היום_לפני 110 שנים פרצו אירועי דמים במלאח – הרובע היהודי של העיר פס במרוקו. האירועים פרצו לאחר שכוחות הצבא המוסלמים מרוקאים שמנו כ-5000 חיילים חמושים התקוממו כנגד המדריכים הצרפתים שלהם וירו בהם למוות.
מקור , אתר האינטרנט סגולה – מגזין להיסטוריה
פרופ' יוסף פנטון מאוניברסיטת סורבון ו"המרכז הצרפתי למחקר בירושלים" חקר את הפרעות בספרו "תריתל" (הוצאת יד בן צבי) והוא מספר כי הרקע להתרחשותן היה חתימתו של הסולטן מולאי חאפיד על חוזה שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית: "תושבי המדינה ראו במסירת השטח לשליט נוצרי בגידה, אבל מאחר שידעו כי הצרפתים חזקים יותר, החליט ההמון הערבי לפגוע דווקא ביהודים וברכושם".
וכך נאספו ב-16 באפריל 1912 מאות ערבים אל מול שכונת "מלאח" בפאס
"היהודים בשכונה החזיקו מעמד כשבוע, אך בסיומו ברחו לעבר שערי ארמון הסולטאן וביקשו שיחוס עליהם. מיותר לציין שהן הסולטאן והן השלטון הצרפתי לא עשו דבר כדי להגן על היהודים ו-45 מתוכם נהרגו. ישנן גם עדויות המצביעות על אונס ילדים ומכירת נערות כשפחות. לבסוף התרצה הסולטאן ודאג לכך שהיהודים יחזרו לבתיהם – שם הם גילו שכל רכושם נבזז. ספריית הרב סררו נשרפה וכן אלפי כתבי יד שהשתמרו לאורך הדורות".
תיאור זה של פרופ' פנטון זוכה לאישוש ביומן העיר פאס, שנכתב בידי שלמה כהן, שחי בתקופה זו ומתאר את הפרעות: "בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם.
לדברי פנטון, היום מקובל לחשוב שהתנועות הציוניות לא התייחסו לאירוע – אך הדבר אינו נכון. "ניתן לראות בעיתונות התקופה התבטאויות של מנהיגים ציוניים שהביעו את הזעזוע מן האירוע וראו בו סימן נוסף לכך שהגיע הזמן להקים מדינה יהודית", הוא מבהיר.
המְלָאח
המלאח בעיר פס הוא העתיק ביותר במרוקו – הוקם ב-1438(!!). מקור השם "מלאח" אינו ברור. סברה אחת היא כי מקורו בביצות המלח שבקרבת המלאח העתיק בפס. מאידך, יש הטוענים כי היהודים עסקו בעיקר במסחר במלח ועל שם כך נקראת השכונה.
המלאח נמצא בפס אל ג'דיד. כיום כבר לא מתגוררים שם כמעט יהודים, אך כמה בתי כנסת עוד עומדים על תלם. המפורסם שבהם הוא בית הכנסת אבן-דנאן. הוא נבנה במאה ה-17, חודש בסוף המאה ה-19 ושופץ שוב בסוף המאה ה-20. מתחת לבית הכנסת ישנו מקווה, אשר בו טבלו יהודים אנוסים רבים ששבו ליהדותם. בית כנסת אבן-דנאן מכיל כנראה את האוסף השלם היחיד של תשמישי קדושה מרוקאים.
חייהם של יהודי פאס, כמו של ייתר יהודי מרוקו, היו רצופים עליות ומרודות, כגורלם של היהודים בכל מקום. בשלהי המאה ה-15, קלטה העיר רבים ממגורשי יהודי ספרד, שעלו בהשכלתם התורנית על זו של בני המקום וחיש קל הפכו לנותני הטון. נוסע במאה ה-16, היטיב לתאר את חייהם של היהודים: "במלאח יש רחבה גדולה מעוטרת בחנויות, בתי כנסת ובתים בנויים יפה, בו חיים היהודים כבעיר נפרדת. מספרם מגיע לכ- 10,000 איש, מפני שבכל בית יש 5–4 משפחות. מרביתם גורשו על־ידי המלכים הנוצרים ובהם כמה עשירים. בראשם עומד שיך או מושל, שהוא השופט והוא גובה את מה שעליהם לשלם למלך. הוא גובה את ההיטלים על סחורותיהם ותוצרתם משום שהם משלמים מס על כל מה שהם עושים ומוכרים. בבואם אל המלך הם מחויבים לחבוש מצנפת שחורה ועליה או על הכובע וכן על בגדיהם צריכים לשים טלאי כדי להיבדל מאחרים. אם יש יהודי עשיר, המלך מחרים את רכושו ולפעמים אפילו לוקח את חייו. אך הם יודעים להסתדר יפה והם פקחים בעסקים, עד שהמלך והשרים מפקידים בידיהם ניהול משקם והכנסותיהם"
מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז).
ב-1438 הוקם המלאח הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים במרקש (1568) ובמקנס (1682). עד המאה ה-19 המלאח נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן (1792-1822) שינה זאת והפך את המלאח לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאח במספר ערי נמל חשובות – רבאט, מוגדור, סלא ותטואן (בה המלאח היה ידוע בשם הספרדי judería, "הרובע היהודי"). בהמשך נבנו מלאח ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים קטנים קיבלו את השם "מלאח". ברבות מהערים הגירוש למלאח משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.
קיימות מספר סברות לגבי מקור השם "מלאח". סברה מקובלת אחת היא שהשם "מלאח" נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח ולכן הרובע בו גרו נקרא "אל-מלאח". יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם.
המלאח היה תחום בחומות כדי להפרידו מהרבעים המוסלמים, ולצורך הגנה מפני פרעות אנטי-יהודיות שהיו תדירות, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. בנוסף המלאח שכן לרוב בקרבת מוסדות שלטון, ובעיר הבירה, בקרבת ארמונו של המלך.
בערים שבהן התקיים מלאח נאסר על היהודים לגור מחוץ לו, ולרוב אף נאסר עליהם לצאת ממנו בלילות. רק לעיתים רחוקות היהודים קיבלו אישור להרחיב את שטח המלאח, ועקב כך מלאחים רבים היו צפופים ומחלות ועוני שררו באזורים מסוימים. כשמרוקו נכנסה תחת חסות צרפת ב-1912, היהודים הורשו שוב לגור בשכונות מחוץ למלאח, בעיקר בשכונות האירופאיות, תוך העלמת עין מצד השלטון. הצעירים והאמידים היו הראשונים לנצל את ההזדמנות כדי לעזוב את המלאח. בכמה ערים, ובראשם מקנס, הקהילה היהודית של העיר אף בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בעת מלחמת העולם השנייה הופיעה מחדש תוכנית לקיבוץ היהודים בתוך אזורי מלאח והיהודים שחיו מחוץ למלאח גורשו אליו חזרה על ידי פקידי משטר וישי. עם סיום מלחמת העולם השנייה התהליכים של עזיבת המלאח התחדשו ביתר שאת.
עם עלייתם של כמעט כל יהודי מרוקו לישראל והגירתם לארצות אירופה, המלאחים התרוקנו מתושביהם היהודים, וייושבו על ידי מוסלמים עניים, וכיום בחלקם משמשים נקודות פשיעה והזנחה, המלאחים הם חלק מהעיר העתיקה של ערים כגון פס (שהוגדרה כאתר מורשת עולמי) ומרקש, ומהווים יעד תיירותי.
0