הצעת החוק המתיר את יציאת היהודים מעיראק, שהניח שר הפנים צאלח ג'אבר על שולחן הפרלמנט בעיראק בראשית מארס 1950, הדהדה כרעם ביום בהיר בחללה של יהדות עיראק. ביהודים אחזה התרגשות עצומה.
עיראק – שיחסה העוין לישראל היה הקיצוני בכל מדינות ערב, היתה היחידה במדינות ערב שלחמו בישראל במלחמת העצמאות שסירבה לחתום על הסכם שביתת נשק. לפיכך, עורר צעדה המפתיע להתיר את יציאת היהודים חשדות רבים: 'לא ידענו אז אם זוהי מזימה, אם יש כאן כוונה טובה או שמא הם רוצים לאסור את היהודים שיצהירו על רצונם להגר מעיראק', סיפר לימים שלמה הלל, שהיא איש 'המוסד' בעיראק באותם ימים.
עלייתם של יהודי עיראק היא אחד הסיפורים המופלאים בתולדות העם היהודי. תנועת "החלוץ" שפעלה במחתרת, הגבירה את פעילותה בעיראק אחרי שהתדלדלו המאגרים האנושיים לעלייה של יהדות אירופה לאחר השואה.
שלמה הלל , מרדכי בן פורת וחבריהם היו הרפתקנים צעירים שהובילו קהילה שלמה למרות העויינות שהפגינו אליהם מנהיגיה המסורתיים, אל ארץ אבות לא נודעת ואל הרפתקה מסוכנת מאוד.
בספרו "רוח-קדים" מספר שלמה הלל, אז צעיר בן עשרים ושש, כיצד הצליח עם חבורת תמהונים לנהל במשך שבועות מו"מ עם ראש ממשלת עיראק תאופיק אל- סווידי, אחרי שהתחפש לנתין בריטי ולבצע עסקה להוצאת שישים אלף יהודים. הוא מגיע לירושלים נכנס למשרדו של האיש החזק בסוכנות היהודית, לוי אשכול, ומבקש מטוסים להביא אותם לישראל. לוי אשכול מביט על הצעיר העיראקי התמהוני משהו וגוער בו. השתגעת? כל כך הרבה עולים! איך אפשר לקלוט אותם? איפה הם יעבדו? אין לנו שיכונים בשבילם. עכשיו סיימנו מלחמה קשה. אי אפשר. אני מציע אומר לוי אשכול לשלמה הלל, שאספק לך מטוסים לעשרת אלפים עולים בלבד. אחר-כך נראה.
הלל הבין שמחמיצים שעת כושר היסטורית ויצא רוגז, כועס ובוכה ופנה לראש הממשלה דוד בן גוריון. כששמע בן גוריון אמר בנחרצות : " להביא אותם מיד". שלמה הלל מספר לי "לא הייתי צריך לשכנע את בן גוריון". הוא חשש שהערבים יקלטו את טעותם בכך שבעצם עלייתם הם מחזקים את היישות הציונית ויעצרו את גל העליה. "צריך להביא אותם לפני שהם יתעוררו", פסק. וכך היה.
מקור וקרדיט : משה בן עטר , הם הנושאים אותנו-הרהורים בעקבות צפייה בסרט "מפריח היונים"
רוח קדים", ספרו של שלמה הלל, הוא מסמך היסטורי-אוטוביוגרפי מרתק וראשוני מסוגו על אודות העליה הלא-לגאלית מן המזרח. הספר מביא תיאורים דרמטיים של פעילות מחתרתית ומיבצעי הצלה נועזים מנקודת תצפית אישית של המחבר, בצד ניתוח היסטורי ומדיני של המאורעות על רקע התקופה. לראשונה נחשפים מסמכים של "המוסד לעליה ב'", משרד החוץ הישראלי ומשרד החוץ הבריטי מן השנים 1946-1951, תקופה שבה פעל המחבר במחתרת בעיראק, בסוריה, בלבנון, באיראן ובמצרים.
המחבר, שלמה הלל, הוא דמות ציבורית ידועה זה שנים רבות, אולם הספר עוסק בעיקרו בתקופה מוקדמת בחייו, מוכרת פחות, שבה פעל כשליח "המוסד לעליה ב'". בגיל 23, והוא איש קיבוץ, יצא הלל לשליחות מחתרתית לעיראק – ארץ שבה נולד וחי את עשר שנותיו הראשונות. בזהות שאולה פעל שם כשנה ועסק בארגון התנועה החלוצית-המחתרתית, ובהפעלת הקילוח הדק של העליה הלא-לגאלית. זמן מה לאחר מכן, בקיץ 1947, נקרא לעמוד בראש הפעולה הנועזת, שכונתה בשם "מיבצע מייקלברג", של הבאת המטוס הראשון בתולדות עליה ב'. בעת שהבריטים הפעילו צי אדיר וחיל אויר למנוע כניסתם של יהודים בארץ . בפרוץ מלחמת השחרור נשמו דרכי המדבר ששימשו את המעפילים ממזרח. אז גם הלך וגבר החשש לגורלם של היהודים בארצות ערב, ובמיוחד בעיראק, וממילא החריף הצורך בחילוצם.
הלל הגה את רעיון הפריצה מזרחה, מעיראק לאיראן, בתקווה כי משם אפשר יהיה להעלותם ארצה. הוא יצא לטהראן בדרכון מזוייף על שם מוריס פרז, ובמשך למעלה משנה ריכז את פעולת ההצלה. שילוב מוצלח של נסיבות, דבקות במטרה ותושיה איפשר לו להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל מעבר לכל הציפיות של שולחיו ב"מוסד לעליה ב'", יהודים שוחרי חרות הסתכנו בגניבת הגבול העיראקי-האיראני. ובנדודים בדרכים-ללא דרך ובזרם הולך ומתעצם. שלטונות עיראק נכשלו בנסיונותיהם לבלום את זרם הבריחה, ובסופו של דבר נאלצו להתיר יציאתם של יהודים באורח לגאלי, ובלבד שיוותרו על אזרחותם. שלמה הלל, הפעם בזהות מושאלת חדשה של ריצ'ארד ארמסטרונג, אחד ממנהליה של חברת תעופה אמריקנית "ניר-איסט איר טרנספורט", שב לבגדד ב- 1950 לנהל משא ומתן עם שלטונות עיראק וראש ממשלתה תופיק אל-סווידי, להכנת מבצע "עזרא ונחמיה", שנועד להוציא את היהודים מעיראק, ולאחר מכן הוכתר על-ידי ה"ניו-יורק טיימס" בתואר "הרכבת האוירית הגדולה ביותר בהיסטוריה". שלמה הלל, בן לאחת המשפחות אשר לפי המסורת גלו לבבל עם חורבן הבית הראשון, מצא את עצמו כאחד המנצחים על אקורד הסיום של הגולה העתיקה ביותר. הכינורות שתלו אבותינו על ערבים בתוכה הושבו למקומם. צאצאי הגולים שבו כמעט עד אחד אל המולדת העתיקה, שהעלוה תמיד על ראש שמחתם. "
בצילום : עולים מעיראק טסים מטהרן לישראל , 1951 , רבים מעולי עיראק היו משכילים ובני המעמד הבינוני-גבוה בעיראק . השאירו מאחוריהם רכוש רב ומעולם לא זכו לפיצויים.
"רוח קדים" הוא סיפור המאורעות מזווית אישית, אבל זה גם סיפור התקופה, ובראש ובראשונה זהו סיפורה של התנועה הציונית החלוצית שפעלה בעיראק בתנאי מחתרת קשים. זהו סיפורם של הצעירות והצעירים שסחפו אחריהם את הקהילה כולה, שנשאו את הלפיד במסירות ובחירוף נפש, במרתפים ובנתבי עלייה עקלקלים ומסוכנים, וגם הגיעו לא אחת עד לכדי מסירת נפש. זהו גם הסיפור של אחדות הגורל היהודי, ושל היישוב בארץ ישראל, שנאבק על חייו ובו בזמן נתן את דעתו על יהודים בכל ארבע כנפות תבל, והשקיע את מיטב הכוחות, הדמיון והתעוזה בפריצת השערים ממערב וממזרח כאחד. הספר קיבל פרס יצחק שדה לספרות צבאית 1986.
מניעי ממשלת עיראק
גם בארץ היתה המבוכה רבה, והועלו השערות שונות אודות מניעיה של ממשלת עיראק וכוונותיה. אחת מהן היתה הכרה באי-יכולתה של עיראק להתגבר על היציאה הבלתי ליגאלית של יהודים ממנה: אלפי משפחות חצו בסתר את הגבול לפרס, והזרם גדל בהתמדה במהלך 1949; ובין אוקטובר 1949 לפברואר 1950 הגיעו בדרך זו ארצה אלפי יהודים.44 בין הבורחים היו בעלי הון שהצליחו להבריח את רכושם עמם. הניחו כי ממשלת עיראק מעוניינת להסדיר את יציאת היהודים במסגרת חוקית כדי שתוכל לפקח על מהלכה. גם היחסים המשובשים בין עיראק לפרס, שנעכרו עוד עקב זרם הבורחים, הכביד על ממשלת עיראק. סברה נוספת למתן ההיתר היתה החשש של ממשלת עיראק מחוסר הלויאליות של היהודים, שרבים מהם הזדהו עם התנועה הציונית; העיראקים ראו בהם גרעיני התנגדות למשטר, מה גם שרבים מהצעירים היהודים היו פעילים בתנועה הקומוניסטית המחתרתית. בהערכת הסיבות למתן ההיתר העלו שיקולים כלכליים, שיקולים של מדיניות חוץ, של לחצים בינלאומיים שהופעלו על עיראק נגד רדיפות יהודים, והיו אף שהעלו את הסברה, כי עיראק היתה מעוניינת לשלח רבבות אנשים חסרי אמצעים לישראל, ובכך לגרום בה להתמוטטות המשק.
יהודי עיראק עצמם היו נבוכים. כל בקשה להיתר יציאה נכרכה בשלילה אוטומטית של האזרחות העיראקית. גם נתיבי היציאה מעיראק לא היו ברורים: עיראק מוקפת מכל עבריה במדינות ערביות עוינות לישראל; והסכמתה של פרס, אף היא מדינה מוסלמית, להניח ליהודים לעבור דרכה, היתה מוטלת בספק. זאת בייחוד לאחר שחודשים אחדים קודם לכן, בדצמבר 1949, ציוו שלטונות פרס על יהודי עיראק לעזוב את גבולותיה תוך 3 שבועות. יהודי עיראק חששו שמא לאחר שתישלל אזרחותם ולא תימצא להם דרך יציאה מעיראק, הם יהפכו לחסרי נתינות ללא הגנה, מופקרים לשרירות לבם של השלטונות ולנחת זרועה של האוכלוסייה המוסתת.
בארץ התקשו להעריך את מספר העולים שיגיעו מעיראק, ולא ידעו כיצד להיערך להבאתם ולקליטתם. אנשי 'המוסד לעלייה' בעיראק, שעמלו רבות עד כה בעידוד המחתרת החלוצית ובארגון העלייה המחתרתית, מצאו את עצמם במצב פרדוקסלי: ממשלת עיראק לוחצת על זירוז יציאת היהודים, ואילו הם מתמהמהים ברישום היוצאים ובארגונם. בדיווחים ששלחו ארצה, ימים ספורים אחר קבלת החוק המתיר יציאת היהודים, הודיעו פעילי המוסד מעיראק: 'מיניסטריון הפנים לוחץ שוב להתחיל כבר בהרשמה וביציאה, אך איננו חפצים שתתחיל ערבוביה בעוד לא סודרו דרכי התחבורה.
חלופות שונות ליציאה מעיראק נשקלו בהתייעצויות בין הארץ לבין השליחים: נסיעה ברכבת עד טורקיה נראתה כאפשרות נוחה למדי, אך נתיב הרכבת עבר בטריטוריה סורית, ומכך חששו: נבחנו דרכי יציאה אפשריות באוטובוסים דרך ירדן, נתיבי יציאה מבצרה, אפשרות מעבר בעבדאן – מהמפרץ הפרסי ותעלת סואץ עד אילת – אך התעורר ספק אם הארצות הנוגעות בדבר תרשינה ליהודים העולים לישראל לעבור בתחומיהן.
המעבר דרך פרס נראה בעיני שלטונות עיראק כדרך הנאותה ביותר, אך הפרסים לא ראו בעין יפה ריכוז גדול של פליטים יהודים מעיראק בארצן, גם מחשש תגובת האוכלוסייה המוסלמית הקנאית. אף שליחי העלייה חששו שתא תסגור פרס את גבולותיה לאחר שעולים עיראקיים רבים יגיעו אליה, והם ישארו לכודים. אנשי 'המוסד' בפרס דיווחו, כי גם הג'וינט אינו מסכים להרחבת מחנה המעבר שלו בטהראן, עד שיתבררו דרכי היציאה מעיראק.
תוך בחינת האפשרויות השונות להוצאת יהודי עיראק, עלתה גם הבעיה של הצלת רכושם; רכוש זה נאמד ב-60 מיליון ל"י. הועלתה הצעה להקים חברה מסחרית במסווה של חברה זרה בינלאומית – שתפעל על בסיס שותפות עיראקית, טורקית ואמריקנית – שתעסוק בחיסול הרכוש והעברתו. נבחנו הצעות נוספות להוצאת הרכוש, ובינתיים עמדו יהודי עיראק נבוכים והאטו את קצב היציאה: בפברואר 1950 יצאו מעיראק לפרס 1,030 איש, ואילו בשבוע הראשון של מארס הביעו רצונם לצאת רק 110 איש. אנשי 'המוסד' דיווחו , גם היציאה הבלתי מאורגנת מעיראק נפסקה: 'היהודים מחכים להתפתחות עניין הרישיונות'.47
התפתחות המאורעות בעיראק לא הניחה זמן רב למהססים.
אנשי 'המוסד' בעיראק דיווחו על תסיסה פוליטית שם, התפטרות צירים והפגנות. עיתון ה'איסתיקלאל' דרש לעכב את העלייה ולהקפיא את רכוש היהודים. דווח על התפרעות בשוק שנמכרו בו חפצים של יהודים; על מחירי הבתים בעיראק שירדו עד לעשרה אחוז משווים – ובעלי הון החלו חוששים לרכושם.48 האווירה בעיראק הלכה ונעכרה, נוצרו עימותים בין יהודים לערבים בבצרה ובמקומות אחרים, פשטו שמועות שממשלת עיראק עומדת להקפיא כספים ושהיא מגבירה את הפיקוח בגבול למנוע יציאה בלתי חוקית והברחת כספים. הוטל איסור על היהודים בצפון עיראק לנוע למרכז או לדרום, ודווח גם על הריגת יהודים בקורדיסטן, דבר שגרם להגברת הנהירה משם לטהראן. בתי הכנסת בטהראן, שהתרכזו בהם פליטים, מלאו עד אפס מקום. ב-18 במארס 1950 דווח על למעלה מ-1,400 פליטים במחנה בטהראן, נוסף על מאות נוספים שמצאו מחסה בבתים פרטיים ובבתי מלון. השלטונות הפרסיים החלו לחשוש מתגובת המוסלמים הקנאים, ותבעו להוציא את הפליטים מעיראק למחנה מחוץ לבירה. באותה עת נערכו בארץ התייעצויות בממשלה ובהנהלת הסוכנות לבירור מספרם המשוער של היוצאים מעיראק וקצב בואם. לפי המידע שהיה בידי העוסקים בעלייה, היו בעיראק כ-138,000 יהודים, מהם כ-100,000 בבגדד, כ-20,000 בבצרה ובדרום ועוד 18,000 בצפון – במוסול וקירקוק. לפי ההערכה, כעשרה אחוזים מיהודי עיראק היו עשירים ובעלי נכסים, עם המעמד הבינוני נמנה אחוז גדול של יהודים. כל אלה חששו לגורל רכושם, ולפיכך רק 150 איש נרשמו לעלייה במשך החודש הראשון לאחר פרסום החוק. המגעים על דרך הוצאת היהודים מעיראק נמשכו.
בן-גוריון דרש לפתוח במסע רישום נרחב של היוצאים מעיראק גם קודם הסדרתה של הדרך להוצאת רכוש. הוא טען שהעיראקים עלולים לחזור בהם ולבטל את היתר היציאה.
נוכח ההיסוסים של יהודי-עיראק, הציע בן-גוריון להעלות תחילה את הצעירים ואת חסרי הרכוש. אנשי ה'מוסד' בעיראק החלו לזרז את היהודים ליציאה ולארגן את העברתם ארצה.
המצב בעירק השתנה תוך זמן קצר. ב-9 באפריל 1950 נזרקה פצצה לבית קפה יהודי בבגדד; יהודים אחדים נפצעו, וברבעים שונים של העיר החלו מעשי התנכלויות והתגרות ביהודים. קצב הנרשמים ליציאה מעיראק הואץ באחת, ובאמצע אפריל דווח על רישום של 23,372 איש בבגדד, 15,000 בבצרה וסביבותיה ועוד כאלף בצפון – סך הכול כ-40,000 נפש. כדי להעלותם במהירות, הוחלט להטיסם ארצה בדרך האוויר, והתנהלו מגעים קדחתניים עם חברות תעופה ונציגי השלטון העיראקי. בראשית מאי סוכם עם חברת תעופה עיראקית על הטסת העולים לקפריסין ומשם לישראל. חניית המטוסים בקפריסין היתה טעונה אישור הבריטים, שליטי האי, ולאחר מגעים עם ממשלת לונדון הוא נתקבל.49 ב-21 במאי 1950 דיווחו העיתונים על קבוצת העולים הראשונה שבאה מעיראק בטיסה ללוד: היה זה ראשיתו של 'מבצע עזרא ונחמיה'. במסיבת עיתונאים בפריס דיווח י' שוורץ, נציג הג'וינט, על 'מבצע ההטסה הגדול שבהיסטוריה'.
מספר היהודים העומדים לעזוב את עיראק נאמד בין 60,000 ל-100,000 נפש.
בארץ התעורר מחדש הוויכוח על אפשרויות הקליטה. העיתונים שדיווחו על המטוסים הראשונים מבגדד סיפרו גם על מגפת שיתוק הילדים ההולכת ומתפשטת בארץ: 'ידיעות אחרונות' כתב על 'חג השבועות – בצל מחלת שיתוק הילדים'; בוטלו חגיגות בגני ילדים ובבתי-ספר, וסופר על מותם של ילדים שנפגעו במחלה. נפוצו שמועות כי המגפה מתפשטת במחנות העולים.52 ושוב, הופנתה דעת הקהל לנעשה במחנות ולזרם העולים הנוהר ארצה. בהנהלת הסוכנות דרשו להפעיל פיקוח רפואי קפדני על כל העולים, כולל אלה הבאים מעיראק. שליחי העלייה התנגדו לכך בתוקף: הם הודיעו כי הקהילה בעיראק התחייבה שישראל תקבל את כל היוצאים מארץ זו.
א' קפלן, שתבע כל העת לא לפרוץ את מסגרת 'המכסות' שנקבעו לעלייה ולהקפיד על הפיקוח הרפואי, הסכים אף הוא שאין להטיל הגבלות כלשהן על העלייה מעיראק – לא על מספרה ולא על הרכבה.
בחודש יוני 1950 עדיין היה מספר העולים מעיראק מועט: כאלפיים איש, אך עם ההסכם על הטסת היוצאים, נערכו להגברת הקצב בחודשים הבאים. ביולי עלה במקצת מספרים – כ-3,500 עולים, ובאוגוסט כ-2,500, וזאת נוסף לכמה אלפים דרך טהראן; וסך הכול הגיעו ארצה כעשרת אלפים עולים מעיראק מתחילת העלייה הליגאלית. החל בחודשי הקיץ האחרונים הלך זרם העולים וגדל בהתמדה. שליחי העלייה בעיראק הודיעו כי הממשלה המקומית לוחצת להחיש את יציאת היהודים, והמוסדות בארץ נתבעו לעשות את כל הסידורים להעברת מספר גדול של יוצאי עיראק ארצה.
אותה עת גדלו גם הלחצים להגברת העלייה מרומניה, ובארץ הוסיפו להתחבט בשאלה לאן להפנות את מירב מאמצי העלייה. בממשלה ובהנהלת הסוכנות נטו להעדיף את העלייה מעיראק, בשל ההערכה שהסכנה המרחפת על הנשארים בעיראק גדולה מזו הצפויה ליהודים ברומניה.
הקפאת הרכוש של יהודי עיראק.- מרץ 1951
ב25 בפברואר 1951 כשבועיים לפני סיום 'חוק שלילת האזרחות' בעיראק, הגיע מספר הנרשמים לכדי 100,000, מתוכם עזבו 35,000 ו-65,000 המתינו ליציאתם. היתר, כ-35,000 עדיין התלבטו, היו אלו בעיקר בני השכבה העשירה ,וכן בעלי ה'אורינטציה העיראקית'.
ממשלת עיראק ,שבקשה לשים את ידה על רכושם של יהודי עיראק ,חששה שרוב בעלי הרכוש לא יוותרו על נתינותם ולא יעזבו את עיראק.כדי לזרז את היהודים לעזוב החלו נשמעים איומים בעיתונות ומפי חוגים ביטחוניים בדבר הגורל הצפוי ליהודים שיישארו.ב-10 במרץ 1951,יום אחרי שפג תוקפו של 'חוק לשלילת האזרחות', החליטו שני בתי המחוקקים לחוקק חוק להקפאת רכושם של היהודים. החוק הוחל מידית בצורה אכזרית ומכוערת. הבנקים נצטוו לסגור את שעריהם ליומיים. יהודים, שהלכו לתומם לחנויותיהם או עסקיהם ,מצאו את הדלתות נעולות וחתומות. השוטרים והשומרים, שראו עצמם בעלים חוקיים של הסחורות שבהשגחתם ,שדדו אותן באין מפריע.
העיתונות הרעיפה שבחים על ראש הממשלה דאז ,נורי אל-סעיד ,על החוק שיזם.ממשלת עיראק נזהרה, שלא להכריז על החרמת הרכוש או הלאמתו, אלא רק על הקפאתו. הסיבה: על פי החוק הבינלאומי, החרמה או הלאמה מחייבים היו את בגדאד לשלם פיצויים לבעלי הרכוש והיא לא התכוונה לעשות זאת. יתרה מזו ,עיראק גבתה 15% מערך הרכוש בשנתיים הראשונות, עבור ניהולו ואח"כ 5% כל שנה . בתוך כמה שנים גזלה את כל הרכוש שהחרימה. נוכח חוק הקפאת רכושם רבים מעשירי עיראק שהתלבטו עד אז נאלצו לעזוב. רק 10,000 יהודים העדיפו להישאר. 121,000 אלף עזבו את עיראק מתוך סך של 135,000 יהודים .
בהתקרב מועד סיום היציאה מעיראק, שנועד לחודש מארס 1951, החלה עלייה חפוזה. ב-10 במארס 1951 אישר בית הנבחרים בבגדד חוק המקפיא את רכושם של כל יהודי עיראק שוויתרו על נתינותם – מספרם של אלה הגיע באותה עת ל-103,866 – והמתח בקרב היהודים הגיע לשיאו. ההקפאה חלה על כל נכס, לרבות סחורות בחנויות ופיקדונות בבנקים. נוסף על הקפאת רכוש, נתנה הממשלה הוראה לפטר את כל העובדים משוללי האזרחות שעדיין הועסקו בבנקים ובמוסדות אחרים. 'המוסד לעלייה' דיווח מעיראק על האווירה הקודרת ששוררת שם: 'בעקבות החוק נסגרו הבנקים, חנוונים יהודים לא הורשו לפתוח חנויותיהם. המשטרה תפסה כל יהודי המתהלך ברחוב ובידו מזוודה או חבילה… החוק פוגע בעשרות אלפי יהודים שטרם חיסלו את עסקיהם. סכומים גדולים הוקפאו בבנקים'. שווי הכספים שהוקפו בבנקים נאמד במיליון דינר ויותר.
בצילום : עולים מעיראק , מאזורי כורדיסטאן בעיראק , מגיעים לנמל תעופה לוד בשנת 1951 בטיסה מטהרן
מצב היהודים לאחר הקפאת הרכוש התדרדר. אנשי 'המוסד לעלייה' דיווחו:
לאחר סגירת כל החנויות על-ידי המשטרה, הוכרחו היהודים לקנות מזון, לרבות בשר מחנויות ערביות. המשטרה נכנסה כבר לבתי הצורפים ולבתים שהיה בהם חשש על הימצאות סחורה או זהב. היום אספו את כל מכוניות היהודים. עולים רבים שדמי נסיעתם הופקדו בבנקים או אצל חלפנים נמצאים היו בלי פרוטה. מתגלות כבר משפחות שאין להן כסף כדי להתקיים. יהודים אלה מתדפקים על שערי המחנה ומבקשים לעלות חינם. עוד לא עברה תקופה קריטית כזו על היהדות. המשטרה מגלה את אופיה הברברי בכל עצירה או חיפוש… ימים אלה עוברים בתור חג לאומי גדול על הציבור הערבי ועל העיתונות, ונורי אסעיד קיבל אף ברכות מעל דפי העיתונות.
עתה לא היה מקום לדחיות נוספות, לא מצד הסוכנות אף לא מצד היהודים בעיראק, שניסו להציל את רכושם. בסוכנות הוחלט להעלות במהירות כל מי שניתן. על הקושי שביציאה חפוזה ורבת ממדים נוספה העובדה, שבאותה שעה הודיעו הרומנים על האצת היציאה מארצם: הם קבעו שהחל ב-1 באפריל יכפילו את מספר ההפלגות באונייה 'טרנסילבניה' ל-4 פעמים בחודש ובכל הפלגה אלפיים נפש, בסך הכול 8,000 עולים מדי חודש בחודשו. יוספטל, שחשש מקריסה מוחלטת של מערכת הקליטה, נזעק מיד ודרש לקצץ למחצית את מספר הבאים מרומניה אם יש להעלות מעיראק 25,000 עולים בחודש.
אף מספר זה של עולים היה כפול מתוכנית העלייה שאושרה, ועל יותר מכך לא היה מוכן יוספטל להתפשר. גם אשכול וקפלן הצטרפו אל יוספטל בתביעה לקצץ את העלייה מרומניה, אפילו במחיר הסיכון של הפסקה מוחלטת של העלייה משם, כפי שהזהירם שרת.
בחודש אפריל הגיעה יציאת יהודים מעיראק לשיא – קרוב ל-22,000 איש, מתוך מספר כולל של 30,000 שעלו באותו חודש מכל הארצות האחרות. נעשו מאמצים לשדל את ראשי השלטון בעיראק להאריך את מועד יציאת היהודים, אך היו שמועות שהמועד לא יוארך לאחר סוף מאי.
חלק מהיהודים, שלא עלה בידם לצאת באותו חודש, נתקפו בהלה ומיהרו לעזוב בדרך בלתי ליגאלית לפרס, ושם חיכו לעלייה.
במאי עלו מעיראק כ-18,000 איש. באותו חודש שוב הושלכה פצצה על בית הכנסת, אך לא היו פגיעות בנפש. בעיתונות נתפרסמה ידיעה כי המועד הסופי שנקבע ליציאת היהודים הוא 18 ביולי 1951, ומ'המוסד לעלייה' באו קריאות בהולות לרכז את כל המטוסים להוצאת היהודים.
מתוך כ-20,000 איש רשומים לעלייה מעיראק, עלו ביוני כ-15,000 איש, והנותרים יצאו בשבועות הבאים. בסך הכול עלו מעיראק עד סוף יוני 103,000 איש; בחודשים ינואר-יוני 1951 עלו ארצה 128,000 עולים מכל הארצות, ושני שלישים מהם עלו מעיראק.
מהלכי העלייה, ממדיה והרכבה לא הוכתבו על-פי מדיניות שנקבעה מראש. ההיתר ליציאת יהודים מארצות שונות היה פרי מאמציהם של עשרות שליחי הסוכנות ונציגי המדינה, שפעלו לשדל ולשחד את השליטים להתיר את העלייה. ההיענות הבלתי צפויה וצירוף הנסיבות בעיתוי היציאה ההמונים מארצות שונות בעת ובעונה אחת, העמידו את קובעי המדיניות ומבצעיה בפני דילמה קשה: היש לסכן את מערכת הקליטה, שעמדה בפני קריסה מוחלטת, או לבלום את העלייה ולהאט אותה. על הממשלה והנהלת הסוכנות הופעלו לחצים צולבים, והיה עליהם לקבל הכרעה ללא דיחוי. בתוך שאלה זו נכרכה דילמה נוספת: האם לקבוע עדיפות ליציאת העולים על-פי ארצות המוצא שבהן המצוקה רבה יותר, והסיכון בעצירת העלייה רב יותר, או לקצץ את מכסות העלייה מכל הארצות במידה שווה. בארצות האיסלאם ובארצות הגוש הקומוניסטי הגבילו השלטונות מראש את מועד היציאה, והאטת קצב העלייה היתה חורצת את דינם של חלק מהמועמדים לעלות.
נותרה אפשרות אחת: לנסות ולהתמודד עם בעיות הקליטה מבית. אך משימה זו נראתה כמעט בלתי אפשרית בהעדר אמצעי קליטה בסיסיים והמשבר הפיננסי בישראל. מסתבר כי מהלך העלייה לא נקבע בהחלטות מדיניות, אלא היה פרי אילוצים מבית ומחוץ. בשל כך נותר כר נרחב לאותם הפעילים ב'שדה', שקבעו מהלכים לפי שיקול דעתם ונטיותיהם – ולעתים אף כנגד החלטות המוסדות בארץ.
|
מקור וקרדיט : "עליית עזרא ונחמיה" – העליה מעיראק |
