תמונה היסטורית: קבוצת חיילים יהודים בצבא הגרמני מתאספת בחנוכה בכפור ב-1916, במלחמת העולם הראשונה, כדי להדליק את החנוכייה ולהתחמם לאורה.
חלק מהחיילים היהודים האלו לא הצליח להימלט מגרמניה הנאצית ונשלחו ע"י הנאצים ב1941 לגטאות בפולין שם מצאו את מותם . ביניהם היה גם הרב הצבאי (בצילום למעלה ,במרכז ), ד"ר זיגפריד קליין , אשר בנוסף להיות רב צבאי של הארמיה הגרמנית היה גם גיבור מלחמת העולם הראשונה עם עיטור צלב הברזל , Iron Cross
רקע היסטורי
מלחמת העולם הראשונה ויהודי גרמניה
גרמניה נכנסה למלחמה כמעט בו זמנית עם אוסטרו-הונגריה (3 ימים לאחריה), עת הכריזה מלחמה על רוסיה (ב-1 באוגוסט 1914) ויומיים לאחר מכן על צרפת.
| פרוץ המלחמה התאפיין אף בגרמניה בהתעוררות של גל פטריוטי. היהודים באופן כללי היו שותפים ברגשי הפטריוטיות: מחד גיסא, הם ראו את גרמניה כנגררת למלחמה, ללא רצון בולט, ומאידך גיסא, הם הזדהו עם מטרות המלחמה המוצהרות, קרי הגנת ערכי התרבות המערב-אירופית בפני "הברבריות" של המשטר הצארי של רוסיה, ה"היהירות" הבריטית ו"כוונות הנקם" של הצרפתים. בשלב הפתיחה למלחמה נתפסה האסטרטגיה הגרמנית למלחמה כ"הגנת הציביליזציה" , כאשר ההתנגדות לאנטישמיות הרוסית שיחקה אף היא תפקיד משמעותי בשיקולי היהודים לתמוך בהמונם בקייזר ווילהלם השני ביוצאו למלחמה. אלפי יהודים התייצבו בימי אוגוסט 1914 והתנדבו לצבא לשירות המולדת . תפילה למען "מלכינו, עמנו וארצנו" היציאה למלחמה הצורך בלכידות חברתית נתפסו על ידי הקהילות היהודיות כהזדמנות לשיפור מעמדם בתוך הקיסרות. בימי פרוץ המלחמה דיבר הקייזר עצמו אודות הצורך באחדות כל גרמניה "ללא הבדלי מפלגה, מעמד ודת". בהצהרה מלכותית זו בפני הרייכסטאג בברלין, ראו יהודי גרמניה התייצבות ברורה של השליט לצד אלה הדוגלים בשיוויון זכויות בחברה הגרמנית. בהמשך לנאום הכתר הצבא הגרמני נכנס ל"מלחמה הגדולה" על פי תוכנית מלחמה שהוכנה מראש (תוכנית שליפן). הצבא פלש לבלגיה הנייטרלית בכוונה לתקוף את צרפת בגבולה החשוף וכן הצטרף לכוחות האוסטרו-הונגריים בחזית המזרחית בפולין הרוסית. מספרם הכללי של היהודים ששירתו בצבאות גרמניה בין השנים 1914 – 1918 היה כ-100,000 איש, קרי כ-18% מכלל יהודי גרמניה (אחוז דומה גויס גם מקרב האוכלוסייה הכללית). כ-10,000מבין המגויסים היו מתנדבים. מתוך 100,000 החיילים היהודים שירתו כ-80% בחזיתות. לפחות 12,000 יהודים נפלו במערכה או שהוכרזו כנעדרים. למעלה מ-20,000 יהודים קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם כ-2,000 לדרגות קצונה. 30,000 יהודים זכו באותות ועיטורי מלחמה, רבים גם למעלה מאות אחד. באוגוסט 1914 גויסו למאמץ המלחמתי המוני גברים גרמניים בגילאי 20 – 45. היו ביניהם גם לא מעט מתנדבים. ההתלהבות הפטריוטית ונכונות ההקרבה למען המולדת, לא פסחה גם על היהודים. המתנדב הצעיר ביותר היה תלמיד יהודי, יליד קושטא, יוסף ציפס (יליד 1904). הוא התגייס למלחמה בשנת 1917בהיותו בן 13 בלבד. הבחור נפצע בקרב, ושתי רגליו נקטעו (נפטר בשנת 1934). המתנדב המבוגר ביותר היה חייל יהודי, שקודם מאוחר יותר לדרגת סגן- אדולף שטרן, אשר התגייס בגיל 63. בין המתגייסים המתנדבים היו גם שני צירי רייכסטאג (הפרלמנט) יהודיים (התגייסות מקרב צירי הפרלמנט לא הייתה כה נפוצה בימים ההם): ד"ר לודוויג פראנק (1874 – 1914)- היה עורך דין במקצועו וחבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית .לאחר ההצבעה בעד תקציב המלחמה, החליט ד"ר פראנק לתת ביטוי לרוח הפטריוטית והתגייס לצבא. ב-3 בספטמבר 1914, שלושה ימים לאחר שהגיע לחזית, הוא נפל (ליד לונוויל). ציר יהודי נוסף שהתנדב לצבא היה ד"ר לודוויג האס (1875 – 1930 ), חבר הסיעה הפרוגרסיבית. בשל הצטיינותו (בקרבות ליד איפר), צוין לודוויג האס לשבח, וקיבל את אות צלב הברזל. לאחר שלושת רבעי שנה בחזית, מונה האס להנהלת ממשל צבאי בוורשה (יולי 1915). שירותי הדת היהודית בצבאות גרמניה עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1914, אושרו על-ידי מיניסטריון המלחמה הפרוסי שמונה רבנים כ"כהני דת צבאיים"(שישה מהם בחזית המערבית ושניים בחזית המזרחית). לרבנים היו זכויות וחובות שוות כמו לכמרים נוצריים: הם היו בחזקת קצינים,לבשו אותם מדים, על צווארם ענדו שרשרת עבה עם מגן דוד ובמרכזו שני לוחות הברית. בהמשך המלחמה נקבע שבכל ארמיה יכהן רב שדה (Feldrabbiner) אחד. כפועל יוצא שירתו בצבאות גרמניה כבר בסוף שנת 1914 עשרה רבני שדה. בין הבולטים היה ד"ר לאו בק (1873 – 1956) מברלין, רב בארמיה הראשונה. סך- הכל שירתו בצבאות גרמניה במהלך המלחמה 30 רבנים צבאיים בכל החזיתות, עיקרם בחזית המזרחית. תפקידם כלל עריכת תפילות יהודיות לחיילי היחידות שבתחום אחריותם ולשבויי המלחמה היהודים, עריכת טקסי קבורה, עריכת ביקורים בבתי חולים צבאיים, חלוקת ספרות דתית וחבילות שי וכן השתתפות בפעילות סיוע לתושבים יהודיים באזורי כיבוש. טייסים יהודיים בכוח האווירי הגרמני תחום הטייס המודרני היה בחיתוליו במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפעלת האווירייה הייתה חידוש במלחמה ו"מועדון הטייסים" היה סגור יחסית, אך סיקרן יהודים צעירים רבים. חרף הקשיים להתקבל לכוחות אוויריים שונים, השתתפו במלחמת העולם הראשונה למעלה מ-200 צעירים יהודיים בכוחות האוויריים (מתוך כ-5,000). כ-50 טייסים יהודיים נהרגו בעת מילוי תפקידם. לאחר המלחמה רשם ד"ר פליקס טיילהאבר את דפי הזיכרון לזכר הטייסים היהודים של גרמניה ובו עשרות שמות של טייסים יהודיים ומעשיהם במלחמה. הספר המקורי משנת 1919, עם הקדשת המחבר לאביו, נמצא באוסף הארכיון. הספר שימש ככלי הסברה והוכחה במאבקים שלאחר המלחמה בהוכחה ל"קרביות" של היהודים ונדפס במהדורות מאוחרות יותר ואף מורחבות (1924). נושא הטייסים היהודיים וספרו של טיילהאבר זכו לעדנה מחודשת, עת תורגם הספר לעברית ולווה במחקר יסודי של הסוגיה על ידי אלימור מקבת ופורסם, בספריית מעריב בשנת 2012 (הספר כולל גם רשימות מפורטות של הטייסים). המפורסם ביותר בין הטייסים הקרביים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היה טייס קרב מצטיין, ממוצא יהודי, סגן במילואים ווילהלם פרנקל (1893 – 1917)- ולמרות שפרנקל, עזב את יהדותו כבר בשנת 1914, ככל הנראה משיקולי הקידום,הוא נותר – בעיקר בעיניי האנטישמים – יהודי. לזכותו נזקפו 19 הפלות של מטוסי אויב. הוא היה גם לטייס הראשון בעולם שהפיל מטוס בלילה (6/4/1917). על מעשי הגבורה קיבל פרנקל (הנקרא אז "הטייס המעוטר ביותר") את העיטור הגבוה ביותר בצבא, אות ההצטיינות (Pour le Merite ), נוסף לכך גם צלבי הברזל מדרגה ראשונה ושנייה, עיטור בית המלוכה הוהנצולרן בעל חרבות, אות הטייס הפרוסי והצלב החופשי ההנזיאטי של המבורג. סגן (במילואים) פרנקל נפל בעת קרב אוויר מעל העיירה ויטרי סאלי בצרפת ב-8 באפריל 1917. המתנדב היהודי המבוגר ביותר לטייס היה פאול שפיגל (ראה תמונתו לעייל). בגיל 62, כאשר היו רשומות לזכותו מאות טיסות בתעופה אזרחית בכדור פורח שירת בבסיס ספינות אויר בחזית המערבית. כאמור מוזכרים בין הטייסים היהודיים רבים וטובים, לדוגמא סג"ם (מיל') יוסף צירנדורפר , אשר נפל בשנת 1915 בתאונת טייס, וכן הטייס יעקב וולף, אשר למרות גיוסו בגיל מתקדם יחסית (46), הספיק להשתתף בגיחות מבצעיות רבות, וכהוקרה הועלה לדרגת קצונה ועוטר באות צלב הברזל מדרגה ראשונה. רופאים יהודיים וצוותי רפואה למעלה מ-30,000 רופאים, סייעני רפואה, אנשי עזר סניטריים ווטרינרים שירתו בצבאות גרמניה במהלך המלחמה. מתוכם נפלו למעלה מ-1,400איש- ( 4.6% ). בשנת 1916, בשלהי המלחמה, שירתו בין צוותי הרפואה הבכירים כ-2,500 יהודים. בין קציני הרפואה הסדירים כמעט ולא היו יהודים, עקב תהליכי הקידום לדרגות הקצונה, בהם הופלו היהודים (מטעמים אנטישמיים). רולף פוגל, בספרו על תרומתם של היהודים לצבאות גרמניה, "חלק מאתנו", מעריך את סך אנשי הרפואה היהודיים בכ-4,160 איש ואישה (חישוב זה נעשה על בסיס חלקם היחסי בין הרוגי חיל הרפואה). רופאים ואחיות יהודיים שירתו גם במסגרת "הצלב האדום". אך גם שם לא פסחה עליהם תופעת האפליה. יהודים במאמץ המלחמתי התומך : מחקר ופיתוח, אספקה ועוד היהודים התגייסו למאמץ המלחמתי הן בתחום הסיוע לקהילה, כגון : איסוף והעברת תרומות, קליטת פליטים, עבודה סוציאלית בקהילה ועוד, הן כיחידים במנהל הציבורי, במיניסטריונים שונים, ובתחום המחקר והפיתוח. יצוין, כי תרומה יהודית זו זכתה כבר בשלהי המלחמה לביקורת אנטישמית והאשמה, כי היא מהווה מפלט בפני ההתגייסות לחזית. מאוחר יותר אף נטען, כי היהודים תרמו לתבוסת גרמניה במלחמה. האישים הבולטים בקטגוריה זו היו: וולטר רטנאו (1867 – 1922)- ראה תמונתו לעייל כבן למשפחה בורגנית היה מעורב בניהול מפעלים תעשייתיים, כולל AEG, ותפקידים בכירים אחרים בכלכלת גרמניה. שירת בצבא הפרוסי בשנות ה-80 של המאה ה-19, אך עקב מוצאו היהודי נבצר ממנו , לתסכולו הרב, להתקדם לדרגת קצונה. מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת רטנאו במשרד המלחמה הפרוסי כאחראי מחלקת חומרי גלם, כאשר בתחום אחריותו הייתה אספקת חומרי הגלם לתעשיית הנשק הגרמנית וכן תהליך הייצור המלחמתי בכללותו. עם תום המלחמה שימש רטנאו כנציגה של רפובליקת וויימר ב"קונגרס השלום", (1919) כשר להתחדשות כלכלית ואף כשר החוץ. ב-22 ביוני 1922 נרצח רטנאו בידי מתנקש ימני קיצוני ( נגד רטנאו הושמעה הסתה אנטישמית פרועה והוא הואשם כאחראי ישיר לתבוסתה של גרמניה במלחמה). ד"ר נחום גולדמן (1894 – 1982) משפטן בהשכלתו; למרות מוצאו מרוסיה, קשר את פעילותו עם גרמניה ועם התנועה הציונית שבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף ד"ר גולדמן למשרד החוץ הגרמני, שם הוא ניהל את "המחלקה לענייני יהודיים", שהייתה אחראית בעיקר לקשר עם הקהילות היהודיות בשטחים הכבושים על-ידי הגרמנים . במקביל היה גולדמן מעורב גם בפעילות ציונית מול הקייזר ווילהלם השני. במחצית שנת 1916 הגיעו לברלין ידיעות לפיהן התורכים מתכוונים לגרש מפלשתינה ישובים יהודיים שלמים. גולדמן דאג לזכות בהתערבות הקייזר אצל הסולטן העות'מאני, בן בריתו. (לצורך זה גייס גולדמן את פרופ' ד"ר הרמן לברכט סטראק, תיאולוג ידוע ואיש סודה של הקייזרית אוגוסטה ויקטוריה (1858 – 1921), אשר נרתמה לדבר על ליבו של הקייזר למען היהודים). |
ראו גם :
12,000 יהודים נפלו למען מולדתם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך זה "לא הספיק" לאנטישמים
לסקירה המרתקת של דניאל ליפסון (קישור)
