בתמונה: הריסות גטו ביאליסטוק מעלות עשן
הסקירה כוללת :
- רקע היסטורי על המרד בגטו ביאלסטוק
- עדותה של חייקה גרוסמן
- עדותה של אווה קרצובסקי
- עדותה של ברוניה קליבנסקי, קשרית המחתרת
- ממצאים היסטוריים שתעדה שרה נשמית
כשכל התקוות להישרדות נמוגו במהלך השילוחים שהתרחשו באוגוסט 1943, תכננו חברי המחתרת בגטו ביאלסטוק מרד כנגד הגרמנים.
מרד גטו ביאליסטוק היה מרד מאורגן בנאצים – השני בגודלו לאחר מרד גטו ורשה. את הלוחמים חימש ועזר לארגן "הארגון הצבאי האנטי פשיסטי", ארגון מחתרתי שהוקם בגטו בשנת 1942 בידי קצינים לשעבר של כוחות הלאום הפולנים. הכוח הלוחם מנה קבוצה של כ-300 עד 500 אסירים, שבראשם עמדו מרדכי טננבוים, ממייסדי אי"ל, ועמיתו דניאל מושקוביץ. כמו במרד גטו ורשה שקדם לו, היה המרד בגטו ביאליסטוק חסר סיכויים להצלחה צבאית. עם זאת, הוא נתפס כדרך למות בלחימה ולא במחנות הגרמניים.
המרד החל עם ההכרזה הגרמנית על גירושים המוניים מהגטו בליל 16 באוגוסט 1943. המטרה העיקרית הייתה לשבור את המצור הגרמני ולאפשר למספר המרבי של אסירים להימלט לתוך יער קנישין השכן. קבוצת המורדים, חמושים במקלע אחד, 25 רובים, 100 אקדחים וכמה עשרות בקבוקי תבערה מלאים בחומצה, תקפה את הכוח הגרמני המכריע תוך סיכון חייהם. על פי התוכנית, המורדים אמורים היו למשוך אחריהם את המוני האסירים ולפרוץ אל מחוץ לגטו, אך הגרמנים הצליחו לנתק את המוני האסירים מן הלוחמים, לחסום את דרך הנסיגה ולירות אש מקלעים מרוכזת על הלוחמים.
הקרבות נמשכו עוד כארבעה ימים בכיסים מבודדים של מתנגדים, אבל ההגנה נשברה כמעט מיד והמרד נכשל למעשה. הנאצים הציתו את כל האזור. מפקדי המאבק התאבדו בבונקרים שלהם לאחר שאזלה התחמושת. כ-150 לוחמים הצליחו לברוח ליערות המקיפים את ביאליסטוק, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של הארמייה קריובה וארגונים אחרים ושרדו את המלחמה (בהם הייתה חייקה גרוסמן).
העיר שוחררה מן הכיבוש הגרמני על ידי הצבא האדום בחודש אוגוסט 1944. ההערכה היא כי מתוך כמעט 60,000 יהודים שחיו בביאליסטוק לפני מלחמת העולם השנייה, רק מאות בודדים שרדו את השואה.
עדותה של חייקה גרוסמן
מטרת המחתרת הייתה לפתוח את טבעת הכיתור של הגרמנים וליצור דרך מילוט אל היערות כך שיוכלו להמשיך את הלחימה בנאצים משם. המורדים מפתיעים את הגרמנים ומצליחים לבקע את גדר הגטו במספר מקומות, אך אלו התעשתו במהרה וירו לכל עבר (גם על ההולכים לנקודות הריכוז שלא לקחו חלק במרד) ולא נתנו ללוחמים לפרוץ החוצה מהגטו.
מתוך "אנשי המחתרת", חייקה גרוסמן, ממנהיגות המחתרת בגטו ביאליסטוק ( באדיבות מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ)
עדותה של אווה קרצובסקי
בבוקר 16.8.1943 הוצבתי עם שני בחורים מהמחתרת בנקודת לחימה ליד גדר רחוב סמולנה. הגדר נשרפה, אך איש לא יצא החוצה כי הגטו כבר הוקף בטנקים גרמניים. לכ-80 בחורים ובחורות היו כ-20 רובים, הרבה בקבוקי מולוטוב ומעט רימונים מאולתרים. הגרמנים נכנסו לגטו אחרי שעה תשע והתקרבו לסמולנה. אין לי די מלים לתאר את הגיהנום שהתרחש. בין הגרמנים ראיתי כמה הרוגים, ומנגד, כמעט לא נשארו מגינים יהודים חיים. האם לחימה בנשק היא מיתוס ו/או אפוס, כדברי ד"ר בנדר?
שני הבחורים שהיו אתי נפלו בהמשך. מיטק יוניש שלחם אתנו בשורות הפרטיזנים והשתתף במרד נפטר לפני שנים. אני כנראה היחידה שנותרה בחיים. שרדתי ולחמתי עם קבוצת פרטיזנים שעצם קיומם היה הודות לפעילות המחתרת בגטו.
עדותה של ברוניה קליבנסקי, קשרית המחתרת
בבוקר 16 באוגוסט 1943, , היתה ברוניה קליבנסקי, קשרית המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק שבפולין, בדירת המסתור שלה מחוץ לגטו. באותם ימים היא הקדישה מאמצים לאתר ולהבריח נשק שישמש את המחתרת בתוכניתה להילחם בגרמנים. אבל באותו בוקר כבר החלו הגרמנים לממש את התוכנית לחיסולו הסופי של הגטו. כחלק מלקחי המרד בגטו ורשה, ארבעה חודשים קודם לכן, דאגו הפעם להפתעה גמורה. ראש היודנראט בגטו, אפרים באראש, אמנם דווח יומיים קודם לכן על "פינוי" הגטו, כדי שיסייע להעברת היהודים "בשקט", אבל באראש לא טרח לעדכן בכך את המוני היהודים ובוודאי לא את המחתרת, שעם מפקדה, מרדכי טננבוים, דווקא היה בקשרים טובים. בבוקר החיסול דאגו הגרמנים להכניס לגטו כוחות גדולים במיוחד, כדי למגר במהירות כל ביטוי של התנגדות.
קליבנסקי טוענת שלמרות כל זאת הייתה גם הייתה לחימה יהודית בגרמנים. לדבריה, את המידע הראשון על כך קיבלה מבעלת הדירה הפולנייה שאצלה התגוררה (באמצעות תעודה פולנית מזויפת): "נכנסתי בבוקר למטבח ובעלת הבית אומרת לי: העלמה ברוניה, היהודים יורים! בהזדמנות הראשונה מיהרתי לעזוב את הבית ורצתי לכיוון הגטו, כדי לנסות להיכנס פנימה. זה היה בלתי אפשרי, משום שהגטו היה מוקף שלוש טבעות של חיילים ומשוריינים גרמניים.
שרה נשמית
אחר הקמתו של הארגון היהודי הלוחם בווארשה, נשלח לגטו ביאליסטוק חבר מרכז "החלוץ" ואחד מראשי המחתרת החלוצית – מרדכי טננבוים, שכינויו המחתרתי היה תמרוף. בגטו ביאליסטוק היו כלואים 81,000 יהודים, מרדכי בא בדברים עם כל הגופים הפוליטיים בגטו והצליח לחשל ארגון לוחם.
גם כאן הייתה הבעיה העיקרית – השגת הנשק. בעזרת ראש היודנראט באראש, הצליח טננבוים להקים בביאליסטוק בית מלאכה לייצור נשק. בראשו עמד המהנדס הכימאי גרוסמן. אולם בטרם הספיקו חברי הארגון להשיג נשק ביצעו הגרמנים בפברואר 1943 אקצית-חיסול ראשונה בגטו. באותה אקציה עדיין לא יצא הארגון ללחום – ידיהם היו ריקות. אך היו בגטו קבוצות יהודים שהתגוננו. יצחק מלמד, פליט מסלונים, ביצע פעולת נקמה: הוא שפך חומצת גופרית בפניו של קצין גרמני. מטורף מכאב ומוכה עיוורון פתח הגרמני ביריות והרג את חברו.
ראש הגסטאפו בביאליסטוק דרש מן הגטו להסגיר לידיו את המתנקש, ולא – יחוסל כל הגטו. מלמד התייצב בעצמו. הוא נתלה בפומבי. וכך רשם מרדכי טננבוים-תמרוף ביומנו על מותו של הגיבור היהודי:
"יום ב', 8 בפברואר.
נכנסו לגטו 300 גרמנים, ז'נדרמים, שוץ-פוליציי, גסטאפו ומשטרה פלילית. בשמונה – תלית מלמד. חצי שעה עמד על הגרדום. חילופי דברים בינו לבין הגרמנים…
מת בכבוד. לא ביקש, לא התחנן. היה תלוי 48 שעות. החבל ניתק. עמד על המדרכה כחי, ישר, במלוא קומתו… "
ב-16 באוגוסט, עם שחר, כיתרו הגרמנים את הגטו. הפעם השיב הארגון הלוחם באש. התוכנית הייתה, שהמורדים ימשכו אחריהם את המוני הגטו ויפרצו החוצה. אך הגרמנים הצליחו לנתק את המוני הגטו מן הלוחמים: הם חסמו את דרך הנסיגה וכיוונו אש אוטומטית מרוכזת על הלוחמים.
לאחר ארבעה ימי קרבות נסתיים הכל. רוב הלוחמים נפלו, ביניהם מרדכי טננבוים ועמיתו לפיקוד על הגנת הגטו – דניאל מושקוביץ. שארית יהודי ביאליסטוק הובלה לתאי הגאז של טרבלינקה ורק קומץ לוחמים פרץ את טבעת הכיתור והגיע ליערות, להמשך הלחימה בשורות הפרטיזנים.
מקור וקרדיט : הספרייה הווירטואלית ובית לוחמי הגטאות
מורדי גטו ביאליסטוק עמדו בקשר רדיו עם מורדי גטו ורשה [21/08/1964]
