אחד השימושים הראשונים של סם המתאמפטמין התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי מדינות הציר תחת השם פרוויטין .
הנאצים חילקו את המתאמפטמין לחייליהם כדי שישמש כממריץ.
מתאמפטמין היה פופולרי בעיקר בקרב טייסי הלופטוופה כיוון שאיפשר להם להישאר ערים למשך זמן ארוך מאוד. הסם היה נפוץ גם בקרב יחידות השדה הגרמניות.
סמי המתאמטמין פותחו ע"י הגרמנים בעקבות האולימפיאדה ב1936
"לגרמנים, בעקבות האולימפיאדה בשנת 1936, לא הסתדר איך הם הגזע הארי, האדם העליון, אבל השחורים הנחותים האלה, ג'סי אוונס והאחרים, יכולים לרוץ מהר יותר ולזכות בכל מדליות הזהב. רווחו שמועות שהאמריקאים נטלו בנזדרין (סם ממריץ), שהיה חוקי אז. אבל זו הנחה שלא הוכחה.
"ואז באה חברת 'טמלר' והחליטה לפתח משהו עוד יותר טוב: את המתאמפטמין, 'פרוויטין', שנכנס לשוק ב־1938. תרופה לעם הגרמני. דומה מאוד לקריסטל־מת' של היום, רק מיוצר במעבדה גרמנית נקייה, ולא במרתף מזוהם ומסוכן", הוא מספר. והפרוויטין שטף את כל גרמניה. הוא ניתן בהתחלה בלי מרשם אפילו. ההשקה שלו הייתה מסיבית, קיצונית. מודעות בכל מקום, הלהיט החדש. תרופת פלא, התרופה של כל התרופות. לשפר את מצב הרוח, למנוע חרדות, לחדד את החושים, הרבה מאוד מרץ ורעננות ויכולת לעבוד.
סם הפרוויטין והבליצקריג בארדנים
כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים לתקיפת צרפת היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?
את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich).
מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.
את הפרוויטין גילה החוקר הגרמני נורמן אוהלר בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של ד"ר תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.
מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו פרופסור מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.
בצילום :
היטלר מעניק לרופאו פרופסור מורל את צלב האבירים , 1944
המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתב במפורט ד"ר דני אורבך בספרו, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.
מקור וקרדיט :
הינשוף , הבלוג של ד"ר דני אורבך
בליץ: טריפ הסמים של היטלר וגרמניה הנאצית | הינשוּף
ראו גם :
דו"ח אמריקאי: היטלר היה מכור ל-74 סמים שונים
חוברת שחיבר המודיעין של ארה"ב בזמן המלחמה מגלה כי בין השאר צרך הפיהרר קריסטל מת בהזדמנויות שונות, כולל בימיו האחרונים
החשיפה, שדווחה גם ב"דיילי מייל" הבריטי, כוללת טענה שהיטלר השתמש בקריסטל-מת – שנחשב היום לאחד החומרים הלא חוקיים הממכרים ביותר בשוק הסמים השחור. החוברת האמריקאית, שחוברה בזמן המלחמה עצמה על ידי המודיעין של ארה"ב, מגלה גם כי היטלר, היפוכונדר ידוע לשמצה, צרך סדרה של 74 תרופות ממכרות – כולל מתמפטמינים וסמים כבדים אחרים.
הסם המסוכן, הידוע בשל תחושת ההתרוממות שהוא מייצר אצל מי שצורך אותו, היה נפוץ בשימוש הצבא הגרמני בזמן המלחמה כאמצעי שיסייע לחיילים להתגבר על תחושת העייפות בגופם.
הפיהרר, לעומתם, צרך קריסטל מת לפני שפגש את המנהיג האיטלקי בניטו מוסוליני בקיץ 1943 – פגישה שבמהלכה ליהג במשך שעתיים ללא הפסקה. יתרה מכך, בדו"ח נאמר גם כי במהלך הימים האחרונים שבהם שהה בבונקר שלו בברלין קיבל הצורר הנאצי תשע זריקות של "ויטהמולטין", שכלל ערבוב של מים ומתמפטמינים.
אפקט הגמילה של החיילים הגרמנים
לצד תיעוד קפדני של האפקט הממריץ של פרביטין, ככל שהמלחמה התארכה התברר יותר ויותר כמה חמור היה אפקט הגמילה מהסם. חיילים סבלו מאנרגיה נמוכה, מהיעדר מוטיבציה ומדיכאון. ככל שלקחו יותר קריסטל מת', ייצר המוח פחות דופמין וסרוטונין. ככל שהחייל חש ירוד יותר, כך נטל כמות גדולה יותר של התרופה בפק"ל.
השאלה המתבקשת שהספר אינו מטריד עצמו בה, אולי בשל רגישותה והקושי לענות עליה, היא כיצד השפיעו התרופות הנרקוטיות, שהמשותף לכולן הוא תגובה מיידית וקצרת טווח של אופוריה לצד נתק מהמציאות ופגיעה ממשית ברגישות הנפשית לגירויים חיצוניים, על המוציאים לפועל של הפתרון הסופי והפעלת מכונת ההשמדה. השאלה שאינה מרפה לרגע מאז סוף המלחמה, ושטרם ניתן לה מענה משכנע: מה גרם לחיילים וקצינים גרמנים שלא הראו נטיות פסיכוטיות רצחניות קודם לכן להפוך לתלייניו משתפי הפעולה מרצון של היטלר והמוציאים לפועל של זממו?
הדעת נותנת שחייל המתחיל את יומו עם שתי טבליות פרביטין, המורידות מיידית את סף הרגישות שלו ומעניקות לו תחושה שקרית של כוח ומרץ מדומים, הוא בדיוק הרובוט האנושי נטול התחושות הרלוונטיות שאמורות היו למנוע ממנו לקחת חלק בזוועות. עולה על הדעת שרק מי שאטום הרמטית לכל גירוי חיצוני, ומנותק מקשר עם סביבתו, יכול היה להיות כלי משחית כה אפקטיבי בידי מפקדיו.
הסופר הגרמני היינריך בל וסם הפרוויטין
היינריך בל ששירת כחייל בצבא הגרמני כתב, "למוזיקה יש השפעה מנחמת עלי (אבל בל נשכח את הפרביטין המעניק לי שירות נהדר, במיוחד בלילות של התקפה אווירית)". בל לא הצליח לחזור לחייו אחרי המלחמה ללא "השירות הנהדר" של אמפטמינים, גם כאשר השתרר שקט סביבו והוא ישב לשולחנו לכתוב. הוא הפך לתלוי בתרופה כדי לסבול את אימת המלחמה כחייל וכדי להמשיך להתקיים: "אנא אל תשכחו לשלוח לי בהזדמנות הבאה מעטפה עם פרביטין", כתב להוריו.משהו באופי הגרמני ובנכונותו ברגע היסטורי מסוים להתלכד לכדי ישות הומוגנית ורצחנית הוא שגרם לגרמניה להחליף הילוך. כעת הייתה לגרמני הממוצע תרופה ממריצה בכיסו. ד"ר רנקה, מבכירי המתנגדים למהפך הפרמקולוגי שעבר על גרמניה, קבע כי "שיעור גדול של קצינים נושאים פרביטין עליהם… ההשפעה המיידית הרצויה שעליה העידו כל הנשאלים, בין אם חיילים ממונעים או רגלים: הם ידעו שהלחימה יכולה להתחיל בכל רגע, ובמקרה כזה הם רצו להיות בשיא כוחם וערניים לחלוטין. לכן אין זה פלא שהיה להם ניסיון מוקדם עם קריסטל מת', שהוא בעצם פרביטין בגרסתו המוקדמת".
סם הטייסים: חיל האוויר הנאצי שהפך את כל אנשיו לנרקומנים
טייסי גרמניה הנאצית קצרו שורת ניצחונות מפוארת, בין השאר הודות לטבלית פלא שנטלו בפקודה. ואז נפלה פצצה על מפעל תרופות בטעות, מה שגרם לטייסים להיכנס לקריז ולתסמונות גמילה שלא יביישו את "טריינספוטינג".
הנאצים הבינו שגם עם המכונות הכי טובות בעולם, צריך גם אנשים שיוכלו לתפעל אותן שעות ארוכות. ואנשים, כידוע, מתעייפים. לעזרת הלופטוואפה הגיע דוקטור אוטו ראנקה, פסיכולוג צבאי ונרקומן מקצועי. הוא הציע להשתמש בחומרים כימיים ממריצים, שיאפשרו לטייסים להישאר ערים שעות על גבי שעות, גם אם יידרשו לטוס עד לונדון וחזרה.
ראו גם :
'Pilot's Salt': The Third Reich Kept Its Soldiers Alert With Meth – The
High Hitler: how Nazi drug abuse steered the course of history | Books
ראו גם :
Inside the Drug Use That Fueled Nazi Germany
9
