ילדי לנה קיכלר הולכים ומתמעטים

סקירה זו נכתבה בעקבות פטירתה של אדית צירר ז"ל , חניכתה של לנה קיכלר-זילברמן. אחרי מות || הנערה היהודיה שהאפיפיור הציל את חייה . אדית זכתה להיות אחת ממאה הילדים אותם אספה לנה קיכלר עם סיום המלחמה, בהם טיפלה ועמם עלתה ארצה.

כמו כן , ריכזנו עוד מקורות מידע על ילדי לנה קיכלר בישראל מאז הגעתם ארצה .

"הילדים שהגיעו איתי הם יתומים מאב ומאם. והקטנים – אלה שנולדו בזמן המלחמה – חסרים גם שם משפחה ואפילו גילם המדויק אינו ידוע. אין הם יודעים שום דבר על הוריהם. המילה הורים היא בשבילם מושג מופשט. הם לא ידעו מה זאת משפחה אמיתית. הם הכירו רק צורה משפחתית אחת – משפחה של מאה ילדים ואם אחת", כתבה  לנה קיכלר  בעיתון "דבר" ב1964 .

לאחר שהילדים התאקלמו בישראל כתבה: "ילדיי ראו אור. הם נהנים מחופש מלא… הוחזרו להם שבתותינו ומועדינו, חגי האדם והאדמה. הוחזרו להם אוצר לשוננו ואגדות מסורתנו הנפלאה. שבה אליהם הילדות התמימה, היפה, השאננה, שלא ידעוה בימי צרתם. הם זכו לאושר, שלא ידעוהו דורות של ילדי ישראל במשך אלפי שנות גולה. הם זכו לחיות במולדת שלנו".

אדית צירר: שלושה קילומטר בשלג, על הגב של האפיפיור – אימגו

קישור ישיר לכתבה

נוימן, יצחק – נזכור את כולם

בית המשפט אישר לניצול שואה, שגדל כילד בקבוצת שילר, "להחזיר לעצמו" את שמו המקורי, במקום זה שקיבל כשהגיע לישראל עם ילדי לנה קיכלר-זילברמן

ניצול שואה שגדל בקיבוץ "חזר" לשמו המקורי

"ילדיה" של קיכלר ובני משפחותיהם שומרים על קשר בינהם סוג של קשר גורל ונוהגים להתכנס מידי כמה שנים להפגש ולהעלות זכרונות.כשלנה קיכלר היתה בחיים היא השתתפה בכינוסים אלה . ביוני 2010 במלאות 100 שנה להולדתה של לנה קיכלר נערך מפגש כזה בבית לוחמי הגיטאות בהשתתפות כמה עשרות מ"ילדיה" .

מפגש 'מאה הילדים' בבית לוחמי הגטאות

EA – ALM : מפגש של "ילדי לנה קיכלר" בקבוצת שילר

הם ניצבו סביבה מחייכים במבוכה, אחרי שנים רבות של סבל, מתבוננים אליה בתקווה, כי היא, כך הבטיחה תחלץ אותם לחוף מבטחים. הבטיחה וגם קיימה. היא היתה להם לאם, קודם במוסד בזקופנה, אחר כך במוסד החינוכי בפריס ולבסוף בקבוצת שילר בארץ ישראל.

חלק אחר מאותם מאה ילדים נקלט בקיבוץ צרעה.

 ילדי לנה אומצו על ידי משפחות שונות בקבוצת שילר והתחנכו עם שאר ילדי הקיבוץ.

החיים בקיבוץ

אחרי עשר שנים…

אחרי עשרים וחמש שנים

 עשר שנים… – חנה מנדלבאום

"עלים" 22.04.1959

 עשר שנים עברו מאותו יום בו ירדתי מהאוטובוס בחצר הקבוצה, כשאני עומדת ותוהה על המקום המוזר אליו נקלעתי. עוד מרחוק ראינו בחור תולה כביסה, מה שגרם לי לצחוק רב.

בחצר קדמו את פנינו ילדים שהיו ידידותיים מאוד, אני רק לא יכולתי להבין מדוע הם מנסים לעשות רושם עלינו ומדברים עברית. נניח אפילו שאינם יודעים צרפתית, אך פולנית למה אינם מדברים? ואם הם הגיעו חודש לפנינו לארץ אז הם צריכים להשוויץ כל כך בעברית שלהם? במשך הזמן התרגלנו לרעיון המוזר שהם כלל וכלל לא היו עדיין בשום ארץ אחרת ואינם יודעים שום שפה פרט לעברית, כך אף הסכנתי להרבה דברים שנראו לי אז שונים ומשונים.

אם היה מי שידע לקבלנו בזרועות פתוחות ולב חם היו אלה הילדים. הם הלכו איתנו לכל מקום הסבירו לנו כי זה משקם וניסו לשתפנו בגאוותם ואהבתם אליו. לעומתם המבוגרים, כך בכל אופן הרגשתי אני, עם כל יחסם הלבבי נשארו מביטים עלינו במידה גדושה של רחמים והשתתפות בצער, בהם לא רצינו להכיר.

 התחילה תקופה של הליכה לבתי ההורים של הילדים, הם קבלונו באהבה רבה. לא פעם ולא אחת נרתעתי מאהבה זו, פחדתי להיגרר אחריה, ראיתי בה מעין חילול קודש, התכחשות להורי. פחדתי שמא רוצים לנתקני מזכרם של הורי ואני לא חפצה להמירם באחרים. במשך הזמן ובעזרת סבלנות רבה מאוד ואהבה כנה מצד המשפחה ה"חדשה" נגמלתי מפחדיי, התחלתי מרגישה עצמי חופשיה יותר, אהובה יותר ומחזירה אהבה. אם נשאר בי עוד שמץ של אי אמון או סלידה כלפי עולם המבוגרים של הקבוצה התגברתי עליו בעזרת הבנה ואהבה בבית שהיה מתרס כלפי הכל.

 אני מרבה להעלות זיכרונות מתקופתנו הראשונה בקבוצה מכיוון שאינני יכולה להבין כיצד דברים שעכשיו נראים לי כל כך טבעיים ומובנים היו פעם בעיות שאחרי פתרונן חיפשתי זמן רב כל כך.

מקור וקרדיט : קבוצת שילר

ילדי לנה – 1949 – ShillerNet

ילדים בתרמילים
מתוך זיכרונותיו של אחד מילדי הקבוצה:

 "פורים 1946: בחדר האוכל הענק של בית מרגוע בעיירת קייטנות פולנית מפורסמת מגיע הנשף לשיאו. תזמורת צוענים מושכת את מנגינותיה, עשרות ילדים מחופשים רועשים בקולי קולות. המורה הג'ינג'ית מצמידה אותם זוגות – כולם פותחים ברונדו. בנשף משתתפים רק ילדים מגיל 9 עד 16. הקטנים ישנים כבר. הקטנים האלה, מגיל שלוש עד תשע, ביניהם חמישה אשר אך אתמול נקנו ממנזר קתולי תמורת כמה שקי קמח וסוכר".

"ההתרגשות גדולה – מחר יוצאים לטיול גדול. בני ה-16 יודעים מה טיבו של הטיול, אך הצעירים תמהים: מדוע לא כולם ישתתפו? הלילה האפל לא הספיק להיכנע לבוקר האפור וכבר קמים, אורזים את החפצים ומקבלים הסבר על הטיול: אנו נוסעים לפלשתינה. הוועד היהודי מתנגד, על כן המנהלת לנה פשוט 'גונבת' את כל הילדים ולוקחת אותם ארצה. נשארים אך אלה שקרוביהם מתנגדים לכך שייסעו".

"יומיים מאוחר יותר אנו בתחנת גבול צ'כית. הצ'כים רוצים להחזיר אותנו לפולניה. לנה מלמדת אותנו את תורתו של גנדי: 'התנגדות פסיבית'. יש יותר ילדים מאשר דרכונים. שום דרכון אינו מתאים לילד כלשהו. הפקיד סופר אותנו שלוש פעמים, כל פעם התוצאה אחרת. דואגים לכך הבנים הגדולים. הפקיד המבולבל מוותר.

סוף סוף ניתנת הרשות לנסוע לפראג. הרכבת יוצאת בלילה. טור ארוך של ילדים מנומנמים מתקדם לעבר הקרונות. ה'גדולים' נושאים את התינוקות בתרמילי גב. יתר התרמילים מלאים בגדים. ילדה אחת שכחה לסגור את תרמילה, לאט-לאט נושרות שמלות, גופיות, מגבות".

חוזרים לשגרה
"קיץ 1947: ה'גדולים' נוסעים ארצה. עלייה בלתי לגאלית. אנו, ה'קטנים', מתקנאים בהם קנאה גדולה. יש רק נחמה אחת: מעתה נהיה אנו הגדולים. מאוחר יותר חוזרים הגדולים אלינו… מגרמניה. פרשתה של 'יציאת אירופה' ידועה היטב…

גם תורנו הגיע. כולנו ניסע בתור בניהם של אנשים אשר השיגו סרטיפיקטים. אנו אורזים במהירות (אנו כבר מומחים בעניין זה), משמידים כל דבר היכול להעיד על זהותנו האמיתית, נפרדים מפריז – אנו מוכנים לדרך. היציאה בשעה שתיים; נדחתה לשעה ארבע; נוסעים רק מחר; בעוד שבוע; אפשר לפרוק את החבילות. חוזרים לשגרה שבחיי המוסד, לימודים, משחקים, ותקווה כי אי פעם נזרוק את המזוודות ולא נחכה לשום רכבת…" (מתוך אתר קבוצת שילר).

 רקע על לנה קיכלר

בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, לנה קיכלר  ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברח' דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 15-3, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.

המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה. שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.

לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) נולדה בווייליצ'קה  (Wieliczka), ליד קרקוב (Krakow), בינואר 1910. היא למדה בגימנסיה עברית וסיימה לימודי פילוסופיה באוניברסיטה בקרקוב. התמחותה הייתה בפסיכולוגיה ובחינוך. לפני מלחמת העולם הייתה מורה בבית ספר יהודי בביילסקו (Bielsko) ולימדה גם בסמינר למורים.

בימי המלחמה, בזהות "ארית" שאולה, הצילה יתומים מגטו ורשה (Warszawa) והפקידה אותם במוסד קתולי. לאחר המלחמה אספה ילדים יהודים יתומים וחולים, מגיל 3 עד גיל 15, בתחילה – תוך שיתוף פעולה עם "הוועד היהודי המרכזי" בקרקוב, והקימה עבורם בית ילדים, בית ספר וסנטוריום בזקופנה (Zakopane) וברבקה (Zakopane & Rabka). מוסדות אלו נוהלו ברוח מורשתו של ינוש קורצ'ק (Janusz Korczak). במארס 1946 הצליחה להעביר את חניכיה ואת הצוות אל מחוץ לפולין שטופת האנטישמיות. הם הגיעו בסופו של דבר לצרפת, דרך צ'כוסלובקיה, ומשם עלו לישראל בתחילת 1949. הילדים הגיעו לקבוצת שילר ואומצו שם. לנה קיכלר – זילברמן עקרה לתל אביב, לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות, עסקה בפיקוח חינוכי ומאוחר יותר הקימה בגבעתיים שירות פסיכולוגי – חינוכי לילדי גנים ובתי ספר. היא יצאה לגמלאות ב – 1972.
נפטרה ביוני 1987, בגיל 77.

בצילום : לנה קיכלר בבית הנשיא לרגל הוצאת ספרה "מאה ילדים ..פוגשת טייס בן קבוצת שילר שהגיע לטקס

לנה קיכלר – זילברמן כתבה חמישה ספרים. בפריס (Paris) יצא לאור ב – 1948 ספרה "מיינע קינדער" (יידיש: ילדיי). "מאה ילדים שלי" יצא לאור בעברית לראשונה ב – 1959 בהוצאת "יד ושם" ו"קרית ספר". "אנו מאשימים" יצא לאור ב – 1961 בהוצאת "ספריית פועלים".

ספרה "המאה לגבולם" פורסם ב – 1969 ו"בית אמי" נדפס בשנת 1985, שניהם בהוצאת שוקן.

ספריה תורגמו לשפות רבות ונדפסו במהדורות רבות. היא גם קיבלה פרסים שונים על פועלה החינוכי ועל עבודתה הספרותית

לנה קיכלר-זילברמן – ויקיפדיה

"אם מאה הילדים" הונצחה ברחוב בתל אביב – חינוך וחברה – הארץ

מאה ילדים שלי

פרשה מופלאה מימי השואה המביאה את סיפור נדודיה, התחמקויותיה מידי הגסטפו ומאבקה העיקש לחיים של צעירה יהודייה בפולין הכבושה. לנה קיכלר, שהייתה "אם" למאה ילדים, שרידי גטאות ומנזרים, הקדישה את חייה להצלתם. חודשים ספורים לאחר המלחמה הקימה בעיירת הנופש זקופאנה בית ילדים, ותוך קשיים פיזיים ונפשיים אדירים הצליחה להחזיר לילדים אלה את האמונה בחיים ובאדם, ובסופו של דבר ? גם להבריח אותם מפולין ולהעלותם ארצה. המחברת מגוללת את מעשי גבורתם של ילדים יהודים שהצטרפו לפרטיזנים, פוצצו רכבות והניחו מוקשים; ששימשו שליחים ומרגלים במלחמה ובמרד, הגניבו מזון לגטו ולא פעם מסרו את נפשם על חיי הוריהם ואחיהם הקטנים.

זהו מסמך נדיר החודר לנבכי הנשמה ומגולל מעשה גבורה והצלה חינוכי, שזכה לרבבות קוראים בארץ ובעולם. לנה קיכלר (1987-1910) נולדה בעיירה ליד קראקוב, שם השתלמה בחינוך ובפסיכולוגיה. "מאה ילדים שלי" הוא כרך מתוך הטרילוגיה: "בית אמי", "מאה ילדים", "המאה לגבולם", ומוגש לקורא במהדורה מחודשת, בעיבודה של אושרה שוורץ.

הספר שהקנה למחברת מוניטין עולמיים, תורגם לארבע-עשרה שפות. ב2003- הופק סרט תיעודי ישראלי, המשחזר את הסיפור לאור תיאוריהם של הילדים שבינתיים בגרו. הסרט זכה בפרס החוויה היהודית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, 2003.

קטע מהספר "מאה ילדים שלי"

" הגיעו! באו! רשימות של ניצולים חדשים מבוכנוואלד וממאוטהאוזן! עכשיו קמה אנדרלמוסיה גמורה. כולם יחד התחילו נדחקים אל השער.

כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!

מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתון שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם ההזיקו זה את זה בכותנותיהם המרוטבות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:

– הו, כואב ! מאוד כואב !

מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.

ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי : מי הם הילדים האלה ?

– אינני יודעת – השיבה לי – הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור…

– מישהו השליך אותם פה – נענה ואמר יהודי אחר בעברו – זה היה מישהו ממנזר.

ילדות ונעורים בתקופת השואה: קטע מהספר "מאה ילדים שלי" – לנה קיכלר

קישור ישיר

מאה ילדים שלי לנה קיכלר,  מהדורה חדשה ,לנה קיכלר זילברמן

בצילום : כמה מחניכי בית הילדים שהקימה לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) בזקופנה (Zakopane).

מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגיטאות

סרט תיעודי

ב – 2003 הופק סרט תיעודי ישראלי, המשחזר את הסיפור לאור תיאוריהם של הילדים שבינתיים בגרו. הסרט זכה בפרס החוויה היהודית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, 2003

"עשרה מילדי בית הילדים של לנה קיכלר חוזרים אל סיפוריהם האישיים, אל הדילמות והקשיים אשר עימם נאלצו להתמודד בילדותם עם תום מלחמת העולם השניה. אביב , 1945 .לנה קיכלר, אישה צעירה, בודדה ששרדה את המלחמה, מגיעה אל בית הוועד היהודי בקרקוב. שם, בקומה השניה, היא מגלה עשרות ילדים ניצולים בני 3 עד 15, כולם במצב פיסי ונפשי מחריד. הצטופפו שם ילדים-פרטיזנים וכאלה ששרדו את מחנות הריכוז, ילדים שהוחבאו ע"י משפחות נוצריות ובמנזרים. רבים מהם פיתחו זהות נוצרית אדוקה ואפילו אנטישמיות. לנה חשה שגורל הילדים הוא באחריותה ומחליטה להקים עבורם בית.
היא אוספת אותם אליה ויוצאת למסע ארוך. בזאקופנה שבדרום פולין, בבית מבודד, היא מתחילה בתהליך של שיקום מתוך מסירות נפש מוחלטת. ב"רפובליקת הילדים" שלה, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצק, בסובלנות אין-קץ ובקבלה
מוחלטת של הילדים משיבה לנה את הילדות לחייהם ואת הילדים לחיים. השקט מופר בעקבות התקפות אנטישמיות אלימות, המאלצות את לנה לקחת את מאה הילדים שלה למסע נועז בגבול פולין צ"כוסלובקיה, תוך נטילת סיכון אדיר.

לאחר מסע מפרך הם מגיעים לצרפת, שם הם חיים שלוש שנים נוספות. ב-1949 מגיעים לנה והילדים לישראל. כאן היא סוגרת מעגל, נפרדת מהילדים ודואגת לקליטתם בקבוצת שילר כחברים שווים. הסרט הוא רשומון של עדויות על מפעל נדיר של אישה יחידה שהאמינה בחיים ובאדם."
 מקור וקרדיט

מאה ילדים שלי (1987) [תרגום מובנה], קישור

בצילום : כמה מחניכיה של לנה קיכלר – זילברמן (Lena Kuechler – Silberman) בבית הילדים בזקופנה (Zakopane), פולין, שהגיעו לקבוצת שילר. צולם בראשית שנות החמישים.

מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגיטאות

5