הגל השלישי : מחאה ומהפכה במזר התיכון , עורכים : אלי פודה , און וינקלר , הוצאת כרמל , ירושלים : 2017
קובץ מאמרים זה , תוצר של כינוס שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2014 , עוסק בתהליכים ובמאורעות שהתרחשו במזרח התיכון מאז ראשיתן של ההפגנות בתוניסיה בדצמבר 2010 שהביאו לידי הפעלת משטרו של נשיא תוניסיה בן עלי וגררו זעזועים בכל רחבי המזרח התיכון , במיוחד בסוריה , מצרים , לוב ובחריין.
מטרת קובץ זה היא לבחון בחינה מקיפה ומעמיקה את אירועי האביב הערבי ואת השלכותיו על האזור כולו.
אסופת המאמרים נותנת לנו מבט מעמיק יותר על תהליכים ומאורעות בני זממנו במזרח התיכון , מעבר לנקודות הראות הצרות , ולעתים גם המוטות , המוצגות באמצעי התקשורת.
זו אסופת המאמרים החשובה ביותר שהתפרסמה בעשור האחרון בתחומי ההיסטוריה של המזה"ת והמזרחנות, והבאנו בסקירה זו תקצירים של חלק מהמאמרים שהתפרסמו באסופה החשובה .
פתח דבר
מאת : פרופסור שלמה אבנירי
( פרופסור שלמה אבינרי הוא פרופסור אמריטוס בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית , חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה ולשעבר מנכ"ל משרד החוץ בממשלתו הראשונה של יצחק רבין ז"ל ) .
תמצית המאמר
המשטרים במזר התיכון שעברו מהפכה היו רפבוליקות אוטוריטריות שנשלטו על ידי קציני צבא שהגיעו לשלטון באמצעות הפיכה צבאית , ולאחר מכן פשטו את מדיהם. לעומת זאת, לא התרחשו הפגנות המוניות באף לא אחת מהמלוכות השושלתיות המסורתיות – מרוקו , ירדן , ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ (למעט בחריין בה היה תמיד מתח בין השיעים , הרוב באוכלוסיה , למשפחת המלוכה הסונית ) .
מה הגורם לשוני זה ? לדעת פרופסור אבנירי ,אי אפשר להסביר זאת בסיבות הניתנות לכימות ( מצב כלכלי , תל"ג לנפש ועוד ) . סעודיה ומדינות המפרץ אכן עשירות , אבל מרוקו אינה עשירה , ובוודאי לא ירדן. גם אי-אפשר להסביר זאת במידת הדיכוי. זכויות אזרח מדוכאות בסעודיה הרבה יותר משדוכאו במצרים של מבארכ. בתוניסיה של בן עלי היה יותר חופש ביטוי משהיה בסוריה, למשל.
מתברר כי יש לחפש הסברים אחרים להבדל בין המדינות שהתרחשו בהן הפגנות והופלו או אותגרו בהן המשטרים לבין מדינות שדברים אלה לא התרחשו בהן.
לרפובליקות הצבאיות-אוטוריטריות ( כגון מצרים, סוריה ולוחב) חסר בסיס כלשהו של לגיטימיות .
כאשר פרצו ההפגנות לא יכלו השלטונות להסתמך אלא על כוח ברוטלי, ולזה יש כידוע , מגבלות. מבוארכ , בן עלי , קד'אפי ואסד נתפסו , בסופו של דבר, כשליטים שאין להם לגיטימיות רחבה באוכלוסיה. היו אלו קציני צבא שתפסו את השלטון בכוח. העובדה שאחדים מהם ניסו לכונן שושלות ולהמליך את בניהם ליורשים רק העצימה את חוסר הלגיטימיות של משטרים אלו.
מנגד מתברר כי המלוכות השושלתיות המסורתיות ( כגון ירדן , סעודיה ומרוקו) נהנות מלגיטימיות מסורתית שיש לה שורשים דתיים. משפחות המלוכה במרוקו ובירדן נחשבות לצאצאי הנביא מוחמד, וערב הסעודית לשומרת המקומות הקדושים.
להפגין נגד המלך הירדני משמעו להפגין נגד צאצאו של הנביא . אפשר להפגין נגד המדיניות , נגד הממשלה וראש הממשלה, אך לא נגד המלך עצמו. אין פירושו של דבר שמשטרים מלוכניים אלה ישרדו לנצח, אולם הסיבה לכך שמדינות אלו לא נסחפו בגל ההפגנות של האביב הערבי מעוגנת בתרבות הפוליטית ובמסורת הלגיטמיות השונה כל כך בין המשטרים המלוכניים לרפוליקות האוטוריטריות.
עודף דיווח , עודף מידע ופוטומורגנה
ההתפעמות של הקהלים בעולם מהתהליכים המהירים שאירעו במזרח התיכון נובעת דווקא מעודף דיווח המידע בשידור חי של מאורעות בזמן אמת, מה שאפשר לכנותו " אפקט CNN", או אפקט "אל-ג'זירה". מיליוני צופים ראו, לרוב בשידור חי , את מה שהתרחש בכיכר תחריר בקהיר , לתמונות ולקולתיהם של המוני המפגינים נתלוותה גם פרשנות , שהייתה ברובה אוהדת.
לצופים הייתה הרגשה כי הם עדים למצעדו של שר ההיסטוריה ומרעים לו. הלך רוח זה צף כמובן מעלה , אל קובעי המדיניות ואל הפרשנים בעיתונות הבינלאומית , ומכאן התגבשה , כביכול "תבונה מקובלת" שאין עליה עוררין , אך היא אינה מבוססת כלל וכלל על ידע היסטורי או חברתי בתולדות המזרח התיכון או בהתמצאות בהבדלים בין המדינות.
מתברר כי הכשל היה טמון דווקא בשפע המידע , זאת כיוון שהיה במרביתו שטחי , ולא פחות חמור מכך חד-ממדי. במשך שבועות נראו על מרקעי הטלוויזיה דמויותיהם של אותם מאות אלפי מפגינים בכיכר תחריר, ואלה מהם שרואיינו דיברו אנגלית , רהוטה בדרך כלל, והיו בעיקרם צעירים וצעירות משכילים וחילונים , לבושי ג'ינס וטי-שירטס , בעלי חשבונות פייסבוק וטוויטר. נוצר הרושם כי זו מצרים : מודרנית , משכילה , חילונית , פרוגרסיבית , סובלנית , מדברת בלשונן של לונדון , ניו יורק , פריז וברלין. "הם ממש כמונו" , יכלו הצופים במדינות המערב לחשוב , ומולם ניצבו עריצים מזדקנים, לעתים חולים ובוודאי מושחתים. גם מימרתו של צבא מצרים ( "העם והצבא – יד אחת" ) נתפסה כתמיכה בהפגנות נגד העריצות.
אולם הייתה זו במידה רבה פטה מורגנה . גם אם היו בשיא ההפגנות בתחריר חצי מיליון או מיליון משתתפים , הרי זו אינה מצרים. מצרים היא מדינה עצומה שיש בה קרוב לתשעים מיליון תושבים, ולרובם המכריע לא רק שאין טלפונים חכמים וחשבונות פייסבוק אלא גם לא חשמל ומי שתייה נקיים. הם גם אינם לובשי ג'ינס.
העולם ראה בתחריר את קבוצת העילית המשכילה, שבוודאי הייתה מתוסכלת מן האוטוקרטיה של מבארכ אך הייתה מיעוט ולא ייצגה את החברה המצרית.
לכן , רבה הייתה התדהמה של המשקיפים החיצוניים מתוצאות הבחירות הראשונות לפרלמנט ולנשיאות במצרים , גם מומחים סברו כי תנועת האחים המוסלמים תקבל בבחירות לכל היותר 25% מן הקולות, אולם כל מי שהכיר לעומק את המציאות החברתית במצרים לא היה צריך להיות מופתע מתוצאות הבחירות. במשך עשרות שנים היו שני הארגונים החזקים במצרים הצבא מצד אחד ותנועת האחים המוסלמים מהצד האחר. רבים מן המשקיפים והפרשנים לא השכילו להבין את מקומם המרכזי של שני גופים אלו בחברה המצרית .
הצבא המצרי היה לא רק התשתית השלטונית של המשטר . היסטורית היה הצבא המצרי מוקד הזהות הלאומית, עוד מימי מוחמד עלי בראשית המאה ה19 ובוודאי לאחר מלחמת אוקטובר 1973.
מהצד השני ניצבה תנועת האחים המוסלמים. העובדה כי תנועתם הוצאה מחוץ לחוק ושנים רבות נרדפה על ידי המשטר המצרי יצרה רושם מוטעה כי הם חלשים , אך התברר כי תנועת האחים המוסלמים הייתה המרכיב הפוליטי המאורגן ביותר בחברה המצרית. בעשרות השנים של פעולתם הם הצליחו לפרוש רשת רחבה של ארגונים חברתיים שעסקו ברווחה, בסעד ובחינוך ולמעשה סיפקו לשכבות רחבות של החברה המצרית את אותם שירותים שהמדינה עצמה לא הצליחה לספק, במיוחד בתחומי הרווחה.
מול מציאות זו קשה להיות מופתעים מכך שכאשר הוצבה לפני מליוני האזרחים המצרים , לראשונה בתולדות המדינה, אפשרות הבחירה החופשית , אז חלק נכבד מהציבור המצרי שלא השתתף בהפגנות בכיכר תחריר בחר במפלגות הדתיות למיניהן. כך השיגו תנועת האחים המוסלמים והמפלגות הסלפיות קרוב ל75% מהקולות. לא היה משקיף , גם לא בישראל , שצפה תוצאות אלה , כיון שהכול התבוננו בכיכר תחריר , שמעו נאומים נמלצים של אינטלקטואלים דוברי אנגלית רהוטה, אולם לא התבוננו במציאות החברתית במצרים שמחוץ לתחריר. כמה כתבי טלוויזיה יצאו לדלתא של מצרים או למצרים עילית וראיינו אזרחים שאינם דוברי אנגלית ?
לאחר בחירת נציג האחים המוסלמים , מוחמד מורסי , לנשיאות ולאחר ניסיונות תנועת האחים המוסלמים לעצב מחדש את החברה המצרית בדמותה ובצלמה מצא עצמו המיעוט החילוני , שהוביל את המהלך לדמוקרטיזציה בהפגנות , בפני שוקת שבורה מעשיו ידיו. הוא שהביא אל מצרים שלטון אסלאמיסטי בעל לגיטמיות דמוקרטית , כך נוצרה הקאוליציה בין הצבא המצרי , שהתאושש מההלם הראשוני של ההפגנות וראה עצמו מאוים על ידי משטר מורסי , לבין האליטה החילונית שהתנגדה לשלטון האחים המוסלמים ובייחוד למדיניות שהוביל מורסי בתחומי החברה והכלכלה.
אליטה זו תמכה בשובו של הצבא המצרי לכס השלטון, ואפילו בדרכים לא דמוקרטיות נגד משטר שנבחר בבחירות חופשיות . מבחינתה, במשטר אסלאמיסטי טמונה סכנה עמוקה לכל מה שהאמינה בו. חזרה לשלטון צבאי הייתה בבחינת בררת מחדל עבורה. אמנם הצבא המצרי ימנע ממנה חירות דמוקרטית , אולם לפחות לא יקעקע את אורחות חייה.
באופן טבעי העדיפו גם הקופטים , המונים קרוב לעשרה מיליון נפש , חזרה למשטר צבאי על פני משטר-אסלאמי-רדיקלי . משטר צבאי לפחות יגן על יכולתם לקיים את דתם ואת אורחות חייהם.
מצרים : האמנם מהפכה ?
מאת: פרופסור אלי פודה וד"ר לימור לביא
פרופסור אלי פודה הוא נשיא האגודה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם בישראל ( אילמ"א). תחומי מחקרו העיקריים הם ההיסטוריה המצרית המודרנית , יחסי ישראל ומדינות ערב , המערכת הפוליטית הבין-ערבית וחינוך ותרבות בעולם הערבי. פרופסור אלי פודה כיהן בתפקיד ראש החוג לאסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית ( 2004-2009) וערך את כתב העת המזרח החדש.
ד"ר לימור לביא סיימה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא יחסי דת-מדינה במצרים . ד"ר לביא שימשה חוקרת זירת מצרים במכון ממר"י .
תמצית המאמר :
בפרספקטיבה היסטורית אפשר לראות את התהליך שהביא לידי נפילת הנשיא מובארכ. אולם התרחשותה של הנפילה , ובמיוחד מהירות התרחשותה, הפתיעה את המומחים. "אם הייתה אמורה להיות התקוממות עממית נגד משטר אוטוקראטי" , נכתב באחד מקובצי המאמרים הרבים שנכתבו על אירועי האביב הערבי , "זה לא היה צריך להתרחש במצרים." משטרו של חוסני מבארכ היה הדוגמה המופתית למשטר אוטוריטרי יציב".
הגורמים החברתיים-כלכליים לנפילת המשטר במצרים
ביולי 2006 העלתה הממשלה המצרית את מחירי התחבורה , החשמל והתקשורת . העלייה ביוקר המחייה, בד בבד עם האצת שיעור האינפלציה , פגעה במיוחד בכושר הקנייה של המעמד הבינוני. ב2011 23.7% מהאוכלוסיה המצרית ( כ19 מיליון איש) השתכרו אך במעט מעל קו העוני (מחיה בפחות משני דולרים ליום לנפש). זאת ועוד, חלק גדול מהאוכלוסייה הענייה ( כרבע מכלל עניי מצרים , בין 12 ל-20 מיליון נפש) התגוררו במשכנות עוני שאינם ראויים למגורי אדם. נתונים אלו מלמדים כי למרות הצמיחה הכלכלית ברמת המקרו, מצבם הכלכלי של מרבית האזרחים במצרים לא השתפר. במילים אחרות , הצמיחה לא חלחלה מטה. נוצרה במצרים אליטה קטנה ועשירה השולטת ברוב הנכסים של המדינה ונהנית מרמת חיים גבוהה, לעומת שכבה רחבה מאד של עניים ושל בני המעמד הבינוני-נמוך, שרמת חייהם הייתה בנסיגה מתמדת בשני העשורים שקדמו לאירועי ה-25 בינואר 2011.
כאשר מובארכ עלה לשלטון ב1981 , מנתה אוכלוסיית מצרים 46 מיליון נפש, שלושים שנה מאוחר יותר האוכלוסייה במצרים כמעט הכפילה את עצמה, ובמחצית 2015 מנתה 89 מיליון נפש. מדי שנה בשנה נוספים לאוכלוסיית מצרים 2.1 מיליון נפש נטו ( כלומר מספר הנולדים פחות מספר הנפטרים) .
אבטלה מובנית
למרות שיעורי הצמיחה המרשימים , בראשית שנות התשעים נוצרה במצרים אבטלה מובנית.
שיעור האבטלה, במיוחד בקרב הצעירים שזה עתה הצטרפו למעגל העבודה , הלך ועלה. הגורם לכך היה גידול האוכלוסין המהיר, שהביא מדי שנה בשנה לכניסת 700,000 צעירים בוגרי אוניברסיטאות לשוק העבודה, המציע אך 200,000 משרות חדשות.
חוסר יכולתם של הצעירים המצרים למצוא עבודה בשכר הולם המתאימה לרמת השכלתם וההרגשה כי פרוטקציה ושוחד הם הכלים היחידים כמעט למוביליות חברתית היו סיבות מרכזיות לתסכול הרב ולתחושת הייאוש של צעירים מצרים רבים בנוגע לעתיד. לכן , אין פלא שחלק גדול ממפגיני 25 בינואר היו צעירים בשנות ה-20 וראשית שנות ה-30 לחייהם. היסטורית , קדמו לכך הפגנות רבות של תנועות צעירים ברחבי מצרים , ומשנות התשעים הן התרחבו בהדרגה ודרשו חלוקה הוגנת יותר של העושר הלאומי.
הגורמים הפוליטיים
משטר מובארכ שלט באמצעות מנגנוני הבטחון , בצל מצב החירום שהחל בפקודה זמנית ב1981, אך תוקפו הוארך שוב ושוב, עד כי הפך למצב קבוע וכלי לביסוס השלטון ולשרידותו. כך נתאפשר למשטר המצרי להגביל את חופש ההתארגנות והביטוי , להטיל צנזורה ולסגור עיתונים ובתי עסק, ולמנגנוני הביטחון נתאפשר לבצע מעצרים שרירותיים ללא צו בית משפט, להחזיק עצורים במעצר ממושך ללא משפט וכן לדון אזרחים בבתי דין צבאיים וביטחוניים ללא מתן אפשרות לערער.
שנות ה-90 במצרים התאפיינו בדה-ליברליזציה של הזירה הציבורית המצרית. החופש היחסי שאפשר מובארכ לתקשורת ולמפלגות האופוזיציה בשנותיו הראשונות בשלטון בא לקצו עת החלו להוות איום ממשי על עצם הלגיטמיות של המשטר.
איום זה התבטא בהתחזקות תנועת האחים המוסלמים , שהייתה לסיעת האופוזיציה החזקה והמאורגנת ביותר, בגל טרור של ארגונים אסלאמיסיטים קיצוניים ובראשיתן של שביתות פועלים במחאה על הנזקים שהסבה להם מדיניות הליברליזציה.
בתגובה נקט המשטר המצרי צעדים למיגור הטרור , לניטרול האופוזיציה החילונית והאסלאמיסטית ולהגבלת חירויות הפרט. חוק העיתונות תוקן ב1995 והכביד את הענישה על "עבירות פרסום", וזאת כדי להרתיע עיתונאים מפרסום דיווחים מביכים נגד המשטר.
המדינה כרסמה במידת ההשפעה של האחים המוסלמים באוניברסיטאות ובאיגודים המקצועיים, ערכה גלי מעצרים והעמידה את אנשי התנועה למשטים צבאיים, המשטר סגר חנויות של אנשי האחים המוסלמים והטיל פיקוח על מימון התנועה ועל פעילות הצדקה שלה. בבחירות לפרלמנט המצרי ב1995 נבחר רק אחד מ160 נציגי האחים המוסלמים , לעומת מפלגת השלטון שזכתה בלמעלה מ94% מהמושבים, זאת , כמובן בזכות זיופים בהיקף נרחב. משנת 1998 נסגרו 7 מתוך 16 מפלגות האופוזיציה החוקיות שהיו קיימות עד אז.
מפלגת השלטון במצרים נעשתה למעשה לכלי של שליטה , דיכוי ואינדוקטרינציה.
מהפכת ה25 בינואר 2011 במצרים הייתה אפוא תולדה של תהליך מחאה שהתנהל במשך כעשור לפחות נגד המשטר המצרי מסיבות פוליטיות , חברתיות וכלכליות. כל הסיבות המבניות הללו "התפוצצו" עם הופעת הניצוץ שהדליק את התבערה : ההתקוממות העממית בתוניסיה בדצמבר 2010. הפגנת ה25 בינואר 2011 במצרים תואמה והתארגנה באמצעות הרשתות החברתיות וקבוצות פייסבוק.
שלושה מרכיבים סייעו למפגינים המצריים במאבקם נגד המשטר : ראשית , היכולת לשמור על קשר מקוון במשך כל ימי הסערה כמעט, שנית הסיקור המתמיד של האירועים בתקשורת , ולבסוף היכולות הארגוניות להוציא מיליוני איש לרחובות , שכללו הנחיות מדוייקות למפגינים היכן להפגין , באילו אמצעים להשתמש ואפילו אילו סיסמאות לומר.
החלטת ראשי הצבא המצרי שלא להתערב בהפגנות , ובמשתמע , לתמוך במפגינים , סתמה את הגולל על משטר מבארכ.
סביר להניח כי החלטת ראשי הצבא המצרי "להקריב" את הנשיא נבעה מרצונם להבטיח את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם בעידן שאחרי מובארכ. וכך בתום שמונה עשרה ימי מחאה בכיכר תחריר בקהיר וברחבי מצרים כולה , פרש מבארכ מתפקידו. את מקומו תפסה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים בראשות שר ההגנה , מוחמד חוסין טנטאוי . עידן מובארכ הגיע לסיומו.
על-אף התחושה המבטיחה בנקודת הפתיחה , למעט סילוק מובארכ מרבית מטרות המהפכה במצרים לא הושגו. במקום השגת "פרנסה , חירות וצדק חברתי" חלה בתקופת הנשיא מורסי עלייה בשיעורי האינפלציה , האבטלה והעוני, חלה הרעה מבחינת חופש ההתארגנות וההפגנה ובפועל לא חל שיפור מבחינת חופש הביטוי והעיתונות.
מה היו אפוא הסיבות לכישלונה של המהפכה במצרים ?
שלא כמו בתוניסיה ובמודלים מערביים אחרים , תפקידו המרכזי של הצבא בפוליטיקה ובכלכה המצרית הפך אותו לציר המרכזי שסביבו נעה המערכת הפוליטית . בשלביה הראשונים של מהפכת 25 בינואר 2011 , אימץ הצבא המצרי עמדה התומכת בעם וברפובליקה ולא במשטר. אולם עם עליית האחים המוסלמים לשלטון , בדרך דמוקרטית יש להדגיש , ועם תחילת ההשתלטות של אנשיה על מוקדי הכוח בתוך הזירה הפוליטית במצרים , הצבא חש מאויים דיו כדי להוביל , תחת מעטה של תמיכה עממית רחבה , מהפכה שכנגד.
נוסף על כך , שלושה מרכיבים מרכזיים החיוניים להצלחה של מהפכה נעדרו מן הזירה המצרית: האחד , קיומה של מנהיגות כריזמטית שתוכל להוביל ולאחד את המפגינים, השני נוסף על סיסמאות קליטות , קיומה של משנה אידיאולוגית שתהיה פרוגרמה סדורה לעידן הבתר-מהפכני.
שני המרכיבים הללו , שהיו קיימים במהפכה האיראנית ב1979 נעדרו מן המקרה המצרי .
יחד עם זאת, מאורעות ה25 בינואר 2011 היו משמעותיים בהיסטוריה המצרית. ההפגנות הוכיחו כי מחסום הפחד מפני השלטון האוטוריטרי נשבר.
המשטר המצרי עצמו למד את עוצמת ההשפעה של תקשורת חופשית במיוחד של הרשתות החברתיות, ואף כי הצנזורה קיימת , תרבות חדשה של ביקורת והפצת מידע נרכשה במצרים.
החוקה הליברלית יחסית שנחקקה בראשית שלטונו של סיסי עשוייה להוביל בעתיד הרחוק לפוליטיקה פלורליסטית יותר.
ההערכה כי מהפכה אמיתית טרם התרחשה במצרים אינה שוללת את האפשרות כי בסופו של דבר מצרים תעבור תהליך מהפכני.
7
