בשנת 1951 השתרר בישראל הצעירה משבר חמור במזון , בבריאות , בדיור , בחינוך ובביטחון.
אחת השאלות הבוערות לבן גוריון ותומכיו הייתה יישוב הספר ויישוב יהודים ביישובי הערבים שהתרוקנו. ותיקים רבים חשו שכבר עשו די למען המדינה ועכשיו הגיע תור העולים לעשות. העולים מצידם הבינו מיד כי עדיף לגור במרכז ולהתפרנס שם ממקצועות יהודיים מסורתיים מאשר בחקלאות.
הניסיונות הרבים ליישוב הפריפריה שנעשו בשנים 1948-1953 נכשלו כולם. הציפיות שבני הוותיקים יחלצו מרצונם להתיישב שם לא התגשמו. בן-גוריון ביקש חלוצים. בנעוריו התיישבו חלוצים – ולו- לזמן מה- במקומות נידחים. עכשיו סבר, יש צורך ב'תנופה חלוצית חדשה' שתשחזר את פועלם :" העפלה לנגב, יישוב אילת ע"י דייגים, חקלאים , ספנים , סלילת כבישים בערבה ועל חוף ים המלח, והקמת שרשרת יישובים לאורך הגבולות ובמסדרון ירושלים.
לא מעט מהעולים החדשים הגיעו ארצה בשמחה , מוכנים להיות לאזרחי המדינה היהודית, בהנחה כי ימשיכו באורח חייהם הקודם : מי שמע על חקלאים יהודים ? אלא שהמדינה ביקשה עובדי אדמה. הערבים עזבו ומישהו חייב לבנות בתים לעולים החדשים ( כדי שלא יגורו במעברות), מישהו חייב לגדל עבורם ירקות ופרות , לייצר חלב ובשר. מי מתנדב ?
בן-גוריון קרא לנוער בארץ למרוד בהוריו ולצאת לספר. דבריו נתקבלו באדישות, אם לא בלעג. במצוקתו הגה בן-גוריון מעין Peace corps ישראלי : חלוציות מגוייסת. המגייסת תהיה מפלגת מפא"י , והארגון שיוקם יקרא שח"ל – "שירות חלוצי לישראל" . בן-גוריון סבר כי על מרבית חבריו לבוא מן היישוב הוותיק.
" אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה – בדגניה, אלא עליהם לצאת ליישובי עולים חדשים – ולהתיישב יחד אתם. על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רב-הזכויות ולהתמזג עם העולים המתיישבים החדשים , למען הנחילם את העושר הנפשי , התרבותי , המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם. עושר זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל. .. בני דגניה ונהלל צריכים להתחבר ליישובי העולים לא כמדריכים ומורים מן-החוץ , אלא כחברים מבפנים". ( בן גוריון , 1952)
הדוגמא האישית של בן-גוריון בשדה בוקר לא הועילה
למרות כל המאמצים השח"ל היה כישלון מביש. בני נהלל ודגניה ויישובים ותיקים אחרים לא ששו לעזוב את "יישוביהם רבי-הזכויות", גם לא בשכר רב . צבי צמרת במאמרו סבור כי כישלון השח"ל הביא את בן-גוריון למסקנה כי אין דרך אחרת אלא לתת בעצמו לעם ולמפלגה דוגמא אישית חלוצית : בן-גוריון חש שישוב הפריפריה על ידי עולים חדשים בלבד הוא פצצת זמן חברתית . הוא הזדעזע מגילויי הגזענות של בני הארץ כלפי העולים וחרד מתוצאותיהם החברתיות והפוליטיות.
בסתיו 1953 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה , וב14 בדצמבר 1953 התיישב בשדה-בוקר- מיישובי הספר המרוחקים והמבודדים ביותר בארץ באותו זמן . מעמדו כחקלאי מן השורה בשדה -בוקר , האמין יקנה לדבריו את התוקף המוסרי ויאפשר לו לתבוע מן הנוער ללכת בעקבותיו.
הכישלון של כנס שיך-מוניס
תוך שלושה חודשים החל במאמצים לסחוף אחריו את הנוער מעמדה של סמל ומופת והמריץ את שר החינוך, דינור, בתלישתו מן המציאות : הוא יאסוף באיצטדיון כלשהו את כל תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר התיכוניים בארץ , ינאם בפניהם וישכנע אותם להקים תנועת נוער חדשה , בלתי מפלגתית , שבמסגרתה יצאו לספר , לא רק לשם עבודה חקלאית אלא גם למדע, תעשייה , רפואה וכיו"ב.
בן גוריון צירף את הסופר וח"כ ס. יזהר לצוות המארגן את הכנס. (יזהר עצמו לא היה נלהב והתנגד רעיונית לרעיון של חלוציות מגוייסת).
וכך בא לעולם כנס שיח מוניס. הצד הטכני של הכנס אורגן על ידי מערכת הביטחון שסיפקה מערכת הגברה חלשה וחיילים מהמשטרה הצבאית בתפקיד סדרנים. היא גם אילתרה מעין אצטדיון בחורבות שיח מוניס שבצפון תל אביב. ספסלים לישיבה לא היו והקהל של הצעירים השתרע על הארץ, בחלקות מסומנות בחבלים , כשרוכלי שלגונים מסתובבים בקרבו.
המילה כישלון חלשה מכדי לתאר את מה שהתרחש בכנס . מהצד האחד מפגש של למעלה מ8000 בני נוער צוהלים שיש להם הרבה מה להגיד זה לזה , ובתוכם לא מעט זוגות מתגופפים , ומצד שני, אחוז לא מבוטל שהגיע עויין ומתנגד מראש לכל מה שבן-גוריון יאמר (השומר הצעיר, המחנות העולים, בית"ר וכו') .
המוני נערים ונערות הרעישו , התגודדו בפינות מגרש החול הענק, העבירו ביניהם כתובות , יצרו מעגלים שבהם שיחקו ואפילו שרו בקול. כמעט אף אחד לא הקשיב לנאום של בן-גוריון שארך שעתיים. למעשה , תוכן הנאום לא העלה ולא הוריד , כי מערכת ההגברה כשלה, ודברי הנואם נישאו ברוח. בן-גוריון קלט , למן הרגע שבו עלה על הבמה כי נכשל . הוא רק לא ידע איך לצאת מהעניין בשלום .
לוי אשכול והסוכנות שמים רגליים
בניגוד גמור לחזונו של בן-גוריון , שחלם על יישוב הנגב באוונגרד חלוצי באוכלוסיה "חזקה" שתבחר להתיישב בנגב כאתגר ותפתח בו יישובים שיתפרנסו ממדע, ממרכזי חינוך , מחקלאות מתקדמת ומתעשייה מתקדמת הרי האיש החזק בממשלה שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות לוי אשכול , שנחשב כביכול כביצועיסט של "חזון בן-גוריון", העדיף לממש את פיתוח הנגב באמצעות אוכלוסייה חלשה דווקא. בן-גוריון היה עתה אדם פרטי , ולכן לוי אשכול , שר בכיר בממשלה יכול היה לעשות כראות עיניו .
חוסר ההתלהבות של ארגוני הקיבוצים והמושבים
בן-גוריון פנה לארגוני הקיבוצים והמושבים בתקווה כי מהם יגיעו המדריכים לחזון שלו בנגב. הקיבוץ הארצי ( מפ"ם) והקיבוץ המאוחד ( אחדות-העבודה) ענו בסירוב תקיף. חבר הקבוצות והקיבוצים ( מפא"י) גמגם. זקני המושבים – חבריו של בן-גוריון ושותפיו לדרך – התנגדו. רק הרמטכ"ל אז משה דיין תמך, בעל-כורכו, ביוזמה והצליח בקושי רב לגייס מאות אחדות של בני תנועת המושבים להדרכה במושבי העולים בפריפריה . אך גם אלו לא היו נלהבים .
תוצאות מעשיות של תנועת שח"ל
כ-500 מאנשי השח"ל הקימו היאחזויות בתל ירוחם, סדום, אילת, עין יהב, באר אורה ועברונה. במסגרת "מבצע ערבה" שנערך כבר בשנת הקמתו של השח"ל ב-1950, הוקמה התיישבות ראשונית בעין ויבה, לימים מושב עין יהב. השח"ל ניסה להקים במקום חווה חקלאית לגידולי שדה וירקות ונעזר לצורך כך בין היתר בסוכנות היהודית ובמשרד החקלאות. כדי להוסיף ידיים עובדות לצרכים החקלאיים של החווה הגיעו בשנת 1952 לחווה עשרות גדנ"עים, אך ב-1954 פורקה ההתיישבות לאחר שנקלעה למשבר כלכלי.
דעיכה ופירוק
כעבור מספר חודשים מהקמת השח"ל רק כ-200 מבני היישוב הוותיק בארץ התגייסו אליו. הרוב המוחלט העדיף את התפתחותו האישית בעבודה או בלימודים. בניגוד אליהם, מאות עולים ומובטלים התגייסו לשורות השח"ל בתקווה לקבל הכשרה מקצועית ומקום עבודה מסודר. דעיכת העלייה בין השנים 1952-1954 ועזיבתו לשדה בוקר של יוזם השח"ל, בן-גוריון, הביאו לדעיכה בהיקף התמיכה והפעילות של הארגון. קשיים כלכליים אליהם נקלע השח"ל בשל פעילות קבוצות החלוצים בנגב הביאו את הנהגת מפא"י לפרק את השח"ל במקום להמשיך ולתמוך בפעילותו.
השח"ל היה לאחרוני הניסיונות של הנהגת מפא"י לארגן חלוציות מגויסת לצורך משימות חברתיות לאומיות שאתגרו את המדינה בשנותיה הראשונות.
מקורות
ניצה בן-ארי . ס. יזהר : סיפור חיים , חלק , הוצאת אוניברסיטת תל אביב , 2017 .
צבי צמרת, חלוציות מגויסת: עלייתו ונפילתו של השירות החלוצי לישראל, קתדרה 67, מרץ 1993, עמ' 164-136
4
