מאת: יואב בר-חיים
בצילום למעלה: ההסתערות של גדודי "הסוס הקל" האוסטרלי על באר-שבע.
בחודש אוקטובר התרחשו בבאר-שבע בעבר שני אירועים היסטוריים. אחד, לפני 75 שנים, היה כיבושה בידי צה"ל ביום 21.10.1948, ואילו השני, לפני 106 שנים, היה נפילתה של עיר זו בידי הבריטים ב-31.10.1917.
באר-שבע היוותה העיר הראשונה בארץ-ישראל שנכבשה במלחמת העולם הראשונה, והיתה השער לכל ארץ-ישראל. לכידת באר-שבע היה המפתח לכיבוש הארץ כולה מידי התורכים.
משם המשיך הצבא הבריטי ללחום באויב ולהדוף אותו לאחר כשבועיים עד צפונית לירקון.
לפני הקרב על באר-שבע, ניסו הבריטים פעמיים לשבור את ההגנה התורכית בכיבוש עזה (בפעם השנייה אפילו בעזרת אמצעי-לחימה חדישים ביותר: טנקים ולוחמה כימית) – אולם ללא הצלחה. הגנרל אלנבי החליט לנסות הפעם בהתקפה מן המזרח: מבאר-שבע. עיר זו היתה חשובה כמרכז צבאי תורכי, תחת פיקודו של איסמֶט ביי (מי שלימים יהיה נשיא תורכיה השני). בארותיה של העיר היו חיוניות למים במדבר עבור אדם ובהמה.
כהכנות לכיבוש העיר, נעשתה פעולת הטעיה, שבה כאילו איבדו תיק עם מסמכים מפוברקים, במטרה להוליך שולל את האויב לחשוב שמתוכננת התקפה נוספת על עזה.
אור ליום 31.10.1917 נערך הצבא הבריטי, שכלל גם כוחות אוסטרליים וניו-זילנדים ("אנזק"), לתקוף את באר-שבע מדרומה. הקרב החל השכם בבוקר ונערך רוב היום. מאחר שכבר לא נותרו שעות-אור רבות, יצאה פקודתו הדחופה של גנרל אלנבי שיש לכבוש את העיר בו-ביום בכל מחיר, מאחר שהפיקוד הבריטי חשש שהאויב יחבל בבארות המים.
על כן הוחלט שיש להעז ולהכריע מיד את העיר בסערה.
הכוחות הזמינים היחידים למשימה זו היו שני הגדודים 4 ו-12 של חטיבת "הסוס הקל" האוסטרלי, שהגיעו לסביבות באר-שבע בעשותם עיקוף גדול דרך המדבר. כוחות אלה היו למעשה רגלים רכובים, שעיקר אימונם היה להתקרב אל האויב על גבי סוסים, ואז לרדת מהאוכפים ולתקוף אותו רגלית. מפקד הקורפוס המדברי הרכוב הגנרל הנרי שוֹבֶל התלבט אם להטיל על מפקד החטיבה, ויליאם גרַאנט, למהר ולתקוף חזיתית את העיר. אך הזמן דחק, ובסוף ניתנה הפקודה, ואז כ-800 התוקפים החמושים בכידוני רובים כתחליף לחרבות-הפרשים הנהוגות, הסתערו ודהרו אל העיר דרך המדבר, בחצותם באלכסון את "עמק שרה" בשלושה גלים. בהגיעם אל הקווים התורכים, דילגו עם סוסיהם מעל לשוחות של התורכים המופתעים, כאשר הם מתעלמים מהיריות של המגנים (שבשל מהירות ההתקפה, לא הספיקו לכוון כראוי את נשקם). המסתערים מגדוד 12 המשיכו לדהור ללא עצירה ופרצו ברכיבה פרועה ישר אל תוך העיר. מעשה גבורה נועז וכמעט מטורף זה הציל את מרבית 17 הבארות ואיפשר לשאר הצבא הבריטי להתקדם צפונה.
מלחמת העולם הראשונה היתה "טבילת האש" הממשית הראשונה של הצבא האוסטרלי הצעיר של המדינה שקמה זמן לא רב לפני כן. במסגרת שייכותה של אוסטרליה לחבר-העמים הבריטי, נשלחו כוחותיה מעבר לים, בראש המפקד העליון, היהודי גנראל סר ג'ון מוֹנָאש. החיילים האוסטרלים נטלו את חלקם בכמה קרבות מפורסמים, רובם באבדות כבדות, אולם הגבורה שבהתקפת "הסוס הקל" המוצלחת, שהביאה לכיבוש העיר התנכית המפורסמת, היתה עבורם מקור גדול לגאווה עד היום הזה. לפני כמה שנים אף נעשה סרט עלילתי על הקרב (שהוצג גם בטלוויזיה בארץ).
לאחר המלחמה, הוקם בבאר-שבע בית-קברות צבאי ל-1,250 בקירוב של חלליי קרבות הנגב הבריטים ובני-בריתם, וביניהם 31 חיילי "הסוס הקל" שנפלו על כיבוש העיר. בית-הקברות הצבאי הזה הוקם בידי פועלים יהודים מ"חבורת העמק" ונחנך במרץ 1923. (המעוניינים ברקע ובפרשת הקמתו של בית-הקברות הזה מוזמנים לקרוא את מאמרי על כך ב"ספר זאב וילנאי" חלק ב, 1987, עמ' 224-216). מדי שנה בשנה, נערך בבית-קברות זה טכס זיכרון לנופלים, בהשתתפות נציגים מאוסטרליה, כולל גם מאוֹרים בלבושם המסורתי (לזכר נופלי ניו-זילנד).
בשנת המאה לכיבוש באר-שבע, נערך בעיר טכס גדול במיוחד, האמור היה לכלול גם שחזור של הדהירה המקורית של פרשים אוסטרלים עם הכובע הטיפוסי בעל השולים המורמים בצד שמאל. תיירים רבים מאוסטרליה וניו-זילנד הגיעו לעיר, יחד עם ראש ממשלת אוסטרליה, המכובד מר מלקולם טרנבול – דבר שחייב (החשבתם שייתכן אחרת?) גם את כבוד נוכחותו של ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, וכלל אמצעי ביטחון רבים. האירועים הססגוניים המשיכו כמה ימים בסוף אוקטובר.
זו הזדמנות נאה לכולנו להיזכר בשחרור הארץ מעול השלטון התורכי, מה שאיפשר בסופו של דבר את הקמתה של מדינת ישראל
0