המנהיג הערבי הנערץ בזמן המנדט, עבד אל קאדר אל חוסייני, נורה למוות על מדרונות הקסטל באירוע שהיווה בעיני רבים המפנה במלחמת העצמאות.
מאת: יגאל מוסקו
חוסייני, גיבור הערבים וצרת היהודים, לקח את הפיקוד על הפלסטינים באזור ירושלים – זמן קצר לפני שהבריטים יצאו מהארץ וחזרו לאירופה. כבן למשפחה מיוחסת שאביו היה ראש העיר ירושלים, חוסייני היה חריג בנוף מאחר שרוב האצולה הפלסטינית לא היתה לוחמת ופתאום בא אחד מהם – ועומד בראש כל הקרבות.
"ההצלחה הראשונה הגדולה שלו היתה שיירת הל"ה – האסון הנורא בו נהרגו 35 אנשים, מהמובחרים ביותר בפלמ"ח", סיפר העיתונאי והסופר דני רובינשטיין. "אחר כך היו שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם. כל השיירות האלה שנהרגו בהם עשרות אנשים מההגנה – זו היתה ההצלחה של עבד אל קאדר".
עבד אל קאדר סירב לשמוע על פשרה בדמות חלוקת הארץ. האסטרטגיה שלו הייתה להכניע את היהודים וזה עבד לא רע, עד שהפלמ"ח כבש את הכפר הקטן בראש הגבעה השולטת – הקסטל. משה כצנלסון, מלוחמי הפלמח בקסטל, סיפר על כיבוש הגבעה: "לא היה שום דבר מיוחד בקרב הזה. כלום. כמה יריות והערבים ברחו, ואנחנו נכנסנו לכפר".
אמר "הלו" במקום "מרחבא"
עבד אל קאדר שמע שהקסטל נכבש בעת שהיה בדמשק לבקש נשק ממנהיגי ערב. הוא מיהר לחזור לירושלים, ריכז תוך כמה שעות כ-300 לוחמים ויצא לקרב, שממנו לא שב. שמועות רבות הסתובבו על נסיבות מותו של הגיבור הפלסטיני, ורבים התהדרו בהיותם אלה שלחצו על ההדק והרגו אותו: היו שאמרו שתושבי אבו גוש היו מעורבים, או אולי קצין אנגלי, או בכלל אחמד זוט – שהפך לסייען לטובת ישראל מייד אחרי מלחמת העצמאות ועוד שנים רבות אחרי כך עד שפרש מעסקי המודיעין והתגייר.
אולם כפי הנראה, הסיפור פשוט יותר. בלילה שבו לוחמיו של עבד אל קאדר ניסו לכבוש את הקסטל, הוא עלה עם שני מלווים צעירים לברר מדוע ההתקפה נתקעה, אך טעה בדרכו והגיע בטעות לעמדה שבה היו חיילים מגדוד מוריה.
בעמדה היו עוזי סלמן ולרס"פ מאיר קרמיול שזיהו את הדמויות וקראו לעברם "מרחבא יא ג'מעה". עבד אל קאדר, שחשב ככל הנראה שמדובר בשכירי חרב אנגלים, ענה "הלו בויס", וכך, כששני החיילים הישראלים מבינים שאלה שמולם אינם בריטים – הם יורים ופוגעים בצללית האמצעית, ושתי הדמויות האחרות בורחות מן המקום.
הצרור שהציל את ירושלים
אלא שיש אדם נוסף שמתעקש כי הוא זה שהרג את עבד אל קאדר – משה כצנלסון מהפלמ"ח. "אני רואה שלוש דמויות של ערבי עם כאפיות", סיפר. "אני לא חושב הרבה ולא מחכה לפקודות אלא שולח צרור. אחד נפל, שניים התקפלו – אני לא יודע מה איתם". את גרסתו מחזקים יורם קניוק, גם כן איש פלמ"ח וסופר, המתאר בספרו "תש"ח" דברים הדומים ברוחם שלאלה של כצנלסון וגם עמוס אילון, סופר והיסטוריון, שכבר בשנת 1948 נוקב בשמו של כצנלסון כמי שהרג את אל חוסייני.
כשעבד אל קאדר לא חזר בבוקר לירושלים הפלסטינים החלו לדאוג. שני מלוויו אמרו שהוא נעלם להם כי לא רצו לגלות שלמעשה נטשו אותו לאחר שנורה. המוני ערבים הסתערו על הקסטל כדי להציל את מפקדם הנערץ. 39 לוחמים יהודים נהרגו, וביניהם מאיר קרמיול. אחרי שכבשו את הקסטל, הערבים נטשו את הגבעה והלכו להלוויה של עבד אל קאדר – הגדולה ביותר שידעה ירושלים. ולוחמי הפלמ"ח, הם כבשו שוב את הקסטל – ללא כל התנגדות.
ככלות הכל ואחרי הכל, זה לא משנה מי הרג את אל חוסייני, אם כי ברור שהמזל שיחק לטובת הצד היהודי. אבל יש אומרים שהצרור הקצר ההוא – של קרמיול או של כצנלסון – הציל את ירושלים.
ראו גם :
אורי מילשטיין, מה שעשינו ב–48: החיסול של המפקד הפלסטיני ששינה את מלחמת השחרור, באתר מעריב אונליין, 15 במאי 2016
היתקלות על הקסטל
עבד אל־קאדר אל–חוסייני, בנו של מוסא קאזם אל–חוסייני (מי שהיה ראש עיריית ירושלים בימי העות'מאנים ובתחילת תקופת השלטון הבריטי, ואחד ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית) היה בשנות ה־30 הראשונות של המאה הקודמת ציר ל"ועידת המשכילים המוסלמים", ובשנת 1936 היה מנהיג כנופיות באזור ירושלים. ארבע פעמים נפצע. הבריטים אסרו אותו, והוא שוחרר בערבות וברח לעיראק, ובשנת 1938 חזר לארץ ישראל (דרך סוריה), והוועד הערבי העליון מינה אותו למפקד אזור ירושלים.
ב–1939, אחרי כישלון המרד הערבי, ברח שוב לעיראק ועבר שם קורס קצינים. ב–1942 נאסר בעיראק, וכששוחרר, נדד לסעודיה ומשם למצרים. עם פרוץ מלחמת העצמאות חזר לארץ ישראל, ושוב מונה למפקד מחוז ירושלים. מטהו שכן בביר זית ומטה המשנה שלו היה בבית ג'אלה.
הצלחותיו במלחמת הדרכים הביאו את ירושלים העברית ואת גוש עציון אל סף התמוטטות, ועם הצלחותיו נמנים כמה פיצוצים, לרבות פיצוץ בנייני המוסדות הלאומיים. הישגו הגדול ביותר היה בקרב שיירת נבי דניאל. את נסיגתה של ארצות הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, על פי תוכנית האו"ם, אפשר לראות כהישג האסטרטגי–המדיני של הערבים, תוצאת ניצחונותיו הטקטיים של עבד אל–קאדר אל–חוסייני. פקודיו – המקומיים וגם המתנדבים הזרים – העריצו אותו, וכפריים ועירוניים שיתפו פעולה תחת פיקודו. הוא בכיר המפקדים הפלסטינים מאז ומעולם.
מערכת הקסטל החלה ביום שישי, 2 באפריל 1948, כאשר כוח פלמ"ח בפיקודו של אליהו סלע (רעננה) השתלט ללא קרב על כפר הקסטל, לאחר בריחת התושבים ממנו. בשבת החליפו גזית וסלמן ופקודיהם מגדוד מוריה של חטיבת עציוני הירושלמית את לוחמי הפלמ"ח, והגנו על הכפר מפני התקפות עזות של הפלסטינים.
ב–7 באפריל החליטו המפקדים הערביים של עבד אל־קאדר אל–חוסייני, שחזר באותו יום מדיונים עם המפקדה הכלל הערבית בדמשק, להסתער בלילה על הכפר קסטל. בניגוד לדעת מפקדי המשנה שלו, הצטרף עבד אל–קאדר אל–חוסייני ללוחמים. לעוזרו, בהג'ת אבו–גרביה, אמר: "בגדו בנו. הדבר האחרון שראיתי בשדה התעופה של דמשק זה מחסן נשק המיועד לקאוקג'י. אנחנו יכולים לנסוע לעיראק ולחיות שם בסתר, אנחנו יכולים להתאבד, ואנחנו יכולים למות כאן. אני יוצא למחצבת צובא. שלח אלי שני משוריינים. צווה על אבו–דיה לבוא עם לוחמים ולהיפגש איתי במחצבה. נכבוש בחזרה את הקסטל. אתייצב בראש ההתקפה".
ב–8 באפריל לפני עלות השחר הגיעה חוליית חבלנים ערבים עד בית המטה של כוח מוריה והניחה לידו מטעני חומר נפץ. גזית וסלמן פירקו את המטענים. בנסיגתם עברו החבלנים הערבים ליד בית קבר השייח', שם חנתה כיתת הפלמ"ח. משה כצנלסון, שישב בעמדה ליד הבניין, ירה. בדוח של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, כתוב ששניים מאנשי החוליה נהרגו מיריותיו של כצנלסון, והשלישי הרים ידיים וביקש רחמים, "אבל הבחורים שלנו הרגו אותו".
לפני שעלה השחר עלו לקסטל עבד אל־קאדר אל–חוסייני, סגנו, כמאל עריקאת, ושלישו, ערפאת (לפי אחת הגרסאות, מדובר ביאסר ערפאת – א"מ). בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעו השלושה אל הפסגה וחיפשו את דרכם לבית המטה. ממרחק 30 מטר ראה אותם הרב סמל הפלוגתי מאיר קרמיול, שהתעורר משנתו על מרפסת הבית. גזית וסלמן, שכבר גמרו לפרק את מטעני חומר הנפץ שהניחה חוליית החבלנים הערבים, חזרו אז לבית המטה.
קרמיול סבר שעבד אל–קאדר ומלוויו הם גששי תגבורת הפלמ"ח המובטחת מקריית ענבים.
"תעאלו, יא ג'מאעה!", צעק אליהם בערבית, שהייתה אז חלק מהסלנג. קרמיול לבש מדים בריטיים וחבש כובע פלדה, ועבד אל–קאדר סבר שהוא עריק בריטי וקרא אליו, "הלו בויס!". גם סלמן וגזית סברו לרגע ששלושת האורחים הם פקודיו של טבנקין, אבל כששמע סלמן את חילופי הדברים צעק: "מאיר! אלה ערבים!". קרמיול כבר הבין זאת וירה צרור מהתת־מקלע שבידו.
עבד אל–קאדר נפגע ונפל, כמאל עריקאת וערפאת ברחו. “water, water", התחנן הפצוע. סלמן העיד באוזני כותב שורות אלה שהוא הצמיד אקדח לרקתו ושאחד המפקדים אמר לו לא לחסל אותו לעיני כולם, אלא בצד. סלמן גרר את הפצוע הצדה וירה בראשו.
"זה מפקד ערבי"
גזית, סלמן וקרמיול לא ידעו מיהו ההרוג. הם ראו שבגדיו אירופיים ושלידו מונחים תת־מקלע אמריקאי ואקדח בעל קת שנהב. על ידו ראו שעון זהב ובכיסיו מצאו עטי זהב ומסמכים רבים, לכן הבינו שהוא "דג שמן", אבל בגלל עייפותם לא בדקו היטב את מסמכיו: רישיון נהיגה מצרי על שם עבד אל–קאדר סולים, דוח על שיחה עם הקונסול האמריקאי בירושלים ותוכנית התקפה על הר הצופים. את פניו לא זיהו, אף שתמונתו התפרסמה בעיתונים לא פעם.
להמשך המאמר של ד"ר אורי מילשטיין ( קישור)
0