זאב (זאביק) לירון ניצל ממוות אכזרי במחנה ההשמדה אושוויץ, קיבל כנפי טיסה מדוד בן גוריון, השתתף בפעולות חשאיות, הפך לסוכן מוסד והיה שותף למבצע שתרם רבות לניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. השבוע הוא הלך לעולמו בגיל 92 כשהוא מותיר מאחוריו מורשת מפוארת וסיפור שכל ישראלי צריך להיחשף אליו
אפריל, 1951, ארבעה מטוסי קרב מסוג ספיטפייר של חיל האוויר עושים את דרכם לכיוון אל-חמה בסוריה כדי להעביר מסר בשם מדינת ישראל. הספיטפיירים יצאו כחלק מפעולת תגמול, אחרי שחיילים סורים רצחו שבעה שוטרים ופצעו חמישה נוספים. מי שהוביל את המבנה היה בוגר קורס טיס מספר 1, זאב לירון. ״ניתנה לנו שהות קצרה מאוד להתכונן לפעולה", סיפר לירון לימים, "על כן לא הצלחנו אפילו למחות על סוג החימוש שנקבע לנו". לירון ניווט את המבנה ואחרי שהמטוסים קרעו את השמים הם צללו בכדי להעביר את המסר בדמות מספר פצצות במשקל 150 ק"ג.
למרות שהדיוק לא היה גבוה, המסר בתקיפה הזאת הועבר. אבל מה שמיוחד אף יותר בסיפור זו דמותו של טייס הקרב שפיקד על המבנה. על היד שהחזיקה בסטיק של מטוס הקרב קועקע בדיו כחול המספר 132355, ורק שמונה שנים קודם לכן זאב לירון, זאביק כפי שקראו לו חבריו, המתין בבלוק מספר 11 שבמחנה ההשמדה אושוויץ לביצוע גזר דין מוות בתלייה, שנקבע לו אחרי שניסה להימלט מהמחנה. בסופו של דבר ובדרך נס הוא ניצל מגזר הדין ושרד את השואה. מרגע זה החל סיפור חיים מדהים השזור בגורלה של מדינת ישראל. לירון הצליח לברוח מהרכבת במהלך פינוי מחנות אושוויץ, היה לאיש המחתרות והפך לטייס קרב, הקים את הצוות האווירובטי של חיל האוויר ובהמשך הפך לאיש מוסד בכיר שהוביל מבצעים שעולים על הדמיון.
ביום ראשון השבוע נקבר זאב לירון בן ה-92 כשהוא לוקח אתו לקבר סודות רבים, כאלה שאסורים בפרסום גם היום, עשרות שנים אחרי. מעטים הם האנשים שיודעים על סיפור חייו של לירון שכמעט ולא התראיין ושמר על צניעות נדירה. אולי זו הסיבה שגם דבר מותו לא זכה לפרסום משמעותי, וללא ספק מדובר בעוול היסטורי לאדם ופועלו. "זה סיפור שכל ילד חייב להיחשף אליו כדי להבין למה אנחנו חיים פה ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להמשיך לחיות פה", אמר עליו תא"ל במיל' אסף אגמון.
אל"מ זאביק לירון ובלוק 11 באושוויץ
הסיפור המרתק ביותר בספר "תהומות ושחקים" הוא סיפור גיוס הטייס העיראקי, מוניר רדפא, שהביא לישראל (ולכל העולם המערבי) מטוס מיג 21, שהיה באותן שנים מטוס הקרב הסובייטי המתקדם ביותר.
זה החל בארוחת בוקר שסעדו מפקד חיל האוויר, אלוף עזר ויצמן, וראש המוסד, אלוף מאיר עמית. "מה אתה רוצה שאשיג לך", שאל עמית את חברו ויצמן. "מיג 21" ענה מפקד חיל האוויר ויצמן. מאיר עמית הכניס את המוסד לפעולה, וכעבור כמה חודשים נקרא זאב לירון – באותם ימים ראש להק הדרכה בחיל האוויר – ללשכת הרמטכ"ל יצחק רבין. שם הוא פגש את ראש המוסד מאיר עמית ואת מפקד חיל האוויר עזר ויצמן. שלושתם ביקשו מלירון שייצא לאירופה, לגייס את הטייס העיראקי שיצא עם משפחתו ליוון, משום שגיסתו נזקקה לטיפול רפואי. הם הבטיחו לו שזוהי משימה קצרה, שתימשך שבועיים – אבל היתה זו משימה ארוכה, שנמשכה חצי שנה. בסופה הגיע מטוס מיג 21 לצה"ל, ובאותה שעה טס לירון, עם אשתו וילדיו של הטייס העיראקי, מאירופה לישראל. הטייס העיראקי מוניר רדפא נשאר חבר של לירון ושל משפחתו עד יום מותו, מדום לב, כעבור שנים רבות בצפון-מזרח ארצות-הברית.
מתוך תהומות ושחקים: הנידונים למוות בבלוק 11
כחודשיים אחרי שהגיעו לאושוויץ, ניסה זאב לירון (לונדנר), אחיו משה (מאנייק) וחברם יוסף (יוסלה) רוזנזפט, לברוח ממחנה המוות. הם נתפסו, והוכנסו למכונית, שהובילה אותם למתקן החקירות.
"ידענו שאנחנו אבודים", נזכר זאב. מן החרכים שבתקרת המכונית הוא יכול היה להבחין בגגות של בתים, והבין שהם נוסעים בתוך שטח עירוני. השלושה הוסעו אל מחנה אַוּשוויץ 1.
כשהרכב עצר, הורד זאב לוֹנדנר ראשון והוכנס למשרד. מאחורי השולחן ישב קצין אס‑אס צעיר. על השולחן שלפניו היה שלט שנשא את שמו: אוֹטוֹ קְלָאוּס. הוא דיבר בשקט ובנימוס.
"אתה מבין גרמנית?" שאל את זאב.
"כן", אישר הצעיר נמוך הקומה.
"תפסנו אתכם בשעת ניסיון בריחה", אמר לו הקצין הגרמני. "לפי החוקים שלנו, העונש על בריחה – ואפילו על תכנון בריחה – הוא מוות. אנחנו מעבירים אתכם עכשיו לבלוק 11, ושם יחליט מפקד הבלוק באיזו דרך תוצאו להורג: תלייה או ירי. היום יום חמישי, וההוצאות להורג בבלוק 11 מתקיימות ביום שני. בינתיים תמתינו למוֹתכם בבלוק 11".
בעקבות זאב לוֹנדנר נכנסו גם יוסלה רוזנזפט ומאניֶק לוֹנדנר לאותו "ריאיון קבלה" או "שיפוט מהיר" בפני הקצין קלאוס במחנה אַוּשוויץ 1.
זאב לא בכה. תגובתו הראשונה היתה השלמה עם גורלו: "אז יהרגו אותי", חשב לעצמו. "מה לעשות? זהו זה. אמוּת בכבוד, כמו שלמדתי ב'צופים העבריים'".עונש המוות היה הגורל האחיד של כל מי שנתפס בניסיון לברוח או אפילו בתכנון בריחה. ההיסטוריונית של אושוויץ, דָנוּטָה צֶ'ך, אינה מזכירה בספרה הגדול משנת 1992 אפילו מקרה אחד של בריחה או תכנון בריחה מאַוּשוויץ שלא הסתיים במוות בתקופה שבה היה רוּדוֹלף הֶס מפקד המחנה.
בעקבות שלושת הראיונות הגיע איש אס‑אס ולקח אותם אל בלוק 11. בדרך ראה לוֹנדנר לראשונה את שער הברזל הגדול, שמעליו הכתובת הידועה "העבודה משחררת" – "ארבייט מאכט פריי". ההליכה הקצרה בין המבנים של אַוּשוויץ 1 גילתה לעיניו נוף שונה לגמרי ממה שהכיר בבירקנאו. במקום צריפי עץ, היו פה מבנים דו‑קומתיים נאים, בנויים מלבנים אדומות. אַוּשוויץ 1 היה מחנה צבאי פולני שהפך למחנה ההשמדה האיום ביותר שבנה האדם אי‑פעם.
הרישומים של בלוק 11 באַוּשוויץ מה‑30 בספטמבר 1943 מלמדים, כי באותו היום הגיעו אל הבלוק שלושה יהודים: זאב לוֹנדנר, מאניֶק לוֹנדנר ויוסף רוֹזנזָפְט. הם לא ידעו כי אותו יום היה ראש השנה תש"ד.
בחדר הכניסה לבלוק 11 עמד קצין אס‑אס ששמו זפל. הוא חתם על מסמכי הקבלה של שלושת האסירים החדשים. לידו היה אדם גבוה ורחב, ממש הר אדם, בפיג'מה של אסיר עם מספר המציין שהוא יהודי. הוא קיבל את פניהם. על זרועו לא היה שום סימן של קאפוֹ או של תפקיד אחר. הוא דיבר בתערובת של יידיש וספרדית.
"מה זה? מה המספר הזה, 132355?" שאל האיש הגדול. "אתם רק חודשיים באַוּשוויץ וכבר ניסיתם לברוח? אתם גיבורים!"
הוא לקח צרור מפתחות והוביל את שלושת היהודים הנפחדים אל המרתף של בלוק 11. זה היה מסדרון ארוך וחשוך, שמשני צדדיו דלתות של תאים. הוא פתח את אחת הדלתות והכניס את שלושתם אל תא, שבו היו כבר שני אסירים – גרמני ופולני.
"הוא עשה לנו טובה גדולה", אומר זאב. "במקום להשאיר אותנו לבדנו, פוחדים לגורלנו באווירה של אי‑ודאות, הוא הכניס אותנו לתא של אסירים ותיקים, שהיו בו כבר לפחות חודש, אסירים שידעו לספר לנו על בלוק 11".
האסיר הפולני היה בנו של פוליטיקאי פולני ידוע, חבר הפרלמנט הפולני, ה"סֵיים". הגרמני לא סיפר מדוע השליכו אותו לתא במרתף של הבלוק הגרוע ביותר באַוּשוויץ. לשניהם היתה תקווה שיצליחו לצאת מבלוק 11 בחיים.
האיש הגדול, הקאפוֹ של בלוק 11, יעקב קוזלצ'יק, דאג לשלושת היהודים שהוא כינה שוב ושוב "גיבורים". פעמיים ביום הוא הביא להם אוכל. באחד הימים הגיע האוכל אפילו שלוש פעמים.
שלושת היהודים לא היו היסטריים ולא בכו. שני האחים לוֹנדנר לא האשימו את רוזנזפט על תוכניותיו שהביאו אותם לכאן. היתה בהם מעין השלמה: לפחות ניסינו לעשות משהו. רוזנזפט התנהג בגבורה ואפילו בהומור שחור. "חבל שאין לנו קלפים, להעביר את הזמן", אמר.
"כשאתה יודע את יום מותך, כשאתה יודע שנותרו לך רק שלושה ימים, עוברות בראש הרבה מחשבות", נזכר זאב אחרי שבעים שנה. "אינני זוכר אם הצלחתי לישון. לא רציתי למות בשקט, בתלייה או בירייה. רציתי לקחת איתי גם חיים של גרמני. חשבתי להכות אותו כשיוציאו אותי. לא ידעתי איך אוכל להתגבר עליו".
האסיר הגרמני והאסיר הפולני סיפרו לשלושה מהו בלוק 11. הם דיווחו שבקומת הקרקע יש אולם שבו נערכים משפטים לאסירים פולנים, צ'כים וגרמנים – ורובם נשפטים למוות. ליד אולם המשפטים נמצא חדר העינויים. במרתף יש תאי מעצר. בקומה השנייה מוחזקים גרמנים שהתנדבו לצאת לחזית ונעצרו שם על עבירות פליליות או השתגעו אחרי קרב סטלינגרד. להבדיל משאר הכלואים כאן, הם יגדלו את השיער, יחלימו וישתחררו.
האיש הגדול, יעקב קוזלצ'יק – כך סיפרו שני האסירים הוותיקים – הוא איש טוב. הוא עוזר לאסירים. אבל הוא גם האיש שמוליך את האנשים אל מותם בחצר המוות, שבין בלוק 11 לבלוק 10.
הם סיפרו לשלושת היהודים על שתי האופציות העומדות לפניהם: יש אנשים שמוצאים להורג בתלייה, בגרדום המוצב בחצר המוות, ויש כאלה שנרצחים בירייה, ליד קיר המוות שבחצר.
זאב לוֹנדנר ידע שעתידו קצר מאוד והוא הולך למות ביום שני בבוקר. הוא השלים עם גורלו. חלק מהזמן לא היה אכפת לו איך ימות. אחר כך חזר ותִכנן להתנפל על אחד הגרמנים, כדי שזה "ייתן לי כדור בראש", וכך לא יצטרך להגיע אל חצר המוות. אחר כך קיווה שיצליח "לא למות כמו כלב", אלא ייקח איתו את אחד הגרמנים.
הזמן עבר לאט. השלושה כמעט ולא ישנו. הם ישבו ודיברו. הם גילו כי ארבעה ימים – מחמישי ועד ראשון, יכולים להימשך הרבה מאוד זמן.
ביום שני בבוקר הם שמעו דלתות נפתחות במסדרון שבמרתף. דלת נפתחה, ואז נשמע קולו של קוזלצ'יק מזרז מישהו: "לך! עלה במדרגות!" כעבור כמה דקות שמעו קול ירי.
ואז שוב נשמעו קולות במסדרון. קוזלצ'יק פתח דלת, הוציא מישהו, וזירז אותו לעלות במדרגות. כעבור כמה דקות נשמעו שוב קולות ירי.
השלושה עמדו, מתוחים, ליד דלת התא. יוסלה נאחז בהומור שחור, נפרד משני האחים הצעירים ואמר להם: "ניפגש בעולם הבא…" אבל הדלת לא נפתחה. משה (מאניֶק) לוֹנדנר טוען שהם חיכו שם יותר משעה, עצבניים.
ואז נפתחה הדלת ונכנס קוזלצ'יק. הוא ניגש לרוזנזפט, חיבק אותו, נישק אותו על עורפו ואמר בהתרגשות, בלשונו העילגת: "אתם גיבורים! שום דבר לא יקרה לכם! זה מבוטל! היום אתם לא!"
שלושת היהודים המבולבלים קיוו שהוא דוֹבר אמת, ושההוצאה להורג בוטלה. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של זאב היתה, שהאיש הגדול רוצה רק להרגיע אותם, שלא יסבלו בשעתם האחרונה.
"עכשיו אני רוצה שתעשו סיבוב בחצר", המשיך קוזלצ'יק, "אבל אל תתקרבו לשער. זה מסוכן!"
ואז הוא פנה לזאב: "בוא אתה ראשון".
"אותי לא יתלו ולא ייתנו לי כדורים", אמר זאב לוֹנדנר המבולבל, כשקוזלצ'יק הוביל אותו במעלה המדרגות מהמרתף. "כשאני יוצא אני מתנפל על הגרמני ונושך אותו. שיהרגו אותי במקום!"
אבל זה לא קרה. קוזלצ'יק הוציא את לוֹנדנר אל החצר ואמר לו, "צְעד בחצר".
חצר המוות שכנה בין בלוק 11 לבלוק 10, הבניין שבו ביצעו רופאים נאצים – אחד מהם היה ד"ר מנגלה – ניסויים רפואיים באסירים. זאב ירד לבדו לחצר והחל לצעוד. היה שם קיר המוות, לוחות בטון שעליהם דם טרי בגובה של אדם. היה גם עמוד התלייה, הנמצא כיום במוזיאון בקרקוב. זאב הבחין בידית ההפעלה ובארגז שלתוכו נופל הקורבן. אבל הגופות של שני האסירים שנורו שם שעה קלה לפני כן כבר לא היו שם.
בעוד האסיר בן העשרים ואחת מקיף בצעידה, שוב ושוב, את החצר המזכירה את הגיהינום, עלה באוזניו לפתע קול נגינה באקורדיון. הוא הרים את עיניו בתמיהה לעבר הקומה העליונה של בלוק 11, וראה שם ראשים מגולחים מעבר לחלון מסורג. הקומה העליונה של בלוק 11 היתה בית מעצר לגרמנים שהתנדבו לשרת בחזית המזרחית ונחשדו בביצוע עבירות משמעת במהלך השירות. אחד מהם הביא עמו אקורדיון.
הטיול בחצר נמשך בדיוק שעה וחמש דקות. יעקב קוזלצ'יק תִזמן. אחרי זאב יצא אחיו מאניֶק לטיול בחצר, ושלישי יצא יוסלה רוזנזפט.
כשחזרו לתאָם, הופיע שוב קוזלצ'יק עם האוכל, ובישר לאסיר הפולני ולאסיר הגרמני: השלושה חוזרים מחר או מחרתיים לבירקנאו. הם ילכו לשם ברגל.
השלושה לא האמינו. לדברי זאב, הם חשבו ש"הכול תיאטרון". אבל כפי שקוזלצ'יק אמר, למחרת הופיע איש אס‑אס שלקח אותם רגלית לבירקנאו.
הם צעדו מאַוּשוויץ 1 אל אַוּשוויץ 2, בירקנאו – תשושים ונרגשים – בדיוק במסלול שבו עובר כיום, אחת לשנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, "מצעד החיים". עבור שלושת האסירים היהודים היה זה באמת מצעד החיים.
"עברנו בשער המפורסם של מחנה בירקנאו, עלינו על הרמפה, ליד מסילת הרכבת, במקום שעשו לנו את הסלקציה, והגענו למחנה שלנו", מספר זאב. "ליד השער עמד מפקד המחנה, איש האס‑אס, ולידו 'זקן המחנה', ה'לאגר‑אלטסטה'. הם קיבלו הלם כשראו אותנו. חוזרים חיים מההוצאה להורג? הם היו בשוֹק. ה'לאגר‑אלטסטה' אמר: 'לא! שלחו אותם לפה כמרגלים?'"
יוסף רוזנזפט שרד את השואה, ושוחרר על‑ידי חיילים בריטיים במחנה ברגן בלזן שבצפון גרמניה. אחרי תום מלחמת העולם הוא הקים את ארגון שארית הפליטה בברגן בלזן. כשתמה המלחמה נסע זאב אל דודו אפרים ודודתו מינה (מינז'ה), שהיו בברגן בלזן, ופגש שם את יוסלה.
רק אז, אחרי שנתיים שבהן היה בטוח שרק ההשגחה העליונה היתה יכולה להציל אותם מבלוק 11, שמע זאב איך ניצלו.
"כשנגמרה המלחמה חיפשתי את חברי ד"ר מנפרד, שהיה רופא של האס‑אס בקטוֹביץ", סיפר לו רוזנזפט. "הוא היה מוכן לסכן את עצמו ולהחביא אותי, ורציתי לדעת מה קרה לו. נסעתי אליו, אל העיר שלו, עיירה קטנה בדרום גרמניה, בין נירנברג למינכן. לא הייתי בטוח שהוא חי. שמחתי לראות שלא קרה לו דבר. הוא אמנם שירת באס‑אס כרופא מחוזי, אבל מעולם לא עשה סלקציות. שמעתי מפיו סיפור מדהים.
"בשבת בבוקר, ה‑2 באוקטובר 1943, צלצל מישהו בדלת ביתו של מנפרד בקטוֹביץ. מעבר לדלת עמד רוכב אופנוע, קצין אס‑אס צעיר ששמו קלאוס, שמנפרד הכיר מיד: זה היה בנו של חברו הטוב ממלחמת העולם הראשונה.
"'מה אתה עושה פה?' שאל ד"ר מנפרד את הקצין הצעיר.
"'מה אתה עושה פה?!' הגיב הקצין בתדהמה. 'הגעתי לכאן בעקבות שלושה יהודים שהתכוונו לברוח ממחנה הריכוז אַוּשוויץ 2 – בירקנאו ולהגיע לכתובת הזאת. הם רצו למצוא אצלך מסתור עד תום המלחמה'.
"הקצין קלאוס, שהתכוון לתפוס את משתף הפעולה עם היהודים, היה נבוך ומבולבל. עשרים ושש שנים לפני כן, בחפירות, במלחמת העולם הראשונה, הותקפו החיילים הגרמנים בגז. לד"ר מנפרד, שהיה רופא צבאי צעיר, היתה מסכת גז, וכשהבחין שאחד החיילים נחנק, הוא הוריד את המסכה שלו ונתן לחייל, קלאוס, לנשום כמה נשימות דרכה. מאז הפך אותו חייל, שמנפרד הציל את חייו, לידיד טוב שלו ושל משפחתו. הם לא התגוררו באותה עיר, אבל בכל שנה נהגו להיפגש עם משפחותיהם.
"קלאוס, קצין האס‑אס הצעיר, חקר את ה'אוּנטר‑קאפוֹ', שהסגיר את שלושת היהודים שתכננו לברוח. הוא שמע מפיו מהי הכתובת בקטוביץ שאליה היו אמורים להגיע. הוא יצא על אופנועו לקטוביץ, לבדוק מי מתגורר באותה כתובת ומיהו הגרמני שמתכנן לשתף פעולה עם בריחה של אסירים.
"ד"ר מנפרד סיפר לי שקלאוס הצעיר היה מאוד עצבני", נזכר רוזנזפט. "מנפרד לקח אותו בערב לאופרה בקטוֹביץ כדי להרגיע אותו. ביום ראשון בבוקר קיבל הקצין הצעיר החלטה: הוא הודיע לד"ר מנפרד: 'בדקתי את כל הניירות. לא היו שום דיבורים על בריחה. היתה רק הלשנה שִׁקרית של ה'אוּנטר‑קאפוֹ'. הם חפים מפשע. אנחנו נחזיר אותם למחנה'".
הקצין קלאוס יצא על אופנועו בחזרה לאַוּשוויץ. הוא אמר לד"ר מנפרד שהוא חייב לחזור מהר – אחרת יוציאו את חברו להורג.
באס‑אס לא היתה הפרדת רשויות. הקצין קלאוס היה גם המפקד, גם החוקר, גם השופט וגם המבצע. משום כך לא היה לו כל קושי לבטל את החלטתו הקודמת להוציא להורג את שלושת היהודים החשודים בתכנון בריחה מהמחנה.
תהומות ושחקים, מאת משה רונן, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2013, 263 עמודים.
הספר "תהומות ושחקים"רצוף אירועים מיוחדים, חלקם כמעט נסים, על תולדותיו של האיש ששרד. אחד מהם: כיצד יצא מבלוק 11, מקום שאיש ממנו לא חזר.
שלושה – יוסלה רוזנזפט ושני האחים זאב ומשה (מאניֶק) לונדנר – תכננו בריחה מאושוויץ. אסיר נוסף, שהיה בסוד הפעולה, בגד בהם. הם הגיעו ל"שיפוט" לקצין אס אס צעיר, אוטו קלאוס. עונש מוות היה העונש היחיד לכל מי שנתפס בנסיון בריחה מהמחנה. בהוראתו, הועברו לבלוק 11, הנורא אף יותר מבלוקים אחרים במחנה שכולו היה נורא.
"אתם רק חודשיים באושוויץ וכבר ניסיתם לברוח?" – אתם גיבורים, אמר האסיר שקיבל אותם, יעקב קוזלצ'יק. עברו ימים אחדים ואותו קוזלצ'יק, בא לתאם ובהתרגשות רבה הפתיע: "שום דבר לא יקרה לכם. אתם גיבורים. זה בוטל". השלושה הוצאו למחנה בירקנאו, שהיה קצת פחות איום.
מתהומות אושוויץ למרומי חיל האוויר – TheMarker Cafe
תהומות ושחקים מאת משה רונן / סיפור חייו של אל"מ (מיל') זאב לירון …
טייס של זהב
סיפורו של זאביק מתחיל ברכבת שנסעה מהגטו אל מחנה ההשמדה אושוויץ. אחרי שקפץ ונמלט מהמוות התקיים זאביק במשך שבוע ימים מפירות יער בלבד, עד שנמלט לאיטליה וגוייס כנער לשורות ההגנה. "קיבלתי שנתיים משכורת ולמדתי להטיס מטוסים", הוא מספר בגאווה. בשנת 1948 החליטו ראשי ההגנה להעלות ארצה את הטייסים הטריים, כשעל חולצתם מתנוססות כנפי טיס.
למרות הניסיון שצברו, החליט דוד בן-גוריון, שכיהן אז כשר הביטחון, להעביר את הטייסים קורס מחודש, אך הפעם במסגרת צבא הגנה לישראל. זאביק, שהתמחה על מטוסי ה'ספיטפייר' האגדיים, היה לטייס הראשון שנחת באום-רשרש,
לימים העיר אילת. לאחר מכן, פיקד על פרחי טיס בבית הספר לטיסה ובהמשך עבר לענף המודיעין בחיל האוויר.
ראה גם:
ב-2013 פורסמה הביוגרפיה "תהומות ושחקים" (הוצאת "ידיעות ספרים") בה חשף משה רונן פרטים נוספים על חייו של לירון. בין היתר, גילה כי ב-1984 הוא הצטרף למבצע פרטי שיזם איש המוסד והשב"כ לשעבר צבי מלחין. המטרה: חטיפתו של ד"ר מנגלה. המבצע, שהתבסס על מודיעין שגוי, לא יצא לפועל. לימים התברר, כי מנגלה מת כבר ב-1979.
קורס טיס מס' 1
קורס–טיס מספר אחד, שהסתיים במסדר כנפיים בשנת 1950 בכפר סירקין, החל את דרכו בשני מוקדים: צ'כיה ואיטליה. חניכיו התאספו לשני המוקדים מכמה ארצות, כולל ישראל, במטרה לבנות בחו"ל את היסוד לחיל–האוויר הישראלי.
עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, התגייס הוגו מרום בן ה–17 למקבילה הבריטית של גדנ"ע אוויר, בה התאמנו החניכים בנווטות ושיננו את כל החומר התאורטי שניתן ללמוד מהקרקע, במטרה להתגייס לקורס–טיס כאשר יתפנה מקום.
"כבר מילדות חלמתי להיות טייס", נזכר מרום. "הייתי מוכן לעשות הכל ולו רק שאתחיל קורס". אולם, ההזדמנות הנכספת להתגייס לקורס–טיס תדפוק על דלתו של הוגו רק כמה שנים מאוחר יותר.
בינתיים הסתיימה המלחמה וקבוצה גדולה של יהודים עברה מפולין לאיטליה. זאב לירון, שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני עוד מהימים בהם היה כלוא באושוויץ, עבר גם הוא לאיטליה במסגרת התנועה. חלומותיו של לירון באותן שנים לא סבבו סביב מטוסים. מחשבות היומיום עסקו בהישרדות והחלום הגדול ביותר היה להגיע לארץ ישראל.
"רציתי להגיע לישראל בכל דרך", הוא מסביר. "אחי כבר היה שם וגם שתי אחיותיי היו בדרכן ארצה. רציתי למצוא דרך להגיע גם". באיטליה מצא לירון את הדרך. שמועות התחילו להתפשט בנוגע לפקודה של בן–גוריון לפתוח קורס–טיס ישראלי באיטליה. "יששכר חיימוביץ, מפקדי הישיר ומפקד 'הבריחה לאיטליה', פנה ושאל אם ארצה להשתתף בקורס וממנו להגיע כטייס לישראל", נזכר לירון. "מבחינתי לא הייתה שאלה".
ראה גם:
אחרי מות || הטייס שנשלח להתנקש בד"ר מנגלה
מתקומה לשחקים: אל"מ במיל' זאב לירון שניצל מאושוויץ והוכשר כטייס בקורס הראשון של חיל האוויר, מספר על המספר שצרבו הנאצים על זרועו.
מתוך "חיידק פוליטי" עם נחמה דואק, סרט וידאו
מאד מומלץ לראות את סרט הוידאו הקצר הזה
3