היום בהיסטוריה : 14 ליוני 1971- הניו-יורק טיימס מפרסם פרק ראשון ממסמכי הפנטגון המוכיחים שהממשל שיקר בעניין מלחמת ויאטנם

2397

פרשת מסמכי הפנטגון היא כינוי לפרשה שהסעירה את ארצות הברית בתחילת שנות ה-70 בהקשר של מעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם וזאת לאחר שעובד הממשל, דניאל אלסברג, הדליף את המסמכים לעיתון הניו יורק טיימס בשנת 1971.

את המחקר המקורי , שכותרתו הרשמית הייתה יחסי ארצות הברית-וייטנאם בין השנים 1945–1967, הזמין מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה, בשנת 1967 . לצורך כתיבתו נשכרו עשרות קציני צבא והיסטוריונים.

המחקר שהושלם בשנת 1969 וכלל כ-7,000 דפים, תיעד את טיפולם של ארבעה ממשלים אמריקאיים (הארי טרומן, דוויט אייזנהאואר, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון) בנושא תהליכי קבלת החלטות של ארצות הברית בוייטנאם בין השנים 1945-1967.

בצילום למטה :

רוברט מקנאמרה , מזכיר ההגנה של ארה"ב

מקנמרה היה קשור בעבותות ברזל למלחמת וייטנאם, שאף כונתה "מלחמתו של מקנמרה". היא היתה המבצע הצבאי ההרסני ביותר בתולדות ארה"ב, והסתיימה בנסיגה משפילה ולא בניצחון. מקנמרה היה ידוע כמעצב מדיניות עם חיבה לניתוחים סטטיסטיים. הוא מונה לתפקיד ראש הפנטגון על ידי הנשיא ג'ון פ' קנדי ב-1961, כשהיה נשיא חברת הרכב פורד. הוא כיהן בתפקיד שבע שנים – יותר מכל אדם אחר שהחזיק במשרה זו מאז שנוצרה ב-1947.

הזיהוי שלו עם מלחמת וייטנאם היה מוחלט. אפילו בנו, כאשר למד כסטודנט באוניברסיטת סטנפורד, מחה נגד המלחמה על אף שאביו היה זה שניהל אותה. בביקור באוניברסיטת הרוורד, מקנמרה אף היה צריך להימלט במנהרות תת קרקעיות מפני המון זועם של סטודנטים. מבקריו בזו לו בצורה חסרת רחמים.

עותק ראשון נשלח בינואר 1967 למזכיר ההגנה, קלארק מ' קליפורד, מחליפו של מקנמארה. בסך הכל נוצרו 15 עותקים של המחקר, ששניים מהם נשלחו לתאגיד האמריקאי ראנד, אשר העסיק צוותי חשיבה בתחומים שונים

ההדלפה

בשנת 1969, הצליח עובד תאגיד "ראנד" דניאל אלסברג, להשיג גישה לאחד מעותקי המסמכים שנמצאו ברשות התאגיד והחליט להביא את דבר קיומם לידיעת הציבור.

בעזרתו חברו, אנטוני רוסו, החל אלסברג להעתיק את המסמכים בחשאי. במרץ 1971, העביר אלסברג את מרבית המסמכים לעיתונאי הניו יורק טיימס, נייל שיהאן. הפרק הראשון בסדרת המסמכים פורסם בטיימס ב-13 ביוני 1971 ועורר מיידית מחלוקות פוליטית ואף הגשת תביעות משפטיות כנגד הטיימס לעצירת המשך פרסום המסמכים.

בצילום  למטה:

דניאל אלסברג , 1971 , חוקר יהודי במערכת הביטחון של ארצות הברית שהתפרסם בעקבות הדלפת מסמכי הפנטגון לעיתון הניו יורק טיימס, שעסקו בהגדלת המעורבות הצבאית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, פרשה שהסעירה את ארצות הברית בתחילת שנות ה-70.

תגובת הממשל

הפרסום עורר את זעמו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון שהחליט לצאת במאבק משפטי. לאחר כישלון המאמצים לשכנע את הניו יורק טיימס להפסיק את פרסום המסמכים מרצונו, פנה התובע הכללי של ארצות הברית, ג'ון מיצ'ל לבית המשפט והוציא צו פדרלי האוסר על המשך פרסום המסמכים בטענה שהפרסום מהווה פגיעה בביטחון הלאומי. הטיימס עירער על ההחלטה והתיק הגיע במהרה לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-30 ביוני קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת הטיימס והמסמכים פורסמו במלואם.

לאחר מכן ניסה הממשל לתבוע את אלסברג ורוסו באשמת ריגול וגניבה של מסמכים ממשלתיים. המשפט החל בינואר 1973, אולם מספר חודשים לאחר מכן התגלה כי 18 חודשים קודם לכן אנשי ממשל ביצעו פריצה לא חוקית למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר ראיות מפלילות (נודע בהמשך כחלק מפרשת ווטרגייט). בעקבות כך השופט קבע כי המשפט פסול ופטר את אלסברג ורוסו מההאשמות.

בן בראדלי – גיבור נוסף של הפרשה

באביב 1971 הגיעו לאוזניו של בראדלי, העורך של עיתון ה"וושינגטון פוסט"  שמועות לפיהן ה"ניו יורק טיימס" עובד על סקופ גדול. ה"פוסט" כבר לא היה עיתון קטן, אבל גם עוד לא היה ה"ניו יורק טיימס", ובראדלי רצה מאוד שיהיה. הוא לא הצליח לגלות מה הסיפור וזה שיגע אותו. בבוקר 13 ביוני קנה את העותק הראשון של ה"טיימס" שהגיע לדוכן שליד המערכת, וראה שישה עמודי מסמכים שחשפו כי ממשלת ארה”ב משקרת לאמריקאים לפחות שלושה עשורים לגבי מה שהיא עושה בווייטנאם.

בצילום למטה :

בן בראדלי בדסק החדשות של ה"וושינגטון פוסט".

דניאל אלסברג, תחקירן של הפנטגון, גילה שראשי הצבא הסיקו כבר בתחילת הדרך כי זו מלחמה שאי־אפשר לנצח, וארבעה נשיאים ברציפות – אייזנהאור, קנדי, ג’ונסון וניקסון – לא עצרו אותה כי לא רצו להיכנס להיסטוריה כמי שכביכול הפסידו. אלסברג הוציא עשרות ארגזי מסמכים והחל להעביר אותם לכתב של ה"ניו יורק טיימס". יום לאחר מכן השיג משרד המשפטים צו איסור פרסום על שאר המסמכים. אלסברג התקשר מיד לכתב ב"וושינגטון פוסט" והעביר לו את יתר הארגזים. בראדלי חשש מהדלפות, אז הוא הפך את הסלון הביתי שלו לדסק חדשות, והביא לשם מספר מצומצם של כתבים שעברו על הניירות. מי שבאו בלי הזמנה היו היועצים המשפטיים של העיתון, שהיו בהיסטריה מוחלטת מהכוונה לפרסם בניגוד לצו בית משפט.

ההחלטה הסופית נפלה על כתפיה של  המוציאה לאור , בעלת העיתון גרהאם, שהחליטה ללכת עם אותה אינטואיציה שגרמה לה מראש למנות את בראדלי לעורך. ה"פוסט" עבר על צו איסור הפרסום, וההימור אכן הצליח. אף אחד לא הלך לכלא, ובית המשפט העליון אישר את פרסום יתר המסמכים. "בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, הממשלה הגבילה עיתון מלפרסם סיפור. הדמוקרטיה קיבלה פנס בעין", כתב בראדלי באוטוביוגרפיה שלו. "אם היינו מוותרים, זה היה ממצב את ‘וושינגטון פוסט’ לנצח ככלי שרת בידי כל ממשל".

השלכות הפרשה

מסמכי הפנטגון חשפו מספר דברים. בין היתר נחשף השוני בין מה שאנשי הממשל אמרו באופן רשמי לבין מה שהם אמרו בינם לבין עצמם וכי במספר הזדמנויות הממשל הונה את העם האמריקני והעמיק בכוונה את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם. בנוסף, החשיפה הגדילה את חוסר האמינות ששרר בין ממשלת ארצות הברית לעם האמריקני ובכך פגע בניהול המלחמה של ממשל ניקסון.

בעקבות כך, הוויכוח בדבר תבונת המשך התערבותה של ארצות הברית בווייטנאם התעורר מחדש. עם זאת רוב הפרשנים כיום מאמינים כי פרסום המסמכים לא פגע בביטחון הלאומי של ארצות הברית.

מקורות

צח יוקד, לרגל עליית הסרט "העיתון", ראיון עם המדליף שניקסון ניסה לצוד, באתר הארץ, 11 בינואר 2018

ציפי שמילוביץ, "בן-דמותו" , ידיעות אחרונות , 4 לינואר 2018 

Pentagon Papers – Wikipedia

Did the Pentagon Papers matter? – Columbia Journalism .

פרשת מסמכי הפנטגון – ויקיפדיה

4
· · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *