מאת : Sivan Jeret :סיון ירט הוא דוקטורנט להיסטוריה
בצילום הפתיחה : תיאור הרצח של תומס בקט 1225 אמן לא ידוע מקור הספרייה הבריטית.
הרצח של הארכיבישוף תומאס בקט (Thomas Becket 1119-1170), על ידי קבוצה של אבירים ב-29 לדצמבר 1170, שלח גלי תדהמה בכל רחבי העולם הנוצרי; והוא הפתיע במיוחד את המלך הנרי השני (Henry II of England 1133-1189) – כי הרוצחים הגיעו מפמלייתו.
הרצח זה התנהל על רקע מאבקי השליטה, בין המלכים השונים באירופה ובין הכנסייה; ואלו נודעו בשם מאבקי האינווסטיטורה (Investiture). במרכז המאבקים עמדה סוגיית האוטונומיה של הכנסייה, וזאת בהתאמה לגישה שהציג גלסיוס הראשון (Gelasius I ???-496) הבישוף של רומא, כפי שעולה ממכתבו 'שתיים הן' (Duo sunt) משנת 494. לטענתו של גלסיוס, השליט (קיסר או מלך), אינו מעל החוק האלוהי המיוצג על ידי הכנסייה, אלא הוא חלק מקהילה הנוצרית, וכמו כל נוצרי הוא אמור לקבל שירותים אלו מהכנסייה. לכן, אין הוא יכול להכתיב לה את התנאים בה היא אמורה לפעול. מנגד, השליטים השונים ביקשו לשלוט בכנסייה על ידי מינוי של קרובים ושל אנשי אמונם בתוך המדרג הכנסייתי.
המאבק המפורסם ביותר, היה בין קיסרי האימפריה הרומית הקדושה והכנסייה, מאבקים אלו הובילו, להליכתו של היינירך הרביעי (Henry IV 1056-1105) לקנוסה (Canossa) והסתיימו, כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר בגלות אביניון (Avignon). מאבק דומה התרחש בין הכתר הצרפתי והכנסייה, והוא נפתר בעזרתו של איב משרטר (Ivo of Chartres 1140-1115) משנת 1098, שדעתו התקבלה על שני הצדדים. איב טען שהתקיימה הבחנה גמורה בין התפקיד הרוחני של איש הכנסייה שכפוף בכובעו הרוחני לממסד הכנסייתי, ובכובעו הפוליטי-כלכלי הוא כפוף למרותו של המלך. מכאן, נולדה ההסכמה שהאינווסטיטורה (הסמכה) של הבישופים תעשה על ידי האפיפיור או נציגו ולאחר מכן הבישוף יצטרך להישבע אמונים למלך.
בשל הריחוק של אנגליה והבידוד שלה מהיבשת, במקרים רבים האפיפיורים העדיפו להתעלם ממה שקרה באיי הבריטיים – ולו רק בשל העובדה שהיה קשה לפקח על מה שקורה באיים אלו, ולכן המלכים האנגלים נהגו להתערב בענייניה של הכנסייה.
הנרי השני ירש את הכתר האנגלי לאחר מותו של המלך סטפן (Stephen, of England 1092-1154), המלך הנורמדי האחרון. הממלכה האנגלית שהנרי ירש, היתה הרוסה אחרי מאבקי האנרכיה שהתרחשו בין אמו הקיסרית מתילדה (Empress Matilda 1102-1167) [1] ובין בן דודה סטפן, שהצליח לרשת את המלך הנרי הראשון (Henry I of England1068-1135). סטפן הצליח לשכנע את הכנסייה והברונים בתביעתו לכתר האנגלי, למרות שהאחרונים נשבעו אמונים, במעמד אביה, למתילדה. לאחר מותו הפתאומי של יוסטוס הרביעי (Eustace IV 1130-1153), בנו של סטפן, הוסדרה עסקה בין סטפן ומתילדה שבנה הנרי השני יירש את הכתר האנגלי.
הנרי השני הצליח להכניע את הברונים השונים שניסו לערער את שלטונו. כדי להטות את הכוח לטובתו, הוא פתח בשורה של רפורמות שתפקידן היה להגביל את כוחה של האריסטוקרטיה. אחד הצעדים בהם הוא נקט, היה הריסת טירות שנבנו ללא אישור בזמנו של סטפן. הוא הצליח לגרום לכך שחובת השירות של הואסלים למלך – שהיתה חובתם המרכזית – הומרה בסוג של מיסוי, דבר שאִיפשר להנרי להחזיק כוח צבאי מקצועי, שאיננו מבוסס על נאמנות הואסלים שלו.
מהפכה נוספת, היתה ייסודה של מערכת של בתי משפט שפעלה בשם המלך. זו יכלה לשנות בשמו החלטות חוקיות בנושא עניינים ציבורים, ובנוסף הורחבו משפטי המושבעים. החוקים של אדוארד המודה (שנתפסים כאחד המקורות למגנה כרטא) והחוקים האנגלו-סקסיים, עברו קנוניזציה ועובדו לספר החוקים האנגלי הראשון – הנתפס כאחד מהמקורות של המשפט המקובל.
רפורמות אלו חייבו את שיפור התיעוד ושיפור מצב ארכיון הכתר האנגלי. לשם כך נשכרו פקידים שלא הגיעו משרותיה של הכנסייה, אבל הכירו את המדרג והמבנה הכנסייתי. הכנסייה סיפקה את שירותי בתי הספר שמוקמו בעיקר בקומפלקס הקתדראלי. בבתי הספר הללו למדו בעיקר בני אצולה וסוחרים, כי רק הם יכלו לממן בתקופה זו את החינוך הכנסייתי. חלק מבוגרי בתי הספר הללו נכנס לשורותיה של הכנסייה והכמורה המקומית, ויתרתם שימשו כפקידים – שבהמשך יהוו את הבסיס למנהל הציבורי של הנרי השני רפורמות אלו החלישו את האצולה האנגלית, וזו הסיבה שהנרי השני כונה – כמו סבו – 'אריה צדק'.
הכוח החזק היחיד שנשאר בממלכה האנגלית (ובממלכות אירופה האחרות) היה הכנסייה, בעיקר בשל כמות האדמות הגדולה בהם היא שלטה (שבהיקפן היא היתה שניה למלך). בנוסף, הכנסייה סיפקה לשליטים המקומיים שירותי מנהלה והוראה בממלכה עצמה. סיבה נוספת היתה המעמד האוטונומי שהיה לאנשי הכנסייה שנהנו מחסינות מסוימת, שאיפשרה להם להישפט בפני בית דין כנסייתי ולא בפני בית המשפט של המלך, ואם הם נמצאו אשמים: הוטל עליהם עונש קל ביותר. דבר זה הוביל את הנרי השני לנסות ולמנות בישוף, שיסור למרותו ויכפיף את הכנסייה לכתר; והאיש שנבחר היה ידידו תומאס בקט.
בקט היה בן למשפחת סוחרים נורמנדית מלונדון, שבעץ המשפחה שלה היה אביר נורמנדי כלשהו. בקט רכש את השכלתו במנזר מרטון (Merton) ברובע הסיטי של לונדון (The city of London) – הגרעין האורבני של לונדון רבתי כיום – ולאחר מכן למד בקתדרלת סנט. פול (St. Paul) שם הוא הצליח להשיג את תארי הטריוויום (Trivium) והקרוודיום (Quadrivium).
בגיל 20 הוא בילה שנה בפאריז בה הוא שימש כפקיד, אבל בשל אי הבקיאות שלו במשפט כנסייתי ובחוק אזרחי, ובשל הלטינית הבסיסית בלבד שלו, הוא נאלץ לחזור לאנגליה. משפחתו הצליחה לקבל עבורו משרה בפמלייתו של הארכיבישוף של קנטברי (Canterbury), ת'אולד מבכ (Theobald of Bec 1090-1161), ובשל כישוריו האדמיניסטרטיביים הוא עלה במדרג הכנסייתי עד שהפך בינואר 1155 להיות לורד צ'נסלור (Lord Chancellor) – שר המשפטים של הממלכה האנגלית – בקבינט של הנרי השני.
בקט היה מסוג האנשים שהנרי השני חיפש בשל השכלתם וחוסר המחויבות אל הסדרים החברתיים של ימי הביניים. בקט, בתורו, הביע את נאמנותו להנרי, על ידי לחימה שכם אל שכם עם המלך. הוא דאג לגבות מס מכל מקורות ההכנסה של המלך: מכל בעלי האדמות, כולל כנסיות ובישופות. צעד זה הביא לחיכוכים עם הכמורה האנגלית, כשהביקורת המרכזית על בקט היתה שהוא התנהל בפאר ובילה את זמנו בתענוגות החצר במקום להצניע לכת.
כאות לנאמנותו של בקט, שלח הנרי השני את בנו הנרי הצעיר (Henry the Young 1155-1183) לגור בביתו של בקט. הנרי הצעיר סיפר כי בקט הראה לו אהבה אבהית יותר מאביו; חשוב לציין כי המנהג של שליחת ילדי האצולה להתחנך בבתי אצולה אחרים, רווח בימי הביניים.
לאחר מותו של הארכיבישוף ת'אולד, ביקש הנרי השני למנות ארכיבישוף שיהיה מקובל עליו ויעשה כדבריו. העילה שלו היתה ההתנהלות המופקרת של אנשי הכנסייה שנהינו מהגנת הכנסייה. בעיניו של הנרי השני, הדבר פגע בכוחו. הנרי ציפה שבקט יהיה נאמן לו ולא לכנסייה, ודרך מינוי זה הוא יצליח להכפיף את הכנסייה לכתר.
בקט הוסמך לכמורה ב-2 ליוני 1162 וב- 3 הוא הוכתר כארכיבישוף על ידי הנרי מבולאה (Blois 1096-1171), בישוף וינצ'סטר (Winchester) ומועצת הבישופים של קנטברי. בנקודת הזמן זו החל בקט לעבור טרנספורמציה אישית, והוא התחיל להצניע לכת תוך שהוא מקבל על עצמו את התפיסה של האפיפיור אלכסנדר השלישי (Alexander III 1100-1181), תפיסה שדגלה בעצמאות אוטונומית של הכנסייה בפני הרשויות של המדינה.
המשבר בין הנרי השני ובקט, החל באוקטובר 1163 לאחר שבקט דחה את אשרור את חוקי קלרנדון (Clarendon), שביקשו להכפיף את הכנסייה אל המדינה. במיוחד הם ביקשו לכפות את סמכות השיפוט של בתי המשפט של המלך על הכמורה האנגלית. הדחייה מצד בקט נעשתה למרות ההסכמה של האצולה האנגלית ושל מספר לא מבוטל של בישופים מהכנסייה האנגלית. כחלק מהמשבר, הואשם בקט בתחילה באי ציות למלך ובניצול לא נאות של סמכויותיו כלורד צ'נסלור. בקט כפר בסמכות בתי המשפט של הנרי מעצם היותו איש כנסייה, והוא נאלץ לברוח לצרפת, שם זכה להגנת האפיפיור אלכסנדר השלישי והמלך לואי השביעי (Louis VII 1120-1180).
מאבק זה התנהל במשך שלוש שנים וחזרתו של בקט לאנגליה לא הרגיעה את המתח בין השניים. המשבר התחדש בין השניים והפעם, סביב הכתרת בנו של הנרי השני – הנסיך הנרי הצעיר – למלך אנגליה ביוני 1170, מאחר וטקס ההכתרה הינו התפקיד של הארכיבישוף של קנטברי (עד היום).
בקט נעלב והרגיש שפגעו בכבודו. ב-11 לנובמבר, הוא החליט להדיח ולנדות את הארכיבישוף של יורק רוג'ר דה פונט ל'אבק (de Pont L'Évêque 1115-1181), את הבישוף של לונדון גילברט פוליו (Foliot 1110-1187) ואת הבישוף של סוסלברי (Salisbury) יוסלין דה בוהון (de Bohon 1111-1184) – שלקחו חלק בהכתרה. חשוב לציין שאלו היו ראשי הכנסייה האנגלית שהיו מקורבים להנרי השני.
הנרי השני שמע על הנידוי בחצרו בטירת שינון (Château de Chinon) בנורמנדי וצעק בזעם: "מי יפטור אותי מהכומר הטורדני הזה?". ארבעת האבירים: רג'ינלד פיצורס (FitzUrse 1145–1173), יו דה מורביל (de Morville ????- 1202), ויליאם דה טרסי (de Tracy ????- 1189) וריצ'רד לה ברטון (le Breton 1165-12225), ביקשו בתחילה לעצור את בקט ולהביאו למשפט בפני הנרי השני ולא לרצוח אותו.
חבורת האבירים יצאה מנורמדי והגיעה לאנגליה, לאחר שהם הגיעו לקתדרלה של קנטברי בשיאה של מיסת חצות. כאשר האבירים נכנסו לקתדרלה הם לא הפקידו את חרבותיהם בכניסה (כנהוג). בין בקט והאבירים התעורר ויכוח ואלו האחרונים שלפו את החרבות והרגו אותו. יש הטוענים שהנרי השני התכוון שזה מה שיקרה, אבל בשל השערורייה הוא בחר להכחיש זאת. כיום הדעה הרווחת (בין חוקרי התקופה), היא שהנרי לא התכוון להורות על הרציחה של בקט.
הרצח גרם נזק עצום לשלטונו של הנרי השני. היה זה רצח של הדמות הבכירה ביותר בעולם הנצרות האנגלי. בנוסף, הרצח נעשה בזמן תפילת מיסת הערב ומול עדים רבים. הרצח עורר זעם גדול בעולם הנוצרי של אותה תקופה, וכתוצאה מכך נאלץ הנרי לוותר על תוכניותיו לצמצום כוחה של הכנסייה והסכים לספוג – בגין המעשה – עונש בצורה של מלקות סמליות שנתנו לו על ידי כמרים בטקס מיוחד.
בקט הפך להיות אחד הקדושים בקנון של הכנסייה הקתולית האנגלית, ובקתדרלה של קנטברי נבנה לו מוזיליאום, שאליו עלו עולי רגל רבים, חלקם הונצחו ב"סיפורי קנטברי" של ג'פרי צ'וסר (Chaucer 1343-1400). לאחר הרפורמציה של הנרי השמיני, פורק המוזיליאום של בקט כחלק מהרפורמציה האנגלית, וכיום נר דולק מציין את המקום בו בקט נרצח.
תיאור האירועים בפוסט זה הינו על קצה המזלג בשל קוצר היריעה ובשל רוחב מעללי בני משפחת פלנג'נאט (Plantagenet) – שהסאגות המשפחתיות שלהם מגמדות את פרקי סדרות "משחקי הכס" ו"בית הקלפים" (ביחד ולחוד). משפחה זו שלטה באנגליה כ- 300 שנה, תוך עיצוב דפוסי השלטון והזהות האנגלית הייחודיים.
המעניין בסיפור זה הוא העלייה של בקט, אדם ללא רקע אצילי המצליח להגיע לגדולה, מסמלת את עליית כוח הערים ובמיוחד את עליית כוחם של הסוחרים, שעם הזמן יכנסו אל האדמיניסטרציה הציבורית ויהוו משקל נגד לכמורה. המלחמות בין הכתר ובין הכנסייה, תימשכנה, תפשוטנה ותלבשנה צורות חדשות לאורך השנים, ועד היום הזה.
[1] יש המכנים את הקיסרית מתילדה בשם מוד. 4