היום לפני , 7 בינואר 1949
לאחר תקרית הפלת מטוס הקרב הרוסי ע"י התורכים בשנת 2015 , נזכרו ותיקי מלחמת העצמאות אודות התקרית של הפלת מטוסי חיל האוויר הבריטי בנגב בשנת 1949.
טייסי הספיטפיירים הבריטים שטסו בצורה חשודה מעל המשלטים של חטיבת "הנגב" במלחמת העצמאות לא תיארו לעצמם כי ייפגשו מולם את טובי טייסי הספיטפייר ממלחמת העולם השנייה, שהיו עתה טייסים מתנדבי חו"ל בחיל האוויר הישראלי .
תיאור התקרית מנקודת מבטו של לוחם הפלמ"ח , מפקד המשלט חיים גורי :
" הבוקר שעלה נשא בכנפיו את התכלת והאור. משום כך נראו בבירור ארבע צרעות ענק מכסיפות- בנותיו של המוות . בכנפי האלומיניום היו חקוקים סימני הזרים. האדמה קיבלה את בניה, והלב מכה את דמיו במהירות … במהירות .. וטעם מלוח בשפתיים הצרובות.
הספיטפיירים חגו מעל המשלט. שלושה צללו והרביעי שוטט גבוה מהם- מבטיח את אחיו. מצויים עמנו מקלעי "בזה" וברן על חצובות, 3 מגל"דים ועשרים רובים. הכונו למלחמה!! שניים חלפו בשעטה רועמת , קרובים , לוחכניים, קלים מן הרוח. תותחי ה20 מ"מ מאחורי המוטור של המטוס בלטו כמשנני העכביש. עיראקיים ? סימני הזהות לא היו מוכרים. ודאי שאינם מצרים . הם חוזרים… חוזרים , עובר האלחוט הסמוי ההופך שלושים בני אדם לשלושים כלי נשק. מטוס אחד מהם הנמיך מעל לכביש, עבר בתוך האוכף לרגלי הגבעה. אנו רואים את הטייס, ורדרד אדמוני, כשהוא מנענע בראשו . המקלען מושך את ידית הדריכה. כעת… הסמל על גוף המטוס מתקרב בשלושה עיגולים: אדום, כחול, לבן- בריטים! הRAF. השלושה מטפסים במעלות השמים ופונים לעבר עוג'ה. כעבור רגע נשמעת אש ה20 מ"מ המוצב על התל. אנו קמים מהחפירות.
הבריטים . כאשר עזבו את ארצנו היה מי שהאמין ששכחו אותה . אך הם המשיכו "להתגעגע אליה" , הנה באו לפקוד את "שפחתם" הנשכחת.
והנה שוב הופיעו…לא הרחיקו. הם צפו מעל במת דברי הימים שעה שדמנו היה מחלחל אל כליות אדמתנו הכואבת. קיוו לחזור, כאשר חניתנו תישבר , כאשר יתחולל החורבן השלישי. והנה הופיעו , מדרום באו , מבסיסי התעלה. הפחד העיר אותם. חלחלה הרעידה את אנטנות האלחוט: "היהודים קרובים הם לאל-עריש, "הם פושטים לעבר איסמאעיליה" הם עלולים לשנות את מפת המזרח התיכון.
טייס ישראלי שפגש אותם מעל רפיח זינק עליהם מופז בקרני השמש החזקה. אש אוטומאטית ישראלית השיגה את האחד, אש האוויראי את השניים. לאחר שמשכו פס עשן אפרפר, התחילו צונחים בתנועה לוליינית, עד שקראו לגזרים את אדמת המדבר. הרביעי חזר לבסיסו בתעלה וסיפר. פטרול נוסף פגש אחר הצהריים טייסת שנייה , ושוב צללו אבדו השניים .
הערב דגל את נשקו ופנה.
מקור וקרדיט : חיים גורי , עד עלות השחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2000 , עמודים 116-117 .
חיים גורי ( הסופר , המשורר והעיתונאי) סגן מפקד פלוגה בגדוד ה-7 של הפלמ"ח היה מפקד המשלט מעליו חגו המטוסים הבריטיים במלחמת העצמאות , ב-7 בינואר 1949.
רקע היסטורי
תקרית האוויר הישראלית-בריטית התרחשה ב-7 בינואר 1949 ובמהלכה הופלו על ידי כוחות צה"ל חמישה מטוסי קרב של חיל האוויר המלכותי שחדרו לשטח ישראל.
ב-22 בדצמבר 1948 פתח צה"ל במתקפה רחבת היקף כנגד הצבא המצרי בנגב המערבי שנקראה מבצע חורב. מטרת המבצע הייתה למגר את הצבא המצרי ולגרשו מתחומי ישראל.
המבצע נחלק לשני שלבים, בשלב הראשון ניתוק הזרוע המזרחית של הצבא המצרי ממצרים ובשלב השני ניתוק הזרוע המערבית.
השלב הראשון של מבצע חורב הסתיים בהצלחה לאחר שחטיבת הנגב כבשה את אזור אשלים ואת אזור שבטה ולמעשה ניתקה את הזרוע המזרחית של הצבא המצרי.
השלב השני של מבצע חורב כלל כניסה לתוך סיני כיבוש אזור אבו עגילה ומשם תנועה לכיוון אל עריש במטרה לנתק את הזרוע המערבית של הצבא המצרי. ואכן בשעות הצהריים של ה-28 בדצמבר חצתה חטיבת הנגב את הגבול הבינלאומי לתוך סיני, כשהיא מתוגברת בגדוד 82 מחטיבה 8 ובסוללת מרגמות 120 מ"מ. לאחר קרב קצר כבש הכוח את מתחם אום כתף, הכח המשיך לאבו עגילה וכבש אותה ללא קרב. משם התפצלה החטיבה לשני כוחות שפשטו על שדות התעופה בביר חמה ובאל עריש. הכח שפשט על שדה התעופה בביר חמה התגלה בטרם זמן, נתקל באש עזה וחזר לאבו עגילה. הפשיטה על שדה התעופה באל עריש הוטלה על גדוד 82 בסיוע ארטילרי. הגדוד נתקל בגדוד מצרי מחופר בביר לחפן. הוא כבש את ביר לחפן ואת שדה התעופה שלידו. למחרת חזר לאבו עגילה, כשהוא גורר מטוס קרב מדגם ספיטפייר, כשלל.
בשלב זה של המבצע כשכוחות צה"ל נמצאים בתוך סיני החל לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסגת חזרה לקו הגבול. בריטניה שהחזיקה יותר מ-10,000 חיילים באזור תעלת סואץ במסגרת האמנה האנגלו-מצרית מ-1936 אף איימה כי תיחלץ להגנתה של מצרים כפי שהתחייבה לעשות בהסכם, אם זו האחרונה תותקף. הבריטים החלו לבצע טיסות סיור מעל כוחות צה"ל כדי להרתיע אותם מלהתקדם לתוך סיני ולוודא שהם נסוגים חזרה לקו הגבול.
ב-6 בינואר החליט מפקד מרכז המבצעים האווירי במזרח ובים התיכון של חיל האוויר המלכותי, מרשל האוויר סר ויליאם דיקסון, להמשיך לעקוב אחר המצב בחזית בין ישראל למצרים לאחר שקיבל פקודות ברוח זו ממפקד חיל האוויר המלכותי. לפי פקודתו של דיקסון יצאו שני מטוסי מוסקיטו מטייסת 13 מלווים בארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 למשימת סיור ואיסוף מודיעין מעל קו הגבול. כשחזרו המטוסים הם דיווחו כי הבחינו בכוחות צה"ל גוררים מטוס של חיל האוויר המצרי על כביש עוג'ה-רפיח לכיוון ישראל. מפקד טייסת 208 החליט להוציא למחרת סיור נוסף לאותו אזור.
ב-7 בינואר בשעה 11:15 המריאו משדה התעופה פאיד ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 של חיל האוויר המלכותי ופנו לכיוון אזור עוג'ה-רפיח בצפון מזרח סיני. צמד המטוסים הראשון הורכב ממוביל המבנה קצין האוויר ג'ף קופר יחד עם מספר 2 שלו הטייס פרנק קלוז והצמד השני הורכב מקצין האוויר טים מקאלאו יחד עם מספר 2 שלו הטייס רון סיירס. בתדריך נאמר לטייסים כי באופן רשמי אין לחצות את הגבול לישראל אך אם הם יעשו זאת "בטעות", עקב קשיי הניווט במדבר, המידע שהם יאספו יתקבל בברכה. כשהגיע המבנה לאבו עגילה התפצלו שני הצמדים, קופר וקלוז הנמיכו לגובה של 500 רגל ומקאלאו וסיירס חיפו עליהם מלמעלה מגובה של 1,500 רגל. תוך כדי החיפושים אחר מטוס הספיטפייר המצרי שנלקח שלל, חצו המטוסים את קו הגבול ושהו מעל שטח ישראל לזמן מה, לאחר מכן שבו המטוסים לכיוון אזור רפיח שהיה בתוך הטריטוריה שכבש הצבא המצרי. הבריטים לא ידעו כי כרבע שעה מוקדם יותר תקפו חמישה מטוסי ספיטפייר מטייסת 2 שלחיל האוויר המלכותי המצרי טור ישראלי משוריין באותו אזור ופגעו בשלוש משאיות. הבריטים שהבחינו בעשן שעלה מהרכבים הפגועים, הסתקרנו והחליטו לבחון את האירוע, קופר וקלוז הנמיכו מתחת לגובה של 500 רגל כדי שיוכלו לצלם את האזור והצמד השני המשיך לחפות עליהם מגובה של 1,500 רגל. חיילי צה"ל ששמעו את רעש המטוסים הקרבים וחששו מתקיפה נוספת פתחו באש מקלעים ופגעו במטוסיהם של קופר וקלוז. מטוסו של קופר ספג פגיעות קלות בלבד והוא מיהר לעלות ולטפס לגובה, לקלוז שטס בגובה נמוך מאד כדי שיוכל לצלם תמונות תקריב טובות לא היה אותו מזל, מטוסו נפגע קשות והחל לעלות באש. קלוז נאלץ לנטוש את המטוס אך בדרכו למטה הסתבכו רגליו במצנח והוא נחת על ראשו ושבר את הלסת. קופר הסתכל לאחור והבחין בקלוז נוטש וצונח כ-16 ק"מ בתוך הטריטוריה המצרית. בינתיים הנמיכו והצטרפו מקאלאו וסיירס לקופר בסריקות אחר קלוז.
שני מטוסי ספיטפייר מטייסת 101 של חיל האוויר הישראלי, שהבחינו בעשן המתנשא לאוויר, הגיעו לאזור לפני הפלתו של קלוז. המטוסים הוטסו על ידי שני מתנדבי חוץ לארץ מוביל הצמד היה ג'ון מקאלרוי, טייס קנדי מנוסה שהפיל 13 מטוסי אויב במלחמת העולם השנייה ובן זוגו היה צ'אלמרס "סליק" גודלין טייס אמריקא ימנוסה שבמלחמת העולם השנייה טס במספר טייסות של חיל האוויר המלכותי ושהיה טייס הניסוי של מטוס בל X-1 לפני שהוחלף על ידי צ'אק ייגר, האדם הראשון ששבר את מחסום מהירות הקול בטיסה.
מספר שנים מאוחר יותר תיאר מקאלרוי את האירוע כך:
| "ב 20-25 דקות הראשונות של הטיסה לא היו אירועים חריגים. ואז, פתאום, אמרתי לסליק – הוא היה משמאלי – 'הבט על העשן שם משמאל על הקרקע' זה נראה במרחק של 12 עד 16 ק"מ. אנחנו היינו במרחק גדול של 64 עד 80 ק"מ דרומית לפלוג'ה. זה היה ממש על קו החזית והיו שם 3 עמודים של עשן – עשן שחור סמיך – עד לגובה של כ-1,000 רגל. אז אמרתי 'קדימה, נסתובב ונראה מה קורה שם'. וכשהתקרבנו, קראתי 'אלוהים', יכולנו לראות משאיות בוערות, יכולנו לראות שני רכבים קלים משוריינים ומספר ג'יפים. באותו זמן לא ראינו מטוסים. ואז ראיתי 4 ספיטפיירים צוללים ומרססים בירי. הם העלו 3 רכבים באש." | ||
טייסי חיל האוויר הישראלי חשבו שהמטוסים הבריטים הם מטוסי חיל האוויר המצרי שתקפו את השיירה הישראלית. לדבריו של מקאלרוי:
| "לא היו סימונים על הספיטפיירים. שניים מהם פנו לכיוון מזרח והיו שניים שנעלמו מטווח הראייה בצלילה. הם צללו ואיבדנו אותם, אז הזהרתי את סליק ועברנו מעל השיירה." | ||
מקאלרוי עקב אחר הספיטפייר שהטיס סיירס ופתח באש, לפי מקאלרוי:
| "סליק היה ממש צמוד לכנף המטוס שלי, הוא עבר לצד ימין ואני פניתי לכיוון דרום כדי לראות אם נוכל להשיג את המטוסים האחרים. סליק עבר לצד שמאל שלי ובדיוק ברגע שעשה זאת צעקתי, 'יש מטוס אויב בשעה 12, ממש לפנינו!' הם טסו כ-3,000 רגל נמוך מאיתנו, אז הפנינו את החרטום למטה וסליק עבר לשמאל והחל לירות. היינו ממש מעליהם. הם משכו למעלה ממש מולנו ופגעתי באחד, אני מנחש ממרחק של כ-200 יארד וראיתי פיצוצים רבים מסביב למנוע ולתא הטייס – הורדתי מספר חלקים מהכנפיים שלו. הם בדיוק יצאו מהצלילה הזו, הם בכלל לא ראו אותנו, הם בכלל לא ידעו שאנחנו באזור. |
משבוששו המטוסים מלחזור לבסיסם בפאיד, הבינו הבריטים שקרה משהו חריג. מפקד הטייסת החליט להוציא מבנה נוסף של ספיטפיירים לחפש אחר המטוסים הנעדרים בליווי של מטוסי הוקר טמפסט מטייסות 6 ו-213. הטייסים תודרכו במהירות וצוותי הקרקע הכינו את המטוסים בזריזות. לבסוף המריאו בשעה 15:00 ארבעה מטוסי ספיטפייר מטייסת 208 בפיקודו של מפקד הטייסת, מורגן ולאחר שחברו למטוסי ההוקר טמפסט הם פנו לכיוון הגבול בחיפוש אחר המטוסים. הספיטפיירים הובילו את המבנה בגובה של 500 רגל, מאחוריהם היו שבעה מטוסי הוקר טמפסט מטייסת 213 בפיקודו של גרופ קפטן א. פ. אנדרסון, הקצין המפקד של כנף 324 בחיפוי בגובה בינוני של 6,000 רגל ובנוסף היו שמונה מטוסי הוקר טמפסט נוספים מטייסת 6 בפיקודו של מפקד הטייסת דניס קראולי-מילינג בחיפוי בגובה 10,000 רגל. כדי לאזן את מספר המטוסים הועבר הטייס דגלאס ליקוריש מטייסת 6 למבנה של טייסת 213. כשעברו ליד רפיח זיהה אנדרסון מבנה של מטוסים צולל כדי לתקוף את המבנה שלו ומיד הורה לשבור ימינה. כשניסו המטוסים של טייסת 213 להשיב אש הם גילו כי אינם יכולים לירות.
ארבעת המטוסים התוקפים היו ספיטפיירים של חיל האוויר הישראלי בפיקודו של עזר ויצמן. מספר 2 של ויצמן היה אלכס "סנדי" ג'ייקובס שנולד בארץ ישראל להורים בריטים ושירת במלחמת העולם השנייה בחיל האוויר המלכותי. שני הטייסים האחרים היו מתנדבים אמריקאים, ביל שרודר וסיזר דנגוט, שניהם שירתו בצי האמריקני במלחמת העולם השנייה. במהלך הצלילה תקף שרודר את אחד מההוקר טמפסטים של טייסת 213 אותו הטיס דייויד טאטרספילד, טייס צעיר וחסר ניסיון. שרודר שהגיח מכיוון השמש התיישב על זנב המטוס הבריטי ופתח באש. טאטרספילד נהרג ככל הנראה מידית והמטוס התהפך וצלל בחדות מטה עד שהתרסק ועלה בלהבות.
בצילום למעלה : הטייס סליק. הגיע לחיל האוויר הישראלי עם ניסיון רב – ורזומה של הפלות
מיד לאחר ששמע את אזהרתו של אנדרסון, הוביל מפקד טייסת 6, קראולי-מילינג, את המבנה שלו שחיפה מגבוה לתקיפת המטוסים הישראלים. הם פתחו באש על המטוסים, אך כשהם ניסו להשליך את מכלי הדלק הנתיקים כדי לשפר את יכולת התמרון שלהם הם גילו שצוותי הקרקע חיזקו את החיבורים יותר מדי ושאין באפשרותם להשליך את המכלים. בינתיים התפתח קרב המוני בין ארבעת מטוסי הספיטפייר הישראלים ל-14 מטוסי ההוקר טמפסט הבריטים הנותרים. ויצמן הצליח לפגוע בהוקר טמפסט של הטייס דגלאס ליקוריש אך לא השמיד אותו.
תגובת הבריטים לתקריות, הועברה על ידי משרד החוץ הבריטי בצורה של דרישה מממשלת ישראל לפיצויים על אובדן חיי האדם והציוד בתקריות. משרד האוויר הבריטי שיחרר את ההצהרה הבאה:
| "לאור התקיפות הבלתי מוצדקות הללו, הורינו למטוסינו להתייחס לכל מטוס יהודי מעל טריטוריה מצרית כעוין." | ||
ביום שלאחר התקרית שלחו הטייסים של טייסת 101 הודעה לטייסת 208 בזו הלשון:
| "מצטערים על אתמול, אך הייתם בצד הלא נכון של הגדר. בואו הנה ושתו איתנו מתישהו. אתם תראו הרבה פנים מוכרות." | ||
על פי חקירה של חיל האוויר המלכותי, כל מטוסי הספיטפייר של טייסת 208 התרסקו במרחק של כ-24 ק"מ מהגבול הישראלי, עמוק בתוך שטח מצרים. אך לעומת זאת צוות החילוץ של חיל האוויר המלכותי גילה את הריסות מטוס ההוקר טמפסט של טאטרספילד צפונית לנירים (כיום יושב במקום קיבוץ ניר יצחק), 6 ק"מ בתוך שטח ישראל. הישראלים קברו את טאטרספילד ליד מטוסו אך הבריטים הוציאו את גופתו והעבירו אותה לקבורה מחדש ב-11 בינואר בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, בטקס הלוויה כמחווה לטייס עמית נשאו את ארונו שישה מחיילי חיל האוויר הישראלי.
שני הטייסים הבריטים שנשבו על ידי צה"ל מקאלאו וקלוז נחקרו בתל אביב וזכו לביקורים של טייסי ה-101, כולל מקאלרוי. קלוז הורשה לשוחח עם מספר כתבים שציטטו אותו באומרו כי המטוסים הבריטים חצו את הגבול לישראל. בתגובה הוציא משרד האוויר הבריטי הצהרה לפיה המטוסים הבריטים היו תחת פקודות ברורות לא לחצות את הגבול לישראל. קלוז ומקאלאו שוחררו במהרה והועלו על אונייה לקפריסין, שם הם התאחדו מחדש עם חבריהם מטייסת 208. אולם במהרה הם הועברו בחזרה לבריטניה כדי למנוע מצב בו יפגשו שוב עם חיל האוויר הישראלי.
פרופסור בני מוריס על תקרית האווירית בין ישראל לבריטניה במלחמת העצמאות , מתוך ספרו 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד , 2010
"בגיחה השניה שלהם טסו המטוסים הבריטיים כולם במסלול דומה לזה של הספיטפיירים שהופלו , אולם אפשר שכמה מהם סטו לתחום האוויר של ישראל . מכל מקום , ארבעה מטוסי ספיטפייר ישראליים , בפיקודו של עזר וייצמן , הסתערו עליהם . הטייסים הבריטים , שעיניהם היו נעוצות בקרקע בחיפוש אחר מטוסיהם שהופלו , הופתעו גם הפעם . ושוב , לישראלים , שטסו מכיוון השמש , לא היה ברור תחילה את מי הם תוקפים . הספיטפיירים הבריטיים , שטסו לפני הטמפסטים , לא היו מעורבים בקרב האווירי . כמה מטוסי טמפסט נפגעו ואחד מהם נפל בתוך ישראל במרחק 15–כ ק"מ מן הגבול וטייסו נהרג . לישראלים לא היו אבדות . הדרג הצבאי והדרג המדיני הבריטיים , שכמובן נתקפו זעם , פרסמו אזהרות וצה"ל נדרך לקראת התקפת נקם בריטית . לשמע הידיעות על המטוסים שהופלו רשם בן גוריון ביומנו : "הידיעות שקיבלתי הדאיגו אותי" – ומיהר לחזור מטבריה לתל אביב . ישראל אותתה לבריטניה באמצעות האו"ם , שלא היתה לה כוונה כלשהי לתקוף אותה . לונדון שקלה מחדש את המצב . הממשלה הבריטית החליטה שלא לבטל את אמברגו הנשק על מדינות ערב והגבילה את תגובתה להנחתת "כוח " O בעקבה , 8–ב בינואר . הכוח כלל מפקדת חטיבה , גדוד רגלים , סוללת תותחים אנטי–טנקיים וסוללת תותחים נגד מטוסים . ( על צעד זה החליטו הבריטים כבר בנובמבר , בעיקר נוכח אפשרות של איום ישראלי על ירדן ( . למרבה ההפתעה , הבריטים בתחילת ינואר החליטו גם על הכרה דה–פקטו בישראל . הישראלים התרשמו יותר מההנחתה בעקבה , ותזוזות אחרות של יחידות צבא בריטיות באזור , וכן מהאיום בחידוש הספקת נשק לערבים . אולם רוב שרי ממשלת בריטניה , שדומה כי ביקשו לרסן את בווין , הגיעו לכלל מסקנה שבריטניה שגתה , או לפחות סברו כי מאחר שהערבים הסכימו סוף–סוף לשאת ולתת על שביתת נשק , והמלחמה הסתיימה , בוודאי אין השעה כשרה ליציאת בריטניה למלחמה משלה נגד המדינה היהודית. "
מקורות המידע
תקרית האוויר הישראלית-בריטית – ויקיפדיה
מרקיע שחקים – הפלת ארבעה מטוסי ספיטפייר בריטיים
בריטניה vs ישראל: הקרב האווירי במלחמת העצמאות – Mako
בני מוריס. 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד , 2010
