בשלהי 1951 היתה המציאות הכלכלית אשר שררה בישראל חריפה ביותר.
ב1951 היו שערי הארץ פתוחים לרווחה, ובשנה זו עלו 174 אלף יהודים. לקראת סוף השנה הגיעה מערכת הקליטה , שבראשה עמד גיורא יוספטל, לקריסה כמעט מוחלטת מכל הבחינות – בשיכון, בתעסוקה ובבריאות. המערכת לא היתה מסוגלת לקלוט מאות אלפי עולים ולהתמודד עם הבעיות שצצו בכל יום. יוספטל הזהיר את הנהלת הסוכנות ש"אם הגשמים יירדו לפני נובמבר 1951 "יהיה במעברות מצב של תוהו ובוהו של קטסטרופה, ששום מנגנון לא יהיה מסוגל להשתלט עליו".
מעבר לזה, המערכת הכלכלית כולה הגיעה למצב של פשיטת רגל. בראשית 1951 הורכבה ממשלה חדשה ( השלישית), והדיון הראשון שערכה היה על "מצב המלאים" ( 11 באוקטובר 1951) . שר המסחר והתעשייה , דב יוסף , דיווח לשרים ההמומים כי " המצב במזון הוא מדאיג מאד, כי המלאי… הוא קטנטן " . " מצבנו בנוגע למצרכים חיוניים הוא מהאונייה לפה" , זה מצב לא יתואר" , השר דב יוסף הוסיף : " אם תהיה סכנה שהאוניות ( עם קמח) לא תגענה במועד נצטרך לצמצם השימוש בלחם" , "זה לא רצוי, הוא הדגיש : מיותר להגיד , שיהיה אסון אם המספרים יידעו בציבור" תגובת שר הפנים , משה שפירא, היתה : "המצב מדהים, אין מה לדבר הרבה, בייחוד מה שנוגע ללחם" .
מצב זה אילץ את הממשלה לנקוט צעדים דרסטיים כדי למנוע אסון נורא שמשמעותו היתה הפסקת קיום המדינה- שהוקמה רק שלוש שנים לפני זה. כך נוצר הקשר הישיר עם גרמניה המערבית כדי לדרוש ממנה שילומים ( הדיון הדרמטי על השילומים בראשית ינואר 1952 – בימי ממשלה זאת) , שהצילו את המשק הישראלי . צעד שני שנקטה היה הגבלת העלייה. היו אלו צעדים מאד לא פופולריים, שעמדו בניגוד להשקפת עולמם ובניגוד לניגיון הפוליטי, אבל הם איפשרו למדינה להמשיך ולשרוד.
"מי שהחליטו להגביל את ממדי העלייה לא היו אנשים יהירים שהתייחסו להמוני העולים בהתנשאות, אלא אנשים עמוסי חרדות שחיו בתחושה האיומה כי גורל המדינה והעם היהודי כולו – אחרי השואה בידיהם".
בתמונה: תור למזון בתקופת הצנע
קישור לתמונה במאגר פיקויווקי , איגוד האינטרנט הישראלי
מקור וקרדיט : "הצלת המדינה ולא סלקציה" , פרופסור יחיעם ויץ , אוניברסיטת חיפה , מוסף הספרים של עיתון "הארץ" 11 בספטמבר 2013 .
מקורות מידע נוספים :
כלכלת ישראל : שנים ראשונות: 1949-1951 – עמוד הבית
המחסור במשאבים טבעיים, הבידוד הכלכלי במזרח התיכון, האתגר שבשמירה על ביטחון לאומי …. כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של החקלאות, שהתרחבה ב-60%; בין השנים 1948 ו-1951
עולים במשֹורה : מוסד ביאליק
המדיניות הישראלית שהולידה את השד העדתי – עיון – הארץ
העולים החדשים הגיעו לעתים קרובות בחוסר כל, בין אם ממחנות העקורים באירופה וכל כספם אבד בשואה, ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו להם לשמור על רכושם או למכור אותו ולבוא ארצה עם ממון. נוצר חשש כי מי שיש לו כסף יוכל לקנות ולשבוע, ומי שאין לו, ירעב. כפתרון לבעיה זו הונהגה מדיניות הקיצוב. היעדר תשתית כלכלית יציבה בארץ, הקפאת יתרות מטבע החוץ של ישראל על ידי הבריטים עם יציאתם את הארץ, וההוצאות הרבות שהיו כרוכות ברכישת נשק במלחמת העצמאות – כל אלה גרמו מחסור חמור במטבע זר והמערכת הכלכלית, שזועזעה במהלך חודשי המלחמה, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם קליטת העלייה הגדולה.
יתרה מזאת, המחסור החמור במטבע זר ובחומרי גלם לבניין כבל את ידי הממשלה ולא איפשר לה לבצע פעולות פיתוח מהירות, להרחיב את התשתית, להקים שיכונים להמוני העולים ולקלוט אותם במשק.
העלייה ההמונית – ויקיפדיה
המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל – ויקיפדיה
מדיניות הקיצוב – ויקיפדיה
הסכמי שביתת הנשק, אשר סיימו את מלחמת העצמאות, נחתמו במהלך 1949. עד סוף שנת 1951, עלו לישראל קרוב ל-700,000 מהגרים, כמחציתם פליטי השואה וכמחציתם יוצאי ארצות ערב. גלי הגירה אלו הכפילו תוך 3.5 שנים את האוכלוסייה היהודית בארץ. רובם המכריע של העולים הגיעו מחוסרי כל וצרכיהם המיידים וצורכי קליטתם היוו נטל מכריע על תקציבי המדינה הצעירה.
על מנת להיענות לצרכיי העולים החדשים, הנהיגה המדינה "תוכנית צנע", שיטה של הקצבת נקודות שוויונית לכל התושבים. בהקצבה נכללו בתחילה מוצרי מזון בסיסיים ולאחר מכן גם ביגוד, הנעלה וכלי בית. פיקוח חריף הופעל על שמירת מחירם הקבוע והאחיד של המוצרים. כמו כן, נוהלה המערכת הכלכלית כולה על ידי הממשלה, שנטלה את תפקיד היבואן הראשי ואסרה על אחזקת מטבע חוץ. מעורבות חזקה זו של המדינה וגופים ציבוריים בתכנון כולל של הכלכלה נמשכה עד 1977. בשנתיים הראשונות של מדיניות הצנע ניראה כי היא הצליחה והתקבלה על ידי מרבית הציבור.
הגידול הדרמטי באוכלוסיה והעובדה שלאחר מלחמת העצמאות הפסיקו הכפרים הערביים להוות מקור מרכזי לאספקת תוצרת חקלאית, העלו את הדרישה לתוצר. כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של החקלאות, שהתרחבה ב-60%; בין השנים 1948 ו-1951 הוכפל מספר הישובים החקלאיים ל-600. כמו כן, הכפילה התעשייה את גודלה, למרות שעדיין שמרה על מעמד יחסית שולי בכלכלה הישראלית. תמיכת הממשלה בתעסוקה יזומה תרמה להורדת האבטלה.
לקראת סוף שנת 1951, סרבו ספקי האשראי בעולם להאריך את טווח מתן האשראי והייתה סכנה שהכלכלה הישראלית לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה השוטפות. כתוצאה מכך, ביקשה ישראל סיוע כספי מארה"ב, והחלה לנהל מו"מ עם ממשלת גרמניה המערבית על קבלת כספי שילומים ופיצויים. במקביל הנפיקה המדינה אגרות-חוב ממשלתיות (בונדס), שנועדו בעיקר לגיוס כספים מיהודי ארה"ב.
בתחילת 1952 הכריז שר האוצר אליעזר קפלן על "מדיניות כלכלית חדשה" שהייתה אמורה לתת מענה למצב הקשה של הכלכלה הישראלית. באותה העת היה המשק על סף פשיטת רגל: הלחצים האינפלציוניים התגברו בעקבות הדפסת כסף למימון הגירעון הפנימי, היה מחסור חמור במטבע חוץ והשוק השחור המשיך לפעול.
עיקרי המדיניות החדשה היו: הפסקת מימון תקציב המדינה על ידי הדפסת כסף; פיחות רציני בשער המטבע המקומי, שערכו הרשמי הגבוה תרם לעיוותים כלכליים ולבזבוז; ביטול מדיניות ההקצבה על רוב המוצרים וצמצום הפיקוח על מחירים; הפסקת עידוד עלייה; ומלווה מיוחד של 10% על כל המזומנים והפיקדונות בבנקים. במקביל, הממשלה המשיכה להיות מעורבת ברוב תחומי הכלכלה. היא הטילה פיקוח על המטבע, האשראי הבנקאי והמסחר הבינלאומי.
עם הגעת המענק האמריקני וכספי השילומים מגרמניה, חלו שינויים חיוביים בכלכלה הישראלית. היצוא החל לגדול בקצב מהיר מהיבוא, חל צמצום בצריכה הציבורית ואף תקציב הביטחון קטן. כמו כן, היקף העלייה צומצם באופן ניכר ואפשר טיפול בצורכי המהגרים מגלי העלייה הקודמים. עם זאת, חלה ירידה בקצב גידול התוצר הלאומי ושיעור האינפלציה הגיע ב-1952 לשיא של 56% כתוצאה מהסרת הפיקוח על המחירים. גם האבטלה גדלה, בייחוד בקרב העולים החדשים, לשיעור של 11.5% ב-1953.
מקור וקרדיט : מדינת ישראל : כלכלה , אנציקלופדיית YNET
המדיניות הכלכלית החדשה (ישראל 1952) – ויקיפדיה
כתבה על ישראל ב"לייף" עם תצלומים של רוברט קאפה, 1951
קישור לתמונה במאגר פיקויווקי , איגוד האינטרנט הישראלי
4