צילום הפתיחה: לזר קגנוביץ וסטלין ( קגנוביץ בצילום מצד ימין של סטלין)
אם תגיעו אי פעם לאוקראינה הס מלהזכיר את השם לזר קגנוביץ המזוהה יותר מכל אדם אחר , מלבד סטלין, עם הטרגדיה של הרעב הגדול באוקראינה בשנים 1931-1934.
הולודומור – כך קוראים לזה באוקראינית. פירוש המילה הוא המתה ברעב. ב-1933-1932 הכה רעב באזורים שונים של ברית המועצות. הוא לא נבע מאסון טבע אלא ממדיניות הקולקטיביזציה של משטר סטלין. השלטון הסובייטי הפקיע שטחים חקלאיים מידי איכרים והלאים אותם. חלק מהאיכרים הוכרחו להצטרף לקולחוזים. אחרים נעצרו והוגלו, או הוצאו להורג. בעקבות הקולקטיביזציה נפלה תפוקת התבואה בצורה חדה. השלטונות האשימו בכך את מתנגדי הקולחוזים בכפרים האוקראיניים והטילו על אותם כפרים סנקציות שרק העצימו את ממדי הרעב. לכן באוקראינה טוענים עד היום שהקולקטיביזציה נועדה לפגוע בהם באופן ספציפי. מיליונים גססו ומתו. האנשים הנואשים ניסו להינצל ולהציל את הילדים שלהם בכל מחיר. בברית המועצות היה אסור, כמובן, לדבר על כך בפומבי. רק בסוף שנות השמונים, בדמדומי המשטר הקומוניסטי, בוטלה הצנזורה הממשלתית ונפתחו ארכיונים שהיו חתומים במשך עשרות שנים. רק אז אנשים העזו לספר בקול את האמת על מה שהיה. ב-1991 הכריזה אוקראינה על עצמאותה, והולודומור הפך למרכיב מהותי בתודעה הלאומית. יש יום זיכרון שנתי לקורבנותיו (כל שבת רביעית בנובמבר), לומדים עליו בבתי ספר ובאוניברסיטאות, ואוקראינה פועלת להכרה בינלאומית בו כרצח עם.
לזר קגנוביץ' (אלעזר, 22 בנובמבר 1893 – 25 ביולי 1991), היה פוליטיקאי סובייטי ממוצא יהודי, עמית וחבר לדרך של יוסיף סטלין ושר בכיר בממשלתו. קגנוביץ נולד ב-1893 להורים יהודיים בכפר קאבאני, ליד רדומישל במחוז קייב, בשטחי האימפריה הרוסית.
עלייתו לגדולה של לזר קגנוביץ
לזר קגנוביץ הצטרף למפלגה הבולשביקית ב-1911 בעקבות אחיו שהיה כבר חבר מפלגה. ב-1915 נעצר ונשלח חזרה לקאבאני. במאי 1917 הוא נהיה למנהיג של מיליציה בולשביקית בסרטוב. באוגוסט 1917 תפס את מנהיגות ועידת הפולסקי של המפלגה הבולשביקית בבלארוס. במהפכת אוקטובר הוא עמד בראש ההפיכה בגומל.
בין 1925 ל-1928 ובין מרץ לדצמבר 1947 שימש בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה. בשנות ה-30 של המאה ה-20, במשותף עם ויאצ'סלב מולוטוב, לקח חלק בתוכנית החומש הסובייטית והקולקטיביזציה, שהביאו לרעב הגדול (הולודומור) ולמותם מרעב של מיליוני אוקראינים.
לזר קגנוביץ כמבצע העיקרי של מדיניות הקולקטיביזציה באוקראינה
בסוף 1929 נפטר סטלין מבעל בריתו העיקרי מימין , ניקולאי בוכארין , אשר הודח מכל תפקידיו . סטלין מצא לו תומכים חדשים בתוך הפוליטביורו , בעיקר לזר קגנוביץ היהודי וויאצ'סלב מולטוב . טרוצקי יצא מן המדינה.
כדי להציג את הקולקטיביזציה כהכרח היה על סטלין להחליש את השוק החופשי ולהחליפו בתכנון של המדינה. בעל בריתו השר לזר קגנוביץ הצהיר ב1928 שהאיכרים עושים "שביתת תבואה" והפקעת יבוליהם היא הפתרון היחיד.
לזר קגנוביץ הפעיל בשנת 1931 את מרותו על מנהיג המפלגה הקומניסטית באוקראינה , סטניסלב קוסיור, ודרש ממנו להגביר את קצב הקולקטיביזציה באוקראינה בכל מחיר. למעלה ממחצית היבול החקלאי הוצא מאוקראינה הסובייטית ב1931. כתוצאה מכך כבר בשלהי 1931 החלו איכרים רבים לרעוב.
מולטוב וקגנוביץ היו בעלי בריתו הנאמנים של סטלין , והם שלטו לצדו בפוליטבוירו ובברית המועצות כולה. סטלין עדיין לא היה רודן בלתי מעורער , והפוליטבוירו עדיין היה , על כל פנים בעיקרון, מין עריצות קיבוצית. ואולם שני האישים האלה , בניגוד לכמה מבעלי בריתו הקודמים בפוליביורו, היו נאמנים לו בלי סייג. לזר קגנוביץ כבר כינה אז את סטלין "אבינו" .
ביולי 1932 בעיר חרקוב אמרו קגנוביץ ומולטוב לעמיתיהם באוקראינה שהדיבורים על רעב אינם אלא אמתלה לעצלנות, האיכרים אינם ששים לעבוד והפעילים אינם ששים להטיל עליהם מרות ולהפקיע את התבואה". הם הצביעו על הקשר שבין הרעב ובין חוסר נאמנותם של הקומיניסטים האוקראינים : הרעב נובע מחבלה , המחבלים הם פעילי המפלגה המקומית ובכירי המפלגה הקומניסטיים הבוגדניים מגוננים על הכפופים להם – והכול בשירות הריגול הפולני.
בעיני קגנוביץ היה הרעב באוקראינה מלחמת מעמדות.
ב21 בדצמבר 1932 אישר סטלין באמצעות השר לזר קגנוביץ את מכסת ההפקעה השנתית של גרעיני התבואה שיש למלאה עד ינואר 1932. המדינה תילחם "באכזריות" על הגשמת התוכנית , אמר קגנוביץ.
המשמעות הייתה שיהיו קורבנות נוספים מרעב.
בצילום למטה : ילדה רעבה באוקראינה , 1932
קגנוביץ נסע בכל רחבי אוקראינה הסובייטית ודרש את ביצוע התכנית ב100 אחוז, ובתוך כך גזר את דינם של פקידים מקומיים והורה על הגליית משפחות שלא עמדו במכסות התבואה.
כשהשתולל הרעב ברחבי אוקראינה בשבועות הראשונים של 1933 דאג לזר קגנביץ לסגור את גבולות הרפובליקה של אוקראינה כדי שהאיכרים לא יוכלו להימלט, וסגר את הערים כדי שהאיכרים לא יוכלו לקבץ נדבות.
מאות אלפים נפטרו מרעב כתוצאה מהרעב הכבד באוקראינה שהיה תוצאה ישירה של מאמצי הקולקטיביזציה.
לזר קגנוביץ, ופינוי התעשייה הכבדה בברית המועצות במלחמת העולם השנייה
התעשייה הכבדה שפותחה בברית המועצות בשנות החומש הייתה היסוד וחלק מהתעשייה הביטחונית. אחד האנשים הבולטים שפעל במשך שנים לפיתוח התעשייה הכבדה ואת דרכי תחבורה, שהיו כה חיוניים להתפתחות תעשייה זו, לעוצמתה הצבאית ובהמשך לניהול המלחמה הפטריוטית הגדולה, היה לזר קגנוביץ'.
קגנוביץ' נחשב בצמרת הסובייטית כמארגן מעולה ובתחום זה מילה תפקידים רבים. בשנים 1944-1935 הוא היה הקומיסר העממי לתחבורה ובו- זמנית, בשנים 1937 – 1942 הוא מילא תפקידים נוספים, ביניהם קומיסר העממי לתעשייה הכבדה, לתעשיית הדלק וכו'. בברית המועצות, בגלל המרחקים הענקיים ומערכת כבישים בלתי מפותחת, עיקר התחבורה הייתה מבוססת על מסילות הברזל.
עם המתקפה הגרמנית, מערכת הרכבות הסובייטית הייתה צריכה לספק רבבות קרונות וקטרים לפינוי מפעלי התעשייה ומיליוני עובדיהם על משפחותיהם, זאת במקביל לצורכי הצבא ותיקון המסילות והגשרים שנפגעו קשות מהתקפות חיל האוויר הגרמני. במציאות זו, בעיקר במחצית השנה הראשונה למלחמה, ולמרות המחסור בקרונות וקטרים, הקומיסריאט לתחבורה בראשתו של לזר קגנוביץ עמד במשימה.
אחד הגורמים המרכזיים בניצחון של הצבא הסובייטי, בנוסף למלחמת הגבורה וההקרבה של החיילים בחזית, הייתה ההצלחה בפינוי התעשייה הצבאית מהשטחים שצבא גרמניה כבש עד שלהי 1941 . האיש המרכזי שהיה אחראי להצלחה זו היה הקומיסר העממי לתחבורה ברוסיה לזר קגנוביץ .
ניקולי ווזנסנסקי, הממונה על התכנון הממלכתי (גוספלן) בשנות המלחמה, האיש שהיה אחראי על כל המשק וכלכלת המלחמה כתב: " למרות הקשיים העצומים של שנות המלחמה, מערכת התחבורה הסובייטית ביצעה ושירתה היטב את כל צרכי המלחמה." קגנוביץ, בנוסף להיותו הקומיסר העממי לתחבורה, סיפק בהצלחה את צורכי הצבא הסובייטי ומשק המלחמה היה חבר הפוליטביורו היהודי שמילא את התפקידים הבכירים ביותר בעת שלטונו של סטלין.
כ-80 אחוז מתעשייה זו הייתה ממוקמת בשטחי ברית המועצות אותם כבשה גרמניה וחלקה הגדול פונה.
בצילום למטה : מפעל סובייטי לייצור טנקים שפונה לאזור אוראל
למרות התנאים הקשים בהם התנהל פינוי התעשייה הצבאית, בזמן נסיגה מבוהלת, הצליחה תעשייה זו, כבר בחודשי החורף הקשים של 1941 – 1942 ,ויותר מזה במהלך שנת 1942 ,לכסות על האבדות הכבדות בטנקים, תותחים, מטוסים וכלי מלחמה אחרים שהצבא הסובייטי סבל, ולפתח מקורות חדשים לחומרי גלם הדרושים לתעשייה זו. התעשייה הביטחונית הסובייטית ספקה לצבא הלוחם כלי לחימה, שכלל, בכמות ובאיכות עלו ייצור התעשייה הצבאית הגרמנית, שניצלה את מפעלי התעשייה גם של הארצות הכבושות על ידם ברחבי אירופה.
בקרב מנהלי תעשייה זו, מהדרג המיניסטריאלי ועד למנהלי מפעלים, המהנדסים, מנהלי עבודה ועובדים, חלקם ותרומתם של היהודים היה בולט ביותר. גם בקרב מפתחי אמצעי הלחימה, מכל הסוגים, ממטוסים ועד לרובים ותחמושת, היה חלקם של יהודים רב.
ברית המועצות הופתעה מההתקפה הגרמנית עם שחר ה- 22 ביוני 1941 . בחודשי סוף יוני- נובמבר 1941 כבש הצבא הגרמני שטחים נרחבים של מערב ברית המועצות: בצפון – עד מבואות לנינגרד, במרכז רוסיה – עד מבואות מוסקבה , ובדרום – את אוקראינה עד מזרחה מחרקוב ואזור המכרות והתעשייתי של הדונבס. באזורים שנכבשו או הועמדו בסכנת כיבוש, הייתה מרוכזת מרבית התעשייה של ברית המועצות, בהם התעשייה הצבאית. במציאות הצבאית שנוצרה עם ההתקפה הגרמנית, נאלץ הממשל הסובייטי בבהילות לפנות מהשטחים שהיו בסכנת הכיבוש הגרמני, את מוסדותיו ומפעלי תעשיה, על עובדיהם. פינוי זה הקיף אלפי מפעלי תעשייה ומיליוני אנשים. ב-24 ביוני 1941 , יומיים לאחר ההתקפה הגרמנית הוקמה בברה"מ "המועצה לפינוי" אשר הייתה כפופה ללזר קגנוביץ .
הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ומועצת השרים העממיים של ברה"מ החליטו ב-27 ביוני על סדר הפינוי של אנשים ומפעלים.
מאוקראינה, שכיבושה ע"י הגרמנים הושלם רק בסוף אוקטובר 1941 ,פונו 419 מפעלי תעשיה, תחנות חשמל וכו', ביניהם מפעלים ענקיים בהם עבדו אלפי פועלים.
הפינוי הקיף גם את מפעלי התעשייה מאזורי מוסקבה ולנינגרד. בסך הכל פונו בחודשי יולי – נובמבר 1941 ,1523 מפעלי תעשיה, מהם 1360 מפעלי תעשיה צבאית. מפעלים אלה פונו ברובם לאזורי הוולגה, להרי אורל, לסיביר ולאסיה התיכונה. הגורמים שעסקו בפינוי נתנו פירוש רחב יותר להנחיות וכללו בפינוי גם מוסדות תרבות, כמו תיאטרונים על עובדיהם, מוזיאונים, ארכיונים, מכוני מחקר וכו'.
היקף הפינוי של הציוד והאנשים הצריך 5.1 מיליונים של קרונות רכבת. כ- 12 מיליון אנשים פונו עד סוף 1941 , מספר זה כולל גם מאות אלפי מפונים ממוסקבה ולנינגרד.
הפינוי שעיקרו התרחש במחצית השנה הראשונה של הפלישה הגרמנית, בחודשי יולי-נובמבר 1941 חודשי הנסיגה המבוהלת ומפלות בחזית, התבצע בתנאים הקשים ביותר. רכבות עם המכונות והציוד והעובדים עם משפחותיהם, היו לעתים קרובות שבועות בדרך עד שהגיעו ליעדם. חלק מהרכבות נפגעו בהפצצות גרמניות בדרך.
המפעלים הסובייטים שהגיעו ליעדיהם, התמקמו והתחילו לייצר. במקרים רבים המכונות הופעלו עוד בטרם שהושלמו הקירות והגגות במבנים שבהם היצור החל. כבר עד תום שנת 1941 סיפקה התעשייה הצבאית 4,800 טנקים ו- 9,700 מטוסים לצבא הסובייטי, אך האבדות בטנקים ומטוסים היו גדולים ממספר זה. אבל, במהלך שנת 1942 , ייצרה התעשייה הצבאית הסובייטית מעל 20,000 טנקים ותותחים מתנעים וכ- 25,000 מטוסים, מספרים הגדולים בהרבה ממה שיצרה התעשייה הגרמנית ובמספרים גדולים בהרבה מהאבדות בקרבות.
בשנת 1943 יצרה התעשייה הסובייטית את אותה כמות הטנקים כמו בשנת 1942 אך מספר המטוסים עלה ל35,000 . שנה לאחר מכן, בשנת 1944 יצרה התעשייה כ-30,000 טנקים ולמעלה מ- 45,000 מטוסים. כן גדל כל הזמן מספרם של תותחים שהתעשייה יצרה.
הישגים אלה של התעשייה הביטחונית של ברית המועצות, שהתבצעו בתנאים קשים ביותר, וללא כל השוואה לפעולותיהם של התעשיות הביטחוניות במדינות אחרות שנטלו חלק במלחמת העולם השנייה, הושגו הודות לאנשים שהפעילו תעשייה זו: המנהלים, המהנדסים והפועלים, אבל כוח הדחיפה העיקרי היה השר לזר קגנוביץ שמלבד תפקידו כשר התחבורה היה גם ממונה על ראשי התעשייה הכבדה בברית המועצות.
ירידתו של לזר קגנוביץ
בשנת 1949 התחיל גל עכור של אנטישמיות נגד היהודים בברה"מ , עכשיו נחשדו היהודים בזיקתם לארצות הברית. ויקטור אבאאקומב , ראש המג"ב החל לרדוף פעילים יהודיים בכל הדרגים ובמיוחד את פעילי "הוועד היהודי האנטי-פששיסטי" שהיו חשודים בזיקה לארצות הברית.
בשנת 1949 שוב לא היה לזר קגנוביץ עמיתו הקרוב ביותר של סטלין , ואף לא נחשב עוד ליורשו בכוח, אבל עדיין היה חבר בפוליטביורו הסובייטי. הנקו"ד שקל לחקור את קגנוביץ , אבל סטלין סירב להניח לנקו"ד לחקור את קגנוביץ , חבר הפוליטביורו היהודי היחידי.
לאחר מותו של סטלין היה חבר הקבוצה שעמדה בראשות המפלגה הקומוניסטית, אך כשנבחר חרושצ'וב למזכיר הכללי, בשנת 1957, הודח לזרוביץ והואשם בחברות בקבוצה אנטי-מפלגתית.
לאחר הדחתו הוגלה לסיביר שם שימש כמנהל בית חרושת זוטר לאשלגן בהרי אורל.
הנכדה היהודיה של לזר קגנוביץ עלתה ארצה בשנת 1991 והנינים שירתו בצה"ל.
מקורות המידע
יצחק ארד. בצל הדגל האדום: יהודי ברית-המועצות נגד גרמניה הנאצית, משרד הביטחון , ההוצאה לאור, 2008 .
טימותי סניידר , ארצות הדמים , הוצאת כתר, 2013.
Rees, E.A. Iron Lazar: A Political Biography of Lazar Kaganovich ,Anthem Press; 2012
The Years of Hunger: Soviet Agriculture, 1931–1933
Red Famine: Stalin’s War on Ukraine is published by Allen Lane.
Red Famine, Stalin's War on Ukraine by Anne Applebaum
.
10
