מקור וקרדיט : סגולה – מגזין היסטוריה ( דף הטוויטר)
המרד שפרץ במחנה ההשמדה טרבלינקה היה כה מוצלח עד כי מפקדי המחנה ניסו להסתיר את דבר קיומו. אלא שעשרות יהודים מקרב הבורחים מהמחנה שנותרו בחיים הם העדות לאומץ, לגבורה ולתקווה שפיעמו בלב מחנה המוות.
"תביט בעיניהם של אנשי הקומנדו הזה עד כמה הם מזועזעים! האנשים האלה גמורים לכל החיים. אילו אנשים אנחנו מגדלים כאן? חולי עצבים או פראי אדם!" מילים אלה של אחד ממפקדי האס אס בשטח להיינריך הימלר הובילו את הנאצים למסקנה כי אסור שההשמדה תיעשה בידי החיילים ממש.
מחנות ההשמדה היו, למרבה הזוועה, הפתרון שנמצא לבעיית העומס הרגשי שחוו חיילי האס אס. מחנות ההשמדה תופעלו בעיקר בידי אסירים יהודים וזרים, תוך צמצום מגע היד הישיר של החיילים הנאצים בפעולת הרצח. האסירים שנאלצו להפעיל את מכונת המוות, מצאו עצמם במצב בלתי אפשרי, כקרבנות שנבחרו לבצע.
בפועל את הפשע של תוקפיהם. באוגוסט 1943 הצליחו אסירי טרבלינקה, ברוב תושיה ושיתוף פעולה, לזרוע הרס במכונת ההשמדה ולהימלט אל חירותם. סיפור המרד ההירואי בטרבלינקה אינו מוכר לרבים, ולא זכה לתהילה דומה לזו של המרידות בגטאות או באושוויץ.
הראשונים שניסו להשכיח ולמחוק את דבר המרד היו מפקדי המחנה הנאצים שהתביישו בכישלונם. האסירים הוותיקים שהיו אחראים על תפעולו של המחנה החלו לשים לב כי המשלוחים הולכים ומתמעטים. השמועות על תבוסה של הגרמנים באפריקה החלו נפוצות. אולם המשרפות עבדו בשיא כוחן, ומכונת ההשמדה המשיכה במרץ.
האסירים חשו שהקץ קרב. הם הבינו היטב כי במהרה יחסלו הגרמנים גם אותם ואת המחנה כולו. תשתית המחתרת שהייתה רדומה, התעוררה לפעולה מיידית. מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה במחנה ונקמה בנאצים. בראש ההתארגנות עמד זקן המחנה אלפרד גלבסקי, והיא הורכבה רובה ככולה מהקאפואים של המחנה.
אליהם הצטרף גם רודולף (רודי) מאסריק, צ'כי נוצרי שבחר להצטרף לרעייתו היהודייה כשגורשה מטרזינשטט לטרבלינקה. הוא עצמו היה בעל עבר צבאי ושירת כסגן בצבא הצ'כי. המרד אורגן ותואם תוך מידור משתתפיו, רק מספר יודעי סוד בכל יחידה היו שותפים לתוכנית המלאה.
בעת פרוץ המרד נראה שהיו כ-60 מפקדי אזור מתוך כ-1500 אסירים שהשתתפו במרד, אשר לכל אחד מהם ניתן תפקיד. תאריך היעד נקבע ל-2 באוגוסט 1943. חום כבד שרר בטרבלינקה באותו יום. גלבסקי פיזר את האסירים לאחר מסדר הצהריים, וקבוצה של ארבעה אנשי אס אס ו־ 16 שומרים אוקראינים יצאה מהמחנה כדי לרחוץ בנהר הבוג. באותו זמן רודק לוברניצקי, האחראי על המוסך, חיבל במשוריין שחנה סמוך למוסך והוציא אותו מכלל פעולה. אחר כך הוציא לוברניצקי מהמחסן גרזנים ומספרי תיל וחילק אותם לאחדים מחברי המחתרת. בשעה 14:00 נכנסו אסירים למחסן הנשק לאחר שדאגו להסיח את דעתו של הקצין התורן, וארזו בשקים רובים, אקדחים, רימוני יד ותחמושת. את השקים העבירו דרך החלון למוסך, שם חולק הנשק לחברי המחתרת. במקביל מילא האסיר האחראי על חיטוי המחנה את מכל החיטוי בבנזין והחל להתיזו על הצריפים כדי להציתם. אלא שאז השתבשה התכנית. איש האס אס קורט קיטנר נראה מסתודד עם קאפו שהיה ידוע כמלשן.
כשנפרדו תפס קיטנר את אחד האסירים שהסתובב במקום עם שטרות כסף בכיסו. ראשי המחתרת חששו כי האסיר יחשוף את תכנית המרד ולכן החליטו להרוג את קיטנר. צעיר מוורשה בשם ולבנצ'יק נשלח לירות בקיטנר, אך הוא לא נהרג והצליח לברוח. הדבר אירע סמוך ל-16:00 והירייה הציתה את המרד מוקדם מהשעה היעודה.
במחנה החלו להישמע יריות ופיצוצים, הצריפים הוצתו באש וגם מחסן הדלק הוצת וגרם להתפוצצות עצומה. בשלב זה יצאו העניינים מכלל שליטה. השומרים האוקראינים החלו לירות באסירים, ואלה השיבו אש מנשק קל, השליכו רימונים והחלו להימלט אל האזור הדרומי של המחנה בכוונה לפרוץ את הגדרות.
באותו זמן ניתנה פקודת ההתקוממות גם במחנה העליון. היהודים התנפלו על השומרים האוקראינים באתים ובקלשונים. אחדים מחברי המחתרת פרצו לחדר המשמר, נטלו נשק ותחמושת והשיבו אש לעבר האוקראינים. אסירים אחרים הציתו את הצריפים. כשגברה המהומה פנו האסירים לגדר הדרומית במטרה לפרוץ אותה ולהימלט.
המרד העמיד את מפקדי טרבלינקה במצב מביך ביותר. הם ידעו כי אם ייוודע דבר קיומו תחוסל הקריירה שלהם ועל כן עשו כל שביכולתם כדי להצניעו. ואכן, מידע על המרד לא מצוי בארכיונים הגרמניים מהתקופה, ובדיווח של מפקד המחנה פרנץ שטנגל נטען כי עד השעה 18:00 דוכאה ההתקוממות וכל המתקוממים נתפסו או נורו. המציאות בפועל הייתה הפוכה לחלוטין. אמנם רבים מהאסירים נורו ונהרגו במהלך ההתקוממות, אך כמחצית מ־850 האסירים שהיו כלואים במחנה באותו יום הצליחו לפרוץ את הגדרות ולהימלט. כמאתיים מהבורחים נתפסו אמנם על ידי הגרמנים, נרצחו על ידי איכרים פולנים או הוסגרו על ידם לגרמנים, אולם בסופו של דבר כ-70 מהאסירים שנמלטו זכו לראות את הרייך השלישי במפלתו. על אף הנזק שנגרם למחנה בעקבות ההצתות הוא המשיך לתפקד, אם כי במתכונת מצומצמת הרבה יותר. במחנה נותרו כמאה אסירים שלא ברחו בשל פחד או בשל חולשה.
פרנץ שטנגל ניצל אותם לטובת שיקום המחנה ותפעולו, וכך הצליח לשוות למקום אופי פעיל. לקראת סוף הקיץ הגיעו לטרבלינקה שני משלוחים מגטו ביאליסטוק ובהם כ־8,000 יהודים. אלה היו הנרצחים האחרונים במחנה, ואחר כך עמד בית החרושת למוות ממלאכתו המזוויעה. בסתיו 1943 פורק המחנה לגמרי.
האסירים המעטים שנותרו בו נורו למוות וגוויותיהם נשרפו. המרד בטרבלינקה היה אחד מניסיונות ההתקוממות המוצלחים של היהודים נגד הנאצים.
בעיצומו של הרצח ההמוני הצליחו אסירים שהוחזקו בתנאים בלתי אפשריים לגבור לזמן מה על הרוצחים ולהימלט. זהו הישג הרואי שראוי כי ייחרת בזיכרון לצד תיאורי הגבורה האחרים של מי שהתנגדו למכונת המוות הנאצית.
מקור וקרדיט : סגולה – מגזין להיסטוריה ( פורסם בדף הטוויטר המרתק שלהם)
ראו גם :
וילנברג נולד ב-1923 בצ'נסטוחובה בפולין לאם נוצריה שהתגיירה, אחות במקצועה, ואב יהודי, מורה וצייר. באוקטובר 1942, כשהיה בן 19, גורש לטרבלינקה, שם נרצחו כ-800 אלף יהודים מפולין ומיוון וכ-2,000 צוענים. בטרבלינקה עסק וילנברג במיון חפצים של אסירים. לימים סיפר כי ראה שם גם את הבגדים של שתי אחיותיו, איטה ותמרה, שנרצחו במחנה.
באוגוסט 1943 הוא היה בין פעילי המחתרת במחנה שהשתתפו במרד. חברי המחתרת פתחו באש לעבר אנשי ה-SS והציתו חלק ממבני המחנה. בהמשך החלה הסתערות המונים לעבר הגדרות ובריחה החוצה. לעבר הבורחים נורתה אש ממגדלי השמירה, ורוב הבורחים נפלו באזור הגדרות ובקרבת המחנה.
"נוצר בלאגן גדול. הכל מסביב בער, והכדורים שרקו לנו באוזניים. בכל רגע מישהו אחר נפל, ודילגתי מעל הגוויות. בינתיים כולם ברחו לכיוון הגדרות, כשרבים נפגעים מקליעים ונופלים", סיפר לפני שנתיים ל"ישראל היום". במהלך המרד הוא נפצע ברגלו, אך הצליח להימלט ליערות טרבלינקה. "קפצתי על הגופות, קיבלתי כדור. עד היום יש לי כדור של אקדח ברגל", אמר. "שרפנו את הגיהנום", צעק.
כ-200 ניצולים הצליחו להימלט מהמחנה ביום המרד. עד סוף המלחמה שרדו מהם רק כ-70. אביו ואמו שרדו את השואה כשהתחזו לפולנים. בהמשך הגיע לוורשה, שם השתתף במרד ורשה הפולני ב-1944 ולחם בשורות הפרטיזנים. אחרי מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא ושירת בו בדרגת סרן.
ב-1950 עלה לישראל ועבד כממונה הארצי על המדידות במשרד השיכון. כשיצא לגמלאות החל לפסל ולצייר. תערוכות שלו הוצגו בין היתר בבית לוחמי הגטאות. במשך שנים נסע לפולין כדי לספר למשלחות הנוער את סיפורו.
ספרו "מרד בטרבלינקה", יצא לאור ב-1986. ב-2014 יצא לאקרנים סרט תיעודי על חייו, "העד האחרון של טרבלינקה". אחרי המלחמה קיבל וילנברג כמה מדליות ואותות גבורה מפולין. וילנברג, תושב תל אביב, נישא לעדה, ניצולת שואה מוורשה, שהביאה לעולם את בתם היחידה, האדריכלית אורית וילנברג-גלעדי.
