב אילוצים ממלכתיים לא היה באפשרותינו להציג את הצילומים הישראליים המקוריים. הבריטיים הפעילו כמה יחידות הונאה דומות בימי מלחמת העולם השנייה ושחררו את הצילומים שלהם לפרסום. בישראל עדיין אסור לפרסם את הצילומים של ההונאה מימי מלחמת ששת הימים…
בסביבות אמצע מאי 1967 נעצרה משאית צבאית ליד הבית שלנו במרכז הארץ. להפתעתנו , טיפס על המשאית אחד השכנים שלנו , איש מבוגר, שלבש מדים צבאיים דהויים . לא הבנו אז , מה לשכן שלנו שהיה צייר תפאורות וצייר שלטים מעולה ולגיוס החרום הקרבי לצה"ל .
עתה 50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים גילינו את הסוד כאשר קראנו את ספרו של האלוף במילואים שייקה גביש, סדין אדום ( הוצאת כנרת , זמורה-ביתן – מוציאים לאור , 2016 ) .
כותב האלוף במילואים שייקה גביש בספרו : " בעיצומה של התקופה הזו , שהמששלה כפתה עלינו , תקופת ההמתנה , הוצאתי לפועל את אחת ההחלטות המבצעיות הראשונות שלי במצב החירום שנוצר בסיני: הפעלת יחידת ההונאה, יחידת מיוחדת בפיקודו של אלוף משנה שלמה אמבר. יחידה זו נחשבה סודית ביותר , ובין אנשי המילואים שלה היו ציירים ומעצבים גראפים, שתחום עיסוקם יצירת תפאורות.
יחידת ההונאה היתה בין היחידות הראשונות שנקראו בגיוס החירום של צה"ל , היא התמקמה באזור נבטים בנגב , ותפקידה היה לביים יחידה משוריינת פרושה בשטח , ובדרך זו להציג עוצמה ישראלית מוגברת בגזרה זו.
באישון לילה ציירנו על דיקטים צלליות טנקים ותותחים ושמנו אותם על קומנדקרים של צה"ל , שאליהם צורפו שלושה טנקי שרמן אמיתיים ומשאיות אספקה.
תיכננו שייחידת ההונאה תעבור ב26 במאי 1967 בשעת הצהריים בחוצות באר שבע , דימונה ומצפה רמון , גלויה לצלמי עיתונות וטלוויזיה , ובתוכם צוותים זרים , שהוטסו לישראל ברגע שהמתיחות בסיני פרצה.
תושבי הערים קיבלו בהתלהבות את "אוגדת המילואים" של צה"ל שחלפה מולם. דובר צה"ל והצנזורה הצבאית התירו את צילומי הכוחות שנעים בדרכם לחזית, וכמובן , ללא הגזמה יתרה כדי שהאויב המצרי לא יחשוד בהונאה.
שלושת טנקי השרמן האמיתיים הותירו סימנים בחמדות , באזור ההיערכות בכונתילה , והרושם היה שחונה שם כוח גדול מאד. כשה"אוגדה" הגיעה לאזור ההיערכות שלה , פיזרנו את הכלים כדי שהמקום ייראה כמו חניון ענקי של כוח גדול שמתכונן לקרב, ופרשנו עליהם רשתות הסוואה.
מטרת המהלך היתה לדלל את עוצמת הכוח המצרי בגזרת- אל עריש –רפיח , ציר הפריצה הצפוני המתוכנן של אחת מאוגדות השריון של הפיקוד.
בתכנון ההונאה היה צריך להגדיר כמשימה לא רק את משיכת כוח האויב , אלא גם את המקום שאליו רצינו למשוך את כוחותיו . המקום שנבחר היה מישורי כונתילה , מדרום למכתש רמון, שכן האזור היה מרוחק מקדמת סיני, וגם משום שבעיני המטכ"ל המצרי , היה הגיוני להעביר כוחות לשם מחשש שצה"ל שום יפעל במרחבים אלה בדרכו לעבר מעברי המיתלה, כפי שנהג במבצע סיני.
המצרים מזיזים את הכוח המובחר בפיקוד גנרל שאזלי
ההונאה נחלה הצלחה עצומה. כבר למחרת , ב27 למאי , קיבלנו דיווחי מודיעין , שהפיקוד המצרי הזיז כוחות מובחרים בתגובה על ההיערכות שלנו. כוח שאזלי בפיקוד גנרל שאזלי – שלימים , לפני מלחמת יום הכיפורים התמנה לרמטכ"ל צבא מצרים- עזב את אזור רפיח ונע לעבר מישורי כונתילה עם כ100 טנקים, בעקבותיו הגיע לאזור הגנרל המצרי יאקוט עם עוד 70 טנקים.
בסך הכול ריכזו המצרים באזורים אלה דיוויזיה משוריינת מוקטנת נוסף על עוד דייוזיה שפרשו המצרים על ציר חמד-נח'ל-מיתלה. המצרים ריתקו לאזורים אלה כ-20% מכוח השריון שלהם שנכנס לסיני, עוצמה שהקלה עלינו את ביצוע המתקפה המתוכננת בצפון סיני ובמרכזו.
רק לאחר המלחמה הבינו המצרים , ש"האוייב" שהתמקם מולם בגזרת כונתילה היה טנקים עשויים מדיקטים של יחידת ההונאה, שהשיגה את הניצחון הראשון במלחמת ששת הימים בלי לירות פגז או כדור אחד . הכוח המצרי של הגנרלים שאזלי ויאקוט , שנשאר באזור הבלימה שלו במרחב כונתילה גם כשהקרבות פרצו ואוגדות השריון של צה"ל נכנסו אל תוך מרחבי סיני , נתפס כמעט בשלמותו ונפל בידי צה"ל תחת רשתות הסוואה.
זו פעם ראשונה שיחידת ההונוה הופעלה בהיקף כזה, בפרישה כזו ובהצלחה , שלמעשה , השפיעה רבות על יכולת המתקפה של פיקוד הדרום, הן באשר לצירי ההתקפה והן באשר לפיזור עוצמת האויב. "
מקור וקרדיט :
שייקה גביש סדין אדום ( הוצאת כנרת , זמורה-ביתן – מוציאים לאור , 2016 ) . עמודים129-131 .
ראו גם : סעד א-שאזלי – ויקיפדיה
בצילום למטה : הצנחת אספקה לכוחות הישראליים בסיני ( צילום AP )
גרסה משלימה על פי ההיסטוריון אריה יצחקי :
"במחקרים ובספרים שפורסמו עד היום הועלו שתי סיבות פורמליות לדחיית המתקפה. הראשונה: הצורך להמתין לשובו של ראש המוסד מאיר עמית במוצאי שבת משליחותו בארה"ב כדי לשמוע את דיווחו; והשנייה: צה"ל עוד נזקק להכנות אחרונות". מאחורי הניסוח המעורפל של הסיבה השנייה לדחיית המתקפה ל-5 ביוני מסתתר סיפור מרתק שלא פורסם עד היום. זהו סיפורו של מבצע ההונאה המבריק שהצליח להכריע את גורל המערכה בחזית המצרית לפני שנורה ולו פגז אחד.
מידע כוזב וסוכנים כפולים
זהו סיפור המעשה לפי יצחקי, "היערכות הצבא המצרי בסיני בין 16 ל-23 במאי 1967 הפתיעה את המודיעין של צה"ל. הערכת אמ"ן היתה כי בעקבות לקחי מבצע 'קדש' ב-1956 יתפרסו המצרים במלוא עוצמתם בגזרה הדרומית שבין אל-קצימה וכונתילה, שהתגלתה כגזרת תורפה. בניגוד לציפיות, ריכז הצבא המצרי את מירב עוצמתו בקידמת סיני, בשטח רפיח-אל עריש–ג'בל ליבני–ביר אל-חסנה –אבו-עגילה.
"יתר על כן, הכוח המצרי העיקרי שנועד לתקיפת נגד לעבר רצועת עזה – הוא המג'מועה (כוח משימה על-חטיבתי) שבפיקוד שאזלי – נערך בפתחת רפיח. לכן גם תוכנן המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרה הדרומית – 'קרדום'. ואולם בעקבות כניסת כוח השריון המצרי העיקרי – דיביזיית שריון 4 – למישורי המליז בדרום ב-24 במאי, הוחלט לתקוף בקידמת סיני. אלא שעתה נוצרה בעיה, כאשר כוח מצרי גדול נערך מול כוח הפריצה העיקרי של צה"ל אז, אוגדתו של ישראל טל (טליק).
"לשם כך נוצר צורך לבצע פעולות הטעיה שיניעו את הפיקוד המצרי להציב את כוחותיו בדרום, הרחק מכוחות צה"ל. היה זה מבצע המתוחכם, שכלל בין השאר הפעלת אוגדת הונאה, אוגדה 49 בפיקוד אל"מ שלמה אמבר בגזרת כונתילה. אוגדה מדומה זאת השתמשה בתפאורות של טנקים מקרטון, והקמת מחנות ריקים בגזרה הדרומית.
"כמו כן הניעה אוגדת אריק שרון כוחות גדולים בשעות היום דרומה, והחזירה אותם צפונה בלילה באורות מואפלים. עוד הועבר מידע כוזב באמצעות סוכנים כפולים, שנועד ליצור את הרושם שהמאמץ העיקרי של צה"ל יבוצע בדרום.
לדברי יצחקי, המצרים בלעו את הפתיון. "הם שינו את היערכותם והעתיקו לגזרה הדרומית את שלוש דיביזיות החי"ר המעולות שלהם, ואת כל עתודות השריון המבצעיות. יתר על-כן, בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים ב-28 במאי תגבור נמרץ של הציר הדרומי מקלעת א-נח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לאל- קצימה. לאורך הציר הדרומי התפרסה דיביזיית חי"ר 6 ומצפון לה נערכו מג'מועת יאקוט (2 חטיבות חי"ר, 45 טנקים ו-72 קני ארטילריה), ומג'מועת שאזלי.
בחמשת הימים שלפני תחילת המלחמה העבירו המצרים עוצבות שריון נוספות לעבר הציר הדרומי. כך למשל החלה דיביזיית השריון 4 בתנועה דרומה בלילה שבין 2 ל-3 ביוני. היה ברור שלא תגיע לשטח החדש ותשלים היערכות לפני 6 ביוני. כתוצאה מתנועות אלה, הוחמר מצב הצבא המצרי. בגיזרת המאמץ העיקרי של פיקוד הדרום – שבו נועדו לתקוף כ-380 טנקים ישראליים, חדשים ברובם – היו להם 82 טנקים בלבד, ואילו בגיזרה הדרומית עמדו 61 טנקים של חטיבה 8 של צה"ל מול מירב עוצמת השריון המצרי, יותר מ-450 טנקים, שלא נערך עדיין להתקפה. וכך עמדו הכוחות המצריים בסכנת לפיתה וכיתור עוד בשלבי הלחימה הראשונים.
"לפי המידע שהיה בידינו באותה עת, נוצר תוהו ובוהו לוגיסטי בסיני בעקבות תנועת הכוחות הענקית. המפקדה המצרית איבדה שליטה על הכוחות הנעים לשטחי ההיערכות החדשים. המהומה עמדה להגיע לשיאה ב-5 ביוני. הרמטכ"ל רבין החליט שזהו המועד המתאים לפעולה, ולכן דרש לתקוף לא לפני יום ב', 5 ביוני. המלצתו התקבלה".
יצחקי טוען שזהו הפרסום הראשון של העילה האמיתית לקביעת 5 ביוני כמועד לפתיחת מלחמת ששת הימים. לעומתו, שני היסטוריונים אחרים שתיעדו את המלחמה בספרים – ד"ר עמי גלוסקא, מחבר "אשכול, תן פקודה!" והעיתונאי תום שגב, מחבר "1967 והארץ שינתה את פניה" – סבורים שהשאלה המדינית בסוגיית תמיכת ארה"ב, היא שקבעה את המועד. ראש הממשלה אשכול פשוט המתין לשובו של ראש המוסד מוושינגטון במוצאי שבת, 3 ביוני, כדי לדעת אם ארה"ב תתייצב לצד ישראל.
לאחר שובו של עמית עם דו"ח מפורט – ולאחר התכנסות הממשלה בבוקר יום א', 4 ביוני, התקבלה ההחלטה הבאה ברוב מוחץ: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה". ההחלטה התקבלה ברוב של 16 שרים מול שני שרי מפ"ם שנמנעו. גלוסקא ושגב מאמינים שהגורם המדיני היה המכריע, בה בעת שיצחקי דבק בתזה החדשה שהציג כאן בראשונה.
20