מאת: ד"ר נעמה שי"ק
במאי 1944, גורשה לילי יעקב, ילידת העיירה בילקה (Bilke) שבהרי הקרפטים, מגטו ברגסס (ברהובו), יחד עם משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בדומה לרוב יהודי הונגריה. היא היחידה מכל בני משפחתה ששרדה. ביום השחרור, במחנה הריכוז דורה-מיטלבאו אליו הועברה שבועות ספורים לפני תום המלחמה, היא מצאה בצריפי הס"ס הנטושים אלבום תמונות. האלבום הכיל כ – 200 תצלומים המתעדים את הגעתו של טרנספורט היהודים מרותניה הקרפטית, ביניהם תצלומים שלה, של משפחתה, של ידידיה ושל בני קהילתה שהגיעו למחנה באותו הטרנספורט. אלבום זה הינו העדות המצולמת היחידה לתהליך הרצח ההמוני של יהודי הונגריה שהתחולל במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו והוא מסמך היסטורי וחינוכי בעל חשיבות עצומה. הוא מתעד את ההגעה למחנה, את תהליך הסלקציה, נשים וילדים בדרכם, מבלי דעת, לתאי הגזים, גברים ונשים שנבחרו "ככשירים לעבודה" ואת ביזת הרכוש שהביאו עמם היהודים במשלוח. התמונות באלבום משקפות חלק קטן מהזוועה – הן אינן מתעדות את הרצח עצמו;. אין בהן קול; אין בהן ריח וכל התהליך מתועד באלבום באופן 'שתוק'. מרבית יהודי הונגריה וכמובן המצולמים באלבום אושוויץ לא שרדו.
עם ציון שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה, מתמקדת ומתארת ד"ר נעמה שי"ק בכתבה זו בניצולה אחת, אסתר גולדשטיין, אשר גורשה לאושוויץ עם משפחתה ותועדה באלבום, על מנת לנסות ולשקף באמצעות סיפורה מעט מהתנסות המוות והחיים במחנה. כפי שנראה בהמשך, סיפורה משקף במידה רבה גם את התנסותן של נשים אחרות במחנה.
למאמר של ד"ר נעמה שי"ק באתר עיתון זיקה של מוסד יד ושם
אסתר גולדשטיין – אישה יהודייה באושוויץ-בירקנאו
ראה גם : עדותה של אסתר גולדשטיין במשפט אייכמן
ראה גם: "עד כמה לא סוּפר" , ראיון עם ההיסטוריונית שרון גבע על העדים והעדויות במשפט אייכמן
