ההיסטוריה של מסילת המוות מתחילה ב15 בפברואר 1942 , בשעה שאימפריה אחת יורדת עם נפילתה של סינגפור , ואחרת עולה. אבל יפן , שמתפשטת עד 1943 על פני שטח גדול מדי יחסית למשאביה , סופגת הפסדים , והצורך שלה במסילת הברזל הזאת מתעצם . ארה"ב , בריטניה ואוסטרליה שולחות כלי נשק דרך בורמה לסין, אל צבאו הלאומי של צ'אנג קאי-שק , והאמריקאים שולטים בדרכי הים. מנהיגי יפן , בטירופם, חולמים לקטוע את קו האספקה החיוני הזה לאויבם הסיני ולהשתלט על הודו דרך בורמה, ולשם כך הם חייבים לשלוח לכוחות הבורמזיים שלהם חיילים ואספקה דרך היבשה. אבל ליפן אין כסף, כוח אדם או מכשור על מנת לבנות את מסילת הברזל הזאת. וגם לא זמן.
ואולם למלחמה היגיון משלה. האימפריה היפנית מאמינה בניצחונה – הרוח היפנית הבלתי מנוצחת, הרוח הזאת שלא קיימת במערב, הרוח הזאת שהיפאנים מכנים רצונו של הקיסר וכך הם גם מבינים אותה. אותה רוח, מאמינים היפנים , תגבר ותשיג את נצחונה הסופי. לטובתה של אותה רוח בלתי מנוצחת האימפריה היפאנית העולה מנצלת את העבדים העומדים לרשותה, למזלה הטוב , מאות אלפי עבדים , אסייתים ואירופאים. וביניהם עשרים ושניים אלף שבויי מלחמה אוסטרלים, שרובם נאלצו להיכנע עם נפילתה של סינגפור מטעמים אסטרטגיים עוד לפני שהלחימה החלה. עשרות אלפים מהם יישלחו לעבוד במסילת הברזל.
ב25 באוקטובר 1943 , כאשר יחנוך קטר הקיטור היפאני C-5631 את מסילת המוות לכל אורכה, כשהוא גורר אחריו שלושה קרונות ובהם מכובדים יפניים ותאילנדים, הוא יחלוף על פני אינספור חלקות המכילות עצמות אדם שאחד מכל שלושה מהם הוא אוסטרלי .
המסילה, בת 415 קילומטרים, קישרה בין הערים בנגקוק שבתאילנד ורנגון שבבורמה (מיאנמר) ושימשה את הצבא היפני לשם העברת אספקה לכוחותיו שבבורמה, אשר התעתדו לפלוש משם להודו.
הבנייה נמשכה כ-16 חודשים והואצה במיוחד באביב 1943. ב-17 באוקטובר 1943 נפגשו שני קצות הקו כ-18 קילומטרים דרומית למעבר שלוש הפגודות. 304 קילומטרים של המסילה הוקמו בתחומי תאילנד והיתר בבורמה.
תנאי העבודה של העובדים והשבויים בבניית המסילה היו קשים ביותר, בין השאר בשל נחישותם של היפנים לסיים את בניית המסילה בזמן קצר ככל האפשר. העובדים והשבויים הועבדו לעתים במשך 12 עד 18 שעות ביממה וסבלו מתשישות, מתת-תזונה עקב מחסור במזון מספיק, ממחלות מידבקות, ממעשי אכזריות קשים מצד היפנים וממחסור בשירותי רפואה.
לאחר השלמת בניית המסילה הועברו מרבית השבויים שהועבדו בבנייתה ליפן. מקצתם הושארו כדי לתחזק את המסילה. הם עבדו תחת תנאים קשים ביותר, שאליהם נוספו הפצצות גוברות של מטוסי בעלות הברית. נזקי ההפצצות למסילה הביאו לבסוף להשבתת הקו באביב 1945.
מעבר אש התופת
קטע מפורסם של המסילה כונה "מעבר אש התופת" (Hellfire Pass). זהו קטע מסילה שהונח בנקיק שנחצב בסלע בגבעות מבודדות כ-180 קילומטרים מצפון-מערב לבנגקוק. היה זה הנקיק הגדול ביותר שנחצב לצורך הנחת המסילה לאורך נתיבה.
עובדי הכפייה והשבויים שנדרשו לחצוב את הנקיק השלימו את העבודה בתוך ששה שבועות, בעבודה ידנית בכלים פרימיטיביים וכמעט ללא ציוד מיכני כלשהו. לפחות 700 שבויים מתו שם עקב תנאי העבודה הקשים, מהם כ-70 שהוכו למוות על ידי היפנים.
נטען כי הכינוי שניתן לאתר נבע מהאסוציאציה שיצרה תמונת עובדי הכפייה שעבדו שם בלילות לאור לפידים.
קטע מפורסם אחר היה הגשר על הנהר קוואי.
כיום מוצג קטר הקיטור C-5631 היפאני בגאווה במקדש יסוקוני שבטוקיו, במוזיאון שהוא חלק מאתר הזיכרון הלאומי הבלתי רשמי של יפן למלחמה. נוסף על הקטר רשומים ב"ספר הנשמות" שבמקדש שמותיהם של למעלה משני מיליון יפאניים שמתו בשירותו של קיסר יפן ( מייצג הרוח היפאנית) במלחמת העולם השנייה.
בין השמות הרבים מצויים גם שמותיהם של כ1100 יפאנים שהורשעו בפשעי מלחמה אחרי מלחמת העולם השנייה והוצאו להורג ע"י האמריקאיים והאוסטרלים. , ובין אותם 1100 שמות ניתן למצוא גם את שמותיהם של מאות החיילים והקצינים היפאניים שעבדו במסילת המוות ונמצאו אשמים בעינויים של שבויי המלחמה .
לוח הזיכרון הקבוע מול קטר הקיטור היפאני C-5631 לא מציין דבר מכל זה וגם לא את הזוועות שנלוו לבנייתה של מסילת הברזל. אין בו גם אזכור לשמותיהם של מאות האלפים שמתו בבניית אותה מסילה.
שבויי המלחמה של בעלות הברית היו רק אחוז קטן – 60,000 איש בערך – מבין כל אלה שהועבדו בפרך בפרוייקט הפרעוני הזה. יחד איתם עבדו שם גם חצי מיליון טמילים , סינים תושבי האי יאווה, מלזים , תאילנדים ובורמזים, ואולי אף יותר. היסטוריונים טוענים כי 200,000 מהם מתו במהלך עבודת הכפייה המפרכת .
תנאי העבודה תועדו בציורים על ידי רבים מהשבויים, תוך שימוש באמצעים מאולתרים מכל הבא ליד ובסיכון עצמי. חלק מהעבודות נשמרות כיום במוזיאונים שונים ובהם מוזיאון המלחמה האימפריאלי ואנדרטת המלחמה של אוסטרליה.
לאחר המלחמה הוכרזה העבדת עובדי הכפייה על ידי היפנים כפשע מלחמה, ומשפטים נערכו לחלק מאנשי הסגל היפנים שהיו מופקדים על העובדים. מקצת עבודות האמנות של השבויים שימשו כראיות במשפטים אלו.
קטע מתוך הספר של ריצ'רד פלנגן ( הספר מבוסס על זיכרונות אביו ודודו שהיו שבויים אוסטרלים שעבדו בעבודת הפרך בבניית מסילת המוות ) .
"המזון הלך ופחת . המונסון הגיע , ובתחילה לפני שהכירו את כל הדברים שמביא איתו הגשם , הם שמחו עליו .
ואז התחילה תקופת הספיד.
הספיד פירושו שהם לא קיבלו יותר ימי מנוחה, שמכסות העבודה במסילת הברזל עלו , ושוב עלו , שהמשמרות התארכו. ההאצה של עבודות מסילת הברזל החמירה את תנאי העבודה והסבל של השבויים האוסטרלים והבריטים. הספיד טשטש ההבדלים הדקים ממילא בין הכשירים לחולים וטשטש עוד יותר את ההבדלים בין החולים לגוססים , ובגלל הספיד נאלצו יותר ויותר שבויים לעבוד לא משמרת אחת אלא שתיים , גם ביום וגם בלילה.
הגשמים הפכו לגשמי זלעפות , עצי הטיק וצמחי הבמבוק סגרו עליהם. רבים מתו מדיזנטריה. הקולונל רקסרות מת מדיזנטריה ונקבר יחד עם כולם בג'ונגל.
הרעב ארב לשבויים האוסטרלים . הוא נחבא בכל פעולה ובכל מחשבה של כל אחד מהם. הם הלכו והתכווצו מרעב ומעבודת פרך. עוד ועוד גופות נערמו זו על זו.
בלילות היו הלקאות של השבויים שפיגרו בעבודת המסילה. הענשתו של אחד השבויים בלילה אפשרה ליפאניים לשוב ולאשש את סמכותם , ולשבויים האוסטרלים היא הזכירה את חובתם המקודשת לבנות את מסילת הברזל למען הקיסר היפאני. הקצינים האוסטרלים ניסו , ברוב המקרים ללא הצלחה , לשכנע את היפאניים להפחית את מספר ההלקאות. "
ציור ההלקאה שצייר החייל האוסטרלי מוריי גריפין במהלך עבודתו ושהותו במחנה השבויים היפאני שממנו הם יצאו לעבודת הפרך במסילה.
Murray Griffin's illustration 'An incident on the Burma railway'
מקורות המידע
ריצ'רד פלנגן , הדרך הצרה אל הצפון העמוק, הוצאת מטר, 2017
The Narrow Road to the Deep North by Richard Flanagan – Goodreads
Life and death on the Thai-Burma railway
The Thai–Burma Railway and Hellfire Pass
מסילת הרכבת תאילנד-בורמה – ויקיפדיה
Burma Railway: British POW breaks silence over horrors – Telegraph
Inside Burma's Death Railway museum – Telegraph – The Telegraph
Death Railway – Britain at War
ראו גם :
המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה – גילי חסקין
