סיפורה של אליסיה.
"אף שאגדות האחים גרים מפחידות ומצמררות , מיליוני ילדים גדלו עליהן. אני לא נזקקתי לפרי הדמיון של האחים גרים. לי היו חוויות מצמררות ומשתקות, רבות עוצמה, כילדה , חוויות שלא אוכל לשכוח".
"בקיץ 1944 , לאחר שהונגריה נכבשה בידי הגרמנים, הייתי ילדה בת שש. למודי ניסיון דודתי , שני ילדיה, זוג חברים ואני ,חמקנו חזרה לסלובקיה, לעיר קטנה בשם סבאטי מיקולאש, בחסות יחידת פרטיזנים- חלקם יהודים- אשר דאגו לנו למחבוא. לאחר שהייה במקומות ארעיים, נמצא לנו מחבוא בבניין מגורים, אשר הוסב למפקדה של הגסטפו בעיר".
"בעליית גג של אותו מבנה, הוצבו שלוש מיטות ואנשי החבורה התמקמו בהן, שניים-שניים במיטה, כדי לחמם אחד את השני בחודשי החורף המקפיאים. שכן , בחורף התכסה הגג המשופע בשכבת קרח עבה גם מבפנים".
"אני שוכנתי בדירה של שומרת הבניין הסלובקית, אשר התגוררה בקומת הקרקע . אישה זו שיתפה פעולה עם הפרטיזנים וסיכנה את חייה ואת חיי ילדיה עבורנו. היו לה שני ילדים: בן גדול ממני וילדה, בדיוק בגילי. הילדה הפכה לחברתי. האישה התייחסה אלי טוב כנראה, מפני שאינני זוכרת שום עוגמת נפש, מלבד העובדה שהייתה תולה את תחתוני הרטובים על החבל בחצר , והם קפאו לעיני כול למעין קרש קשיח. דבר זה בייש אותי" .
"דודתי , שהייתה בעלת חזות "ארית" , עינים כחולות ושיער בלונדיני,, הייתה יורדת, מדי יום, מן המחבוא בו שכנו האחרים , לבקרני, לקנות מזון ולצורך מטלה נוספת – להיפטר מהפסולת של דיירי עליית הגג. ( שירותים לא היו שם)."
"באחד הימים נשלחתי להביא דבר-מה אל עליית הגג. האישה נתנה בידי קערה ובה כביסה מגולגלת, ומפתח גדול לפתיחת הדלת. זאת , על מנת שאוכל לראות , לשעה קלה, את בני דודתי מהם היתי מנותקת".
"בהגיעי , בחדר המדרגות, למפלס שבו שכנו משרדי הגסטפו, נפתחה לפתע אחת הדלתות וקצין אס-אס ניצב לפני . רק הוא ואני בחדר המדרגות החשוך. פחד מוות תקף אותי, לשנייה קפאתי על מקומי , אבל מייד התעשתי , והמשכתי בדרכי בטבעיות. למזלי , גם הוא לא התייחס אלי והמשיך בדרכו. כשהגעתי לעליית הגג, הייתי מודעת לנס שקרה לי ולכולנו".
ניסים אלו היו שכחים באותם ימים , ומי שניצל , ניצל בזכותם.
אזעקת שוא
"חגיגות חג המולד 1944 במפקדת הגסטאפו , הבניין בו התחבאנו בעיר סאבתי מיקולאש, שבסלובקיה, היו סוערות וקולניות. הגרמנים ידעו כנראה שהסוף קרב והתפרעו. למחרת בבוקר התגלתה בחצר ערמה די גבוהה של בקבוקי משקה ריקים. חברתי , בתה של הקונסיירז' ( שוערת הבית) ואני ראינו את הפוטנציאל "הכלכלי" הגלום בכל הבקבוקים הריקים האלה, וניצלנו אותו. לקחנו מספר בקבוקים למכולת השכונתית , תמורתם קיבלנו כסף וקנינו בו ממתקים. כך עשינו מספר פעמים. כנראה שאני גם העזתי לצאת מן החצר שלנו בגפי לעסקים אלה , או סתם מתוך סקרנות".
באותם הימים היו כבר הרעשות והפצצות של הרוסים אשר עמדו בפאתי העיר.
"קרה פעם אחת , שאזעקה תפסה אותי ברחוב כשהייתי לבדי. הייתי בת שש , רגע מפחיד. נכנסתי אל פתח בית בו עמדו עוד אנשים שלא הכרתי. עמדתי איתם וחיכיתי . אישה אחת פנתה אלי ואמרה : איזו ילדה יפה. של מי את? " עניתי "אני נוצריה" . ברגע שתשובה טיפשית זו יצאה מפי, הבנתי את כל גודל הטעות האיומה שעשיתי. טעות שיכלה לעלות לי ולכל החבורה בחיינו . למזלי , הייתה ארגעה , רצתי בכל כוחי הביתה וסיפרתי את אשר קרה. המבוגרים נבהלו ו"קיבלתי מנה" . זאת למרות שתמיד נהניתי מיחס של כבוד מצד המבוגרים איתם התחבאתי. הם התייחסו אלי כאל שווה להם."
"האזעקות גברו ואנחנו בילינו הרבה במרתף שהפך למקלט. באחד הימים הגיעו אל המרתף אנשי האס.אס . הם התחבאו בתוך אחד הכוכים וכעבור זמן קצר יצאו ממנו בריצה. כשהצצנו אל תוך אחד הכוכים ראינו שתלשו מעל מדיהם את דרגותיהם ורצו החוצה כחיילים פשוטים. תוך שעות הגיעו החיילים הרוסים. הם בישרו עבורנו את השחרור. ה"חבורה" ואני התמקמנו בדירות שהגרמנים נטשו, בהם ארונות מלאי כל טוב, דברים של ראינו שנים".
הרוסים קבעו את סלולות הקטיושות שלהם בחצר שלנו וירו ללא הרף . אנחנו התחלנו להתרגל לחיים רגילים ודמיינו מה יהיה כשנשוב לפולין: מי יחזור ומי כבר איננו .
אבא חזר. אמא לא .
"המלחמה הסתיימה עבורנו ב1944-45 , בעיר ובמקום בו התחבאנו בבניין, אשר בו שכנה המפקדה של הגסטאפו. הייתי אז בת שש וחצי".
Pingback: פחד מוות : להסתתר בבניין מפקדת הגסטאפו | ילדים בשואה