ליקט וערך : עמי סלנט , עורך האתר "רגעים היסטוריים"

איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן,   מול שלוש אימפריות ענקיות.  מה חישל את רוח חייליו להילחם עד המטר האחרון בברלין ?.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו,  ערכנו סקירה מעודכנת של מחקרים , מאמרים וספרים בנושא ,  לא רק היסטוריונים בישראל, באנגליה ובארה"ב נסקרו אלא גם היסטוריונים גרמנים אשר גילו ממצאים חדשים בנושא הוורמאכט.

תמצית הממצאים שאספנו מוצגת בסקירה מקיפה שהיא השנייה מסוגה שמתפרסמת באתר (קישור לסקירה הראשונה ניתן למצוא בסוף הסקירה הנוכחית) .

גרסה אנגלית של שתי הסקירות תתפרסם בחודשים הקרובים  באנגלית בכתב העת The Journal of Military History.

במהלך שנות פעולתו שירתו בוורמאכט כ-18 מיליון חיילים. כ-5 מיליון מהם נהרגו בקרבות – בעיקר במלחמת העולם השנייה, וכ-11 מיליון מהם נשבו.

האינדוקטרינציה הנאצית וחיילי הווארמאכט

הוורמאכט ביצע פשעי מלחמה רבים במהלך המלחמה, בעיקר בחזית המזרחית. בעבר היה נהוג להפריד בין הוורמאכט לבין פשעי המלחמה של הנאצים, שיוחסו רובם לאס.אס. אולם מחקרים, יחד עם תגליות חדשות, מפריכים טענה זו.

אין לראות את הגרסה שלאחר המלחמה, שהדגישה את מקצועיותם ואדישותם האידיאולוגית של החיילים בוורכמט כמשקפת את המציאות האובייקטיבית בחזית. ברטוב מביא עדויות (ניתוח מכתבי חיילים) כי צבא המגוייסים הלאומי הגרמני נעשה נאצי למרות ניסיונות טשטוש של היסטוריונים גרמניים לאחר מלחמה  (כגון ההיסטוריון הגרמני האנס מומזן ) ( ברטוב , 1998) .

מניתוח מכתבי החיילים בוורכמט עולה כי הם ראו את המציאות בחזית ממש כפי שהיטלר ראה אותה מהבונקר הבטוח שלו, וחלקו עמו את הזיות הכיבושים  והגדולה, רצח-העם הגזעני ושלטון הגרמני.

בעצם, אפילו החיילים שהשמיעו ביטויי ביקורת על המשטר היו נגועים באוצר המילים הנאצי.

החיילים בוורכמכט יכלו לתאר ולהעריך מציאות רק מתוך הסתמכות מתמדת על האידיאולוגיה הנאצית, שהפכה בעבורם באופן  מילולי ביותר להשקפת העולם האפשרית היחידה.

בהתחשב בתוצאות, יצירת אחדות-רעים זו בקרב החיילים הייתה קרוב לוודאי ההישג בעל המשמעות הרבה ביתר של המאמצים החינוכיים של המשטר . זמן רב לפני מבצע "ברברוסה" שיקפו מכתבי החיילים את מידת ההשפעה של השקפת העולם הנאצית עליהם ( ברטוב , 1998) .

הניצחונות הגדולים במערב הביאו להערצה גוברת להיטלר וכתוצאה מכך להסכמה עם  "רעיונותיו" .

מכתבי החיילים בוורמכט מורים שהם קיבלו וגם קראו את חומר התעמולה הנאצי שסופק להם, כיוון שפירושיהם למצב המלחמה היו ללא עוררים דומים לקו הרשמי של המשטר

תעמולת הוורמאכט הזינה את הגייסות בתפריט כבד של דימויים דתיים בהציגה את היטלר ואת האמונה הנאצית ככלי אלוהי המיועד להציל את התרבות והדם של גרמניה ובתארה את הקומוניזם  כמשרת השטן ( ברטוב , 1998) .

החיילים הקרביים הצעירים של הוורכמט נחשפו יותר מכל קבוצה חברתית להשפעת האינדוקטרינציה הנאצית לפני גיוסם. ילדים שבשנת 1933 היו בין גיל 6 ל-11 בילו שנים ארוכות בנוער ההיטלראי, ועם זאת היה להם סיכוי סביר למצוא את עצמכם בחזית במהלך המלחמה ( ברטוב , 1998) .

הלכידות של יחידות ההוורמאכט

הלכידות של יחידות ההוורמכט התגבשה לא רק בעקבות המשמעת הברוטלית של הצבא הגרמני אלא בעיקר  מפני  שנטעו בהם  את האמונה האידיאולוגית הנאצית . לכידות אידיאולוגית זו מילאה בקרב החיילים תפקיד עיקרי במניעת ההתפוררות הארגונית של הצבא משכשלה שיטת המשמעת .

באורח פרדוקסלי, בזמן שהמשמעת כוונה להחדיר בחיילים פחד מפני מפקדיהם, הטילה בהם האינדוקטרינציה פחד גובר והולך מפני האויב באמצעות סיפורי-אימים על הצפוי להם מה"היודו-בולשוויקים" ומ"השיטפון האסייתי" המאיימים על ערש התרבות. וכך ברגע שהפחד מפני אויב גבר בנקודה כלשהי בחזית על הפחד מפני ענישה משמעותית והביא להתמוטטויות של יחידות וורכמט מקומיות , בודדה במהירות האימה הכוללת מפני ניצחון סובייטי את האירוע. ובמקום שההתמוטטות תתפשט על פני החזית כולה , הגיבו היחידות השכנות בחישול עצמן ובעוד ועוד ניסיונות לעצור את ההמונים השטניים העולים ובאים מהמזרח.

מרידות והתמוטטויות נוטות להשפיע השפעה מידבקת על צבאות ולהתפשט במהירות מרשימה, הוורמאכט הגן על עצמו מרובן של התפרצויות אלו באמצעות משמעת קשוחה, אבל חיסן בשלמות את חייליו ממגפות של בהלה באמצעות זריקות-חיסון אדירות של אימה מן האויב.

ואכן אפשר לומר שהחייל הרגלי הטיפוסי נעשה אדם מבוהל ביותר , מפחד ממפקדיו , חרד מהאויב, זו הסיבה שנהנה כל כך לראות בסבלם של אחרים. תמונותיהם של חיילי הוורמאכט המחייכים , ומצלמים כל אחד במצלמתו הקטנה את "הפרטיזנים" שעל עמוד התלייה , או את ערמות היהודים הטבוחים , ניתנות להבנה כעיוות הסופי של נפשות החיילים בידי שיטת משמעת הנתמכת באידיאולוגיה רצחנית, שהשיגה את מטרתה בשמירת הלכידות במחיר הריסת המירקם  המוסרי של הפרט ואיפשרה את השמדתם של אין ספור בני אדם חסרי מגן (ברטוב , 1998) .

הויכוח לגבי הלכידות של הוורמכט 

שנת 1948, שני סוציולוגים אמריקאים ידועי שם, מוריס ינוביץ ואדוארד שילס, פירסמו את תוצאות מחקרם שעסק בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. הוורמאכט היה צבא ממושמע ומאומן שכבש את מרבית אירופה וגם כשהסתמנה תבוסתה של גרמניה והוא נאלץ לסגת, חייליו המשיכו להילחם בעקשנות ובגבורה עד לסופה של המלחמה בלי שנוצרה תופעה רחבת היקף של עריקה או כניעה. מה היה "סוד כוחו" של צבא זה? בעקבות ניסיונם בתחקור שבויי מלחמה גרמנים הגיעו ינוביץ ושילס למסקנה כי החייל הגרמני לא נלחם למען השקפת העולם הנאצית, אפילו לא למען גרמניה, אלא למען… חבריו. המושג הסוציולוגי ששימש את השניים במחקרם היה "קבוצות ראשוניות". אלה הן קבוצות המאופיינות ביחסי פנים אל פנים המבוססים על רגש ולא על אינטרס זה או אחר. מתוך הבנת חולשתו של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הוורמאכט נבנה מחדש תוך שימת דגש על קבוצות כאלה, שבהן יחסים בין החיילים, ואפילו בין החיילים למפקדיהם הזוטרים, התבססו על אמון, רגש, חברות, חיבה עמוקה, תלות וערבות הדדית. כך נוצרה סולידריות קבוצתית עד שהארגון הצבאי נהפך למשמעותי יותר מכל אידיאולוגיה)  אורי בן אליעזר 2020 )

חלפו כמה עשרות שנים, וההיסטוריון עמר ברטוב הזים בסדרה של ספרים מופתיים שכתב את טענתם של ינוביץ ושילס. בניגוד לטיעון שעל פיו היה הוורמאכט צבא שעסק בלחימה בלבד ונמנע מפשעי מלחמה, שאותם "השאיר" ליחידות המיוחדות שהיו קשורות למשטר, הוכיח ברטוב כי הלכידות והיעילות של הצבא נבעה מהעובדה כי חייליו נחשפו לאידיאולוגיה הנאצית ואף פיתחו מחויבות אישית להיטלר עצמו. ולראיה, גם כשהקבוצות הראשוניות התפרקו בחזית המזרחית, בשל נסיבות המלחמה הקשות, רוח הלחימה של החייל הגרמני לא פסקה. במלים אחרות, ברטוב טען כי לאידיאולוגיה תפקיד מרכזי בהבנת התנהגותם של צבאות. באמצעותה גם נעשתה בצבא הגרמני דה־הומניזציה כלפי כל מי שאינו גרמני, לבטח אם הוא יהודי, והדבר הביא לפשעי מלחמה ולברוטליות חסרת תקדים (אורי בן אליעזר , 2020 ) .

הוורמאכט ומעשי הטבח של האיינזצגרופן ביהודים

הווראכמכט – למרות טענות ומענות בדבר חפותו , שהושמעו אחרי המלחמה ואף הוליכו שולל כמה היסטוריונים מערביים בכירים , ביניהם בזיל לידל הארט – ידע על מעשי האייזנצגרופן ונתן להם את מלוא תמיכתו .

אחרי באבי יאר פרסם פילדמרשל ולטר פון רייכנאו פקודה שהעלתה על נס את " העונש החמור אך הצודק לתת-אדם היהודי" , ורונשדאט חתם על הוראה לקצינים הבכירים ברוח דומה מאד. באותה המידה הוכתמו בדם יהודי ידיהם של פלדמרשל פון לב , פלדמרשל פון מנשטיין – שכתב  כי "את המערכה היהודית-בולשביקית יש לחסל עכשיו ולצמיתות" – וגנרל הפנר , שפקד על " הכחדה טוטלית של האויב", ואף זיהה אותו : היהודים והבולשיביקים (אנטוני ביוור, 2014) .

תערוכת "פשעי המלחמה של הוורמאכט" בגרמניה

ה-Wehrmachtsausstellung הייתה סדרה של שתי תערוכות שהתמקדו בפשעי המלחמה של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה.

התערוכות סייעו בהפרכת המיתוס לפיו לא היה הוורמאכט שותף לפשעי המלחמה של גרמניה הנאצית. שתי התערוכות הופקו על ידי מכון המבורג למחקר חברתי (Hamburger Institut für Sozialforschung); הראשונה, תחת הכותרת "מלחמת השמדה: פשעי הוורמאכט מ-1941 עד 1944" (Vernichtungskrieg. Verbrechen der Wehrmacht 1941 bis 1944), נפתחה בהמבורג ב-5 במרס 1995 והוצגה ב-33 ערים גרמניות ואוסטריות, בהן הערים המבורג, מינכן, ברלין, בילפלד, וינה ולייפציג.

באמצעות מסמכים כתובים מתקופת מלחמת העולם השנייה וכן צילומי ארכיון הראו המארגנים כי הוורמאכט "היה מעורב בתכנון ובביצוע מלחמת השמדה נגד יהודים, שבויי מלחמה ואוכלוסייה אזרחית". ההיסטוריונים האנס הר (אנ') וגרד האנקל (Gerd Hankel) אצרו תערוכה זו. צפו בה 800,000 מבקרים..

.ב-9 במרס 1999 בשעה 4:40 בבוקר הותקפה התערוכה בזארבריקן בפצצה שפגעה בבניין בית הספר התיכון למבוגרים בו התקיימה התערוכה ובכנסייה הסמוכה לכנסיית "שלוסקירכה" (Schlosskirche).

התערוכה השנייה הוצגה לראשונה בברלין בנובמבר 2001 וניסתה ליישב מחלוקת שנוצרה עקב התערוכה הראשונה.

התערוכה המעודכנת נקראה "פשעי הוורמאכט: ממדיה של מלחמת השמדה, 1944-1941" (Verbrechen der Wehrmacht. Dimensionen des Vernichtungskrieges . התערוכה התמקדה במשפט הבינלאומי הפומבי והוצגה כתערוכה ניידת בין השנים 2001–2004. לאחר מכן הועברה לצמיתות למוזיאון הגרמני להיסטוריה בברלין.

מקור

הקצונה

הנאמנות  וההזדהות של הקצונה הצבאית למשטר הנאצי התגלו בפרשת רציחתם הזדונית של הגנרלים שלייכר (Schleicher) וברדו (Bredow ) וגם במשבר בלומברג-פריטש.  במיוחד ראוי לציין את תמיכתם של קצינים ילידי 1914-1827 שרובם ספגו את האינדוקטרניזציה של המשטר והושפעו מהתנהגות הקצינים הוותיקים מהם.

במחקריו מצא  החוקר הגרמני דייסט כי גורם לכידות והצלחה משמעותי בוורמכט נודע לשכבת "הקצינים העממיים" (volksoffizirre) אשר הקריטריונים לקידומם התבססו על ערכם בשדה הקרב ועל הישגיהם הצבאיים, לא על הוותק שלהם.

מגמה זו התעצמה באופן בולט במחצית השנייה של המלחמה בשל המספר העצום של האבדות. בספטמבר 1944 בלבד איבד הצבא בממוצע 317 קצינים ביום, ש80 אחוז מהם היו בדרגת סגן. בנסיבות אלו שוב לא היה אפשר לדבר על סגל קצונה במובן המסורתי של המילה ( דייסט, 1989).

מנהיגות של דבקות במשימה

בהתקפה של הגרמנים על צרפת היו לצרפתים עדיפות בכל סוגי הנשק וגם בהיקף החיילים  אבל המערכה הזו במאי 1940 הוכיחה כי הפסיכולוגיה , המוראל, ההפתעה, המנהיגות , הניידות , ריכוז המאמץ ותפיסת היוזמה חשובים ללוחמה הרבה יותר מאשר מספרי אנשים ומכונות או איכות הציוד. העקרון שפיתחו הגרמנים בעשר השנים הקודמות אאופטרגסטקטיק ( מנהיגות של דבקות במשימה) , היה עתיד להביא להם את הנצחון , לא פחות מכל אמצעי לחימה שהשתמשו בו ( רוברטס, 2009). 

גנרל גודריאן הגיע לסן-קנטן ב18 במאי 1940 ודיבזיית הפנצ'ר שלו נכנסה לאבוויל ב20 למאי 1940 , “ Frahkarte bis zur Endstation”   (כרטיס לתחנה סופית) צעק אל השריונאים שלו , והורה להם להתקדם עד כמה שאפשר . בשלב מסויים הושעה גודריאן מתפקידו, בגלל שנע מהר מדי ועורר בלב מפקדיו פחד מפני התקפת נגד מתואמת מצפון ומדרום, אולם לבו אמר לו שהתקפה כזו לא תתממש בשום פנים.

לידל הארט, שהעריץ את גודריאן , סיפר כי מפקד השריון הגרמני דגל זה זמן רב ב"רעיון החדירה האסטרטגית העמוקה" על ידי כוחות משוריינים עצמאיים – מסע טנקים ארוך-טווח לביתור העורקים הראשיים של הצבא שמנגד, הרחק מאחורי חזיתו" . זה היה הרגע של גודריאן- עכשיו היה ביכולתו להוכיח את צדקת התיאוריה שהגה לפני המלחמה , ובה בעת להפריך את עמדת מתנגדיו. נאמר לו "לנקוט יוזמה" , והוא מתח את ההרשאה הזו עד קצה גבולה- תוך שהוא מתעלם מפקודות שלא מצאו חן בעיניו, ומפרש את ניסוחן של פקודות אחרות בדרכים שחרגו הרחק מעבר למשמעותן המקובלת של המילים – וכם הנחית גודריאן את "אבחת המגל" במהירות מכפי שהיה כל אדם יכול לדמיין לעצמו ( רוברטס , 2009) .

הקצונה והיטלר

הרייכסווהר, שהפך להיות לוורמאכט, ראה את עלייתו של היטלר באופן אמביוולנטי. מחד, היה הוורמאכט נלהב מחימושה מחדש של גרמניה, ומהאפשרות להסיר את הכבלים והאיסורים של הסכם ורסאי. מאידך, נשא משטרו של היטלר אופי עממי ופופוליסטי, שלא היה לפי רוחם של כת הקצינים, בני האצולה. מעטים התנגדו לדיקטטורה, לאנטישמיות ולרעיונות מלחמת הכיבוש וההשמדה.

בשנת 1938 ניטרל היטלר את שארית העצמאות שנותרה לוורמאכט כאשר, באירוע המכונה פרשת בלומברג-פריטש, סדרה של שערוריות מין, חלקן מפוברקות, הדיח את מפקדיו הבכירים של הוורמאכט, ורנר פון בלומברג וורנר פון פריטש, ומינה עצמו למפקדו העליון של הוורמאכט. במהלך השנים הבאות שלט היטלר ללא מצרים בוורמאכט, מינה ופיטר את מפקדיו הבכירים כרצונו, ופיקד עליו באופן ישיר.

במחשבתו נשל היטלר הלך והתפתח החשד שהוא ולא מנשטיין היה הוגה רעיון הזיכלשניט, אבחת המגל".  מנשטיין הוא הגנרל היחיד שמבין את הרעיונות שלי" , היה עתיד לומר בישיבות צבאיות- והדבר תרם בגלי ספק להתחזקות ההיבריס שהיה עתיד לעלות במחיר של המלחמה ( רוברטס , 2009) .

מצב עניינים זה, בו עומד הוורמאכט תחת פיקודו של היטלר, קיבל משמעות מבצעית במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר היטלר אכן התערב בכל הנעשה בוורמאכט, לרבות החלטות פיקודיות טקטיות עד לרמת הגדוד.

הקצינים קיבלו, בחריקת שיניים, את דעתו של הטר"ש לשעבר. לעתים הביא הדבר לתוצאות מרשימות מבחינת הוורמאכט, כגון מסע המלחמה בצרפת, בו קידם היטלר באופן אישי תוכניות שהכין אריך פון מאנשטיין, או הדרך בה ניצל הוורמאכט מתבוסה במהלך הקרב על מוסקבה כאשר בעת מתקפת הנגד הרוסית היה זה היטלר אשר הביא לעמידה עיקשת, בניגוד לדעת מפקדיו, שמנעה נסיגה נרחבת והרת אסון.

לעתים הביא הדבר לאסון, כאיסור שהטיל היטלר על הארמייה השישית לנסות ולפרוץ את הכיתור בו הייתה מצויה בקרב סטלינגרד, איסור שהביא לאובדנה. בדיעבד, מטילים רוב הקצינים ששרדו, בספרי זכרונותיהם, את האשם על היטלר בתבוסת הוורמאכט, אך ברור כי למטבע זו יש יותר מצד אחד.

יחסם של הקצינים להיטלר נע בין שיתוף פעולה נלהב מצד קצינים אידאולוגיים כאלפרד יודל ווילהלם קייטל, או גנרלפלדמרשל ולטר פון רייכנאו, שהיו שותפים לחשיבתו האידאולוגית של היטלר, ועירבו את הוורמאכט במדיניותו התוקפנית, ובפשעים אותם יזם, ובין שיתוף פעולה "ענייני", אותו קיבל מאישים כגון אריך פון מאנשטייןאו היינץ גודריאן.

אנשים אלו ראו בעצמם קצינים "א-פוליטיים". הם יכלו לחלוק על היטלר בשאלות טקטיות או אסטרטגיות מסוימות, ואף ניהלו עמו ויכוחים חריפים בשאלות אלו, אך נמנעו מלהטיל ספק במטרות המלחמה הרחבות, ולא ראו כל פסול בניהול מלחמה שעיקרה כיבושה של אירופה כולה, ואף העולם כולו, ושיעבוד תושבי העולם למשטר רצחני וגזעני ( רוברטס , 2009) .

קבלת ההחלטות הצבאיות

גנרל-אוברסט פון בראוכיטש היה מפקדו העליון של צבא היבשה הגרמני והיטלר זלזל בו  בגלוי כל הזמן .

אחרי שהדיח את גנרל ולטר פון בראוכיטש בדצמבר 1941 ותפס את מקומו, מכאן ואילך הקשיב הפירר פחות ופחות לגנרלים שלו ( הוא אפילו הודה בכך באזני מזכירתו , כריסטה שרדר : היא סיפרה כיצד שאלה אותו אם היא רשאית לנסח מחדש משפט שהכתיב לה , והוא " הביט בי, לא בכעס ולא בעלבון , ואמר " "את היא האדם היחיד שאני מרשה לו לתקן אותי!" ) .

במקום זאת , ניצל היטלר את מה שנראה לו ככישלונותיהם כדי להעביר משאבים מיחידותיהם אל הוואפן-ס"ס המועדף, מה שגרם לדלדול כוחות הווארמאכט .

החל מאוגוסט 1941 נטה היטלר לקבל את כל ההחלטות הצבאיות כאשר אנשי OKW  , במיוחד הגנרלים קייטל ויודל לא ערערו לרגע על החלטות אלו . " שיטת הועדות של בעלות הברית" , למרות כל הוויכוחים גוזלי-הזמן שלה והמחלוקות העמוקות שהתגלעו בה, הייתה עדיפה לאין שיעור , כדרך לקבלת החלטות של אסטרטגיה רבתי , על השיטה שבה היה היה על כל גנרל גרמני לחפש הזדמנות לומר לומר את שלו באוזני רודן שלא תמיד הקשיב לו בתשומת-לב ( רוברטס , 2009) .

מאחורי האסטרטגיה רבתי של בעלות הברית במלחמה היו ויכוחים סוערים בין חסידי השקפות צבאיות שונות , כמעט על סף התכתשות , ובכל זאת , גישת בעלות-הברית – שניתן לתארה כניצחון-על-ידי ועדה – הייתה עדיפה לאין שעור על גישת מצביא המלחמה העליון היחיד של היטלר, משום שאפשרה דיונים רציונאליים, פתוחים יחסית והגיוניים, עד אשר נתקבלה בסופו של דבר החלטה דמוקרטית על ידי מנהיגים נבחרים.

הגנרלים מרשל ( ארה"ב) וברוק ( אנגליה) כיבדו איש את רעו כג'נלמנים , למרות המחלוקות העמוקות בינהם בשאלות של אסטרטגיה צבאית לכל אורך מלחמת העולם השנייה.

שגיאתו של היטלר התבטאה בכך שלא ניהל מלחמת תנועה ותמרון בברית המועצות , אלא התמודד ,תחת זאת,  בלחימה סטטית , בתנאים של שחיקה הדדית מרבית, על ערים כמו סטלינגרד- שגיאה חמורה שבעתיים כשעושה אותה מי שנלחם בעצמו בחפירותיה של מלחמת העולם הראשונה ( רוברטס , 2009) .

גנרל הלדר  סיפר למראיינו בנירנברג על יחסיו עם היטלר :

"נקודת השבר הייתה החלטתו של היטלר על מתקפה בקווקזים ובסטלינגרד. זו הייתה טעות , והיטלר סירב להכיר בכך . אמרתי לו שהרוסים יכניסו למערכה עוד מיליון איש ב1942 , ומיליון נוסף ב1943 , היטלר אמר לי שאני אידיוט , ושהרוסים כבר חשובים כמתים. כשדיווחתי להיטלר על פוטנציאל החימוש הרוסי , הוא נתקף זעם ואיים עלי באגרופו. היטלר המשיך לשגר פקודות לחזית המזרח, בניגוד לחוות הדעת הצבאיות שקיבל. אחר כל האשים את קבוצת הארמיות בתבוסה וטען שנכשלו בכוונה" ( רוברטס , 2009) .

משוגות לבו של היטלר המשיכו לדרדר את מצבה האסטרטגי של גרמניה .

גודריאן סיפר אחרי המלחמה שהפיהרר דחה את עצתו להזיז את עיקר כוחות הווארמאכט בפולין  ב1944 מהקו הקדמי לקווים נוחים יותר להגנה, 20 ק"מ לאחור , ולכונן את מערך ההגנה העיקרי החדש מחוץ לטווח הארטלריה הסובייטית , אבל פקודותיו של היטלר היו שונות, והקו העיקרי החדש שלו , רק שלושה קילומטרים מאחורי הקו הקדמי , סבל קשות מאש התותחים הסובייטים.

בגלל הפקודה הרת-האסון הזאת לא היה לגרמנים סיכוי לפתח את התקפת-הנגד הקלסית שלהם. " החלטתו זו הייתה בסתירה מוחלטת לדוקטרינה הצבאית הגרמנית, "  ציין אחד ההיסטוריונים של המערכה. הטעם להתעקשותו של היטלר על אישור אישי שלו לכל דבר שעשה מטהו הוסבר לגודריאן באותה יהירות שנקראה בפי היוונים היבריס, המזמינה את נקמת האלים: " אין שום צורך שתנסה ללמד אותי. אני מפקד על הוורמאכט בשדה כבר חמש שנים, ובמשך הזמן הזה צברתי יותר ניסיון מעשי מכפי שיוכל אי פעם לצבור מישהו מהאדונים המכובדים של המטה הכללי , למדתי את קלאוזביץ ואת מולטקה וקראתי את כל כתבי שליפן , אני רואה את התמונה הרבה יותר טוב ממך."  ( רוברטס , 2009) .

מנהגו של היטלר להעביר את קציניו הבכירים מכאן לשם בשנות המלחמה היה לרועץ לוורמאכט וללכידות הצבאית שלו.  כדוגמא למנהגו של היטלר להעביר את קציניו הבכירים ניתן לראות במקרה של גנרל לותר רנדוליץ , המפקד האחרון של קבוצת הארמיות דרום. בחמשת החודשים הראשונים של 1945 פיקד רנדוליץ על קבוצת הארמיות צפון בפרוסיה המזרחית בינואר , על קבוצת הארמיות מרכז באותו חודש , על קבוצת הארמיות קורלנד במרס 1945 ועל קבוצת הארמיות דרום באוסטריה באפריל 1945 ) . ( רוברטס , 2009) .

 בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל הגרמני

לאחר שגרמניה תקפה את פולין  , צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה . הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורבגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי . צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורבגיה כדי להקדים את הכיבוש הגרמני.

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה בהלה במטכ"ל הגרמני . הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר,  מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה.  היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך,  רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה . היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר, הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו.  שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת , ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה. המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר הבין שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות.  ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה.

כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו,  קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה .

יכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות.  שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה . מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים שנמצאים באגף המזרחי של צרפת, כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון,  ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים. הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר,  מאנשטיין (תכנית "אבחת המגל") והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה.  בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות.

בתחילה הביעו מפקדי ה-OKW וה-OKH התנגדות עזה להצעותיו של מאנשטיין שקיבלו גיבוי ממפקדו רונדשטט. הלדר אף העביר את מאנשטיין מתפקידו, ושלח אותו לפקד על הקורפוס ה-38 שהוצב בשטטין שבמזרח.

רק בפברואר 1940, לאחר שמאנשטיין עבר לתפקידו החדש, נחשפו חילוקי הדעות שבינו ובין מפקדיו בפני היטלר. לאחר שיחה שערך היטלר עם מאנשטיין ב-17 בפברואר, קיבל היטלר את רעיונותיו של מאנשטיין, הורה לצבא לאמץ אותם, ואף הציג אותם כפרי מחשבתו. בסופו של דבר, הייתה זו מחשבתו הצבאית המקורית של מאנשטיין שהביאה לתוכנית את הבסיס האסטרטגי שהוביל להצלחתה.

האופריה האדירה שהשתררה בעקבות הניצחון על צרפת העלתה את יוקרתו של היטלר ויצרה את האשליה שהכול אפשרי מבחינה צבאית. נתק זה מן המציאות נמשך לכל אורך המלחמה והיטלר נתפס כמנהיג צבאי ולא רק כמנהיג פוליטי.

כבר לפני תחילת הפלישה של הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה היו אלו הוראות ישירות של היטלר לוורמכט שעובדו והועברו למפקדים.  פקודות אלו ובמיוחד פקודת הקומיסרים מיוני 1941 נתקבלו בצייתנות ע"י הוורמכט, איש מבין הקצינים הבכירים  לא השמיע מחאה (דייסט , 1989).

הפיקוד העליון

הפיקוד העליון  הגרמני תיאם את פעולות שלוש הזרועות של הצבא, אך יכולת השליטה שלו עליהן הייתה מוגבלת. כל זרוע כללה פיקוד עליון עצמאי ומטה כללי:

OKW – הפיקוד העליון של הצבא – וורמאכט. מפקד הפיקוד העליון – וילהלם קייטל. מפקד מטה המבצעים – אלפרד יודל

OKH – הפיקוד העליון של חיל היבשה. מפקדי חיל היבשה – ורנר פון פריטש (1935–1938), ולטר פון בראוכיטש (1938–1941), אדולף היטלר (1941–1945), פרדיננד שרנר (1945)

OKM – הפיקוד העליון של חיל הים – קריגסמרינה. מפקדי חיל הים – אריך רדר (1928–1943), קרל דניץ (1943–1945)

OKL – הפיקוד העליון של חיל האוויר – לופטוואפה. מפקד חיל האוויר – הרמן גרינג (1935–1945)

 בתאוריה, ה – OKW היה אמור לשמש כמטה כללי של הצבא הגרמני, ולתאם את המאמצים של כוחות היבשה (Heer),הצי (קריגסמרינה) וחיל האוויר (לופטוואפה.)

אולם למעשה פעל ה – OKW  כמטה הכללי הפרטי של היטלר, אשר תרגם את רעיונותיו להנחיות מבצעיות מעשיות, אך הייתה לו שליטה מועטה על ניהול המבצעים הצבאיים.

עוד קודם לפרוץ המלחמה לא שררה אחדות בפיקוד הוורמכט. במהלך המלחמה הואצה התפוררותו של מערך הפיקוד הצבאי בפרט בצבא, עקב חלוקת זירות המלחמה בין הפיקוד העליון של הוורמכט (OKW) לבין זה של הצבא (OKH).

גורם  נוסף להתפוררות היה ההתרחבות המתמדת של הפיקוד הישיר של היטלר, עד שבסופו של דבר החל היטלר לשגר פקודות לדיביזיות יחידות.

כיצד הסכינה האליטה הצבאית היוקרתית עם הפקעת סמכויותיה אף שאנשיה דבקו עד הסוף, ואפילו אחר כך, בטענתם המסורתית לפיקוד הצבאי  במלחמה ( דייסט, 1989).

רמת מודיעין השדה של הגרמנים היתה במקרים רבים ירודה

הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, נדרש ע"י היטלר לכבוש בשנת 1940 את נורווגיה .

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית ( שי בן ארי  2019 ).

בגרמניה הנאצית פעלו מספר מנגנוני מודיעין. החשוב שבהם במשך רוב מהלך המלחמה היה מנגנון המודיעין הצבאי הגרמני, אבווהר, בראשותו של וילהלם קנריס. גופי מודיעין נוספים שפעלו בגרמניה היו הגסטאפו והאס דה, ארגון המודיעין של המפלגה הנאצית. בין הארגונים התקיימה תחרות מתמדת כדי להשיג מודיעין שיירצה את הפיהרר. ה-B-Dienst היה ארגון שבירת צפנים של הצי הגרמני. הארגון הצליח לפענח את חלק מהתשדורות המוצפנות של הבריטים ולספק מידע חשוב לצורך המערכה באוקיינוס האטלנטי.

המודיעין של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, סבל מכשלים ארגוניים במהלך הקרב על בריטניה. לעיתים קרובות קציני מודיעין הגיעו למסקנות שיתאמו את תוכניותיהם, ולאו דווקא תאמו את המידע שהגיע לידיהם. דוח מודיעיני גרמני מ-1939, זלזל ביכולות הרדאר הבריטי וביכולתם של הבריטים ליירט תקשורת, והעריך כי הגנות רציניות קיימות רק באזור לונדון.

בשנים הראשונות למלחמה האבווהר הוכיח עצמו כמנגנון מודיעין יעיל. אחת מהצלחותיו של הארגון הייתה "מבצע נורדפול" נגד המחתרת ההולנדית שבאותו הזמן אומנה וחומשה על ידי שירותי המודיעין הבריטים. במרץ 1941 הכריחו אנשי האבווהר סוכן בריטי שנתפס לשדר מסרים לבריטניה שאיפשרו לאבווהר לחדור אל הרשת ההולנדית, ולמעשה לשלוט בה במשך שנתיים, לתפוס כל סוכן שנשלח אליהם, ולהמשיך בשידור מסרים כוזבים.

עם כל זאת, תפקודה של האבווהר בזמן המלחמה היה כושל. רוב המודיעין שאספה לא התקבל בעין יפה בשל סיבות פוליטיות, הקשורות בהנהגה הגרמנית. התחרות עם שירותי המודיעין שבשליטת ה-SS, הייתה יותר מתחרות בין שירותי מודיעין מתחרים. ככל שהתקדמה המלחמה הפכו פעולותיהם של ראשי הארגון אוסטר וקנריס לפעולות התנגדות למשטר, שהשפיעו על יעילותו של השירות שהפעילו. קנריס ואוסטר היו מבכירי הקושרים בקשר העשרים ביולי. סוכני האבווהר, בידיעתו של קנריס, סייעו לעיתים לכוחות האויב ולסוכניו. קנריס סיפק להיטלר מידע כוזב שהניא אותו מלפלוש לשווייץ, וכן שיכנע את פרנקו לא לאפשר מעבר כוחות גרמנים דרך ספרד לכיבוש גיברלטר. גם המודיעין שסופק טרם הפלישה הגרמנית לכרתים היה לא מדויק.

סיבה בסיסית לתבוסה בחזית במזרחית הייתה המתיחות המתמדת בין OKH  לבין OKW

היטלר התרעם על הסנוביות שייחס לגנרלים שלו, פקפק בנאמנותם ובז להם על זהירותם.

במקום גוף מייעץ קבוע של מומחים , שתפקידו  להכין הערכות מצב ולתכנן מבצעים עתידיים – בדומה לסטבקה במוסקבה, לראשי המטות בלונדון ולראשי המטות המשולבים בוושינגטון- היו לגרמניה הנאצית רק " ישיבות הערכת מצב" של צהרי היום, שבהם הציג גנרל יודל את ההערכות היומיות של ורלימונט.

היטלר פעל באמצעות אנשי אמונו יודל וקייטל, אך הגנרלים של הOKH תיעבו אותם בשל היחס הפחדני שגילו כלפי הפיהרר. לא היה דיון בפקודות עם המפקד העליון בראוכיטש, שהיה אמור רק להוציאן לפועל. היתה זו מערכה שכאילו נמנעה בכוונה שקולה מלנצל את טובי המוחות במדרג הוורמאכט  ( רוברטס , 2009). 

קרב קורסק , העיכוב שנגרם על ידי היטלר

בקרב קורסק ב1943 ביקש פילדמרשל  מאנשטיין לצאת בהקדם למבצע ציטאדלה בתחילת מרס 1943 , אבל היטלר עיכב את מתן האישור למבצע ציטאדלה עד שתפשיר הקרקע לגמרי ובכך הטיל מכשול צבאי ממשי לפעולה המהירה שביקש פילדמרשל מנשטיין.

מחלוקות פנייות בOKH ובOKW החמירו את הבעייה , וגרמו לדחיות נוספות של ציטאדלה.

אילו נערך המבצע במוקדם אולי היה מצליח, אבל בעת שנפתח מבצע ציטאדלה הוא כבר הפך הלכה למעשה לכישלון צבאי ( רוברטס , 2009) .

לוגיסטיקה וחימוש

רמת הטכנולוגיה של הוורמאכט לא הייתה אחידה – מצד אחד הוא הפעיל צוללות מתקדמות, מטוסי סילון (מסרשמיט Me-262), טילי שיוט (V-1) וטילים בליסטיים (V-2).

מצד שני, רמת המיכון הכללית הייתה נמוכה – רק ארבעים אחוז מכלל היחידות היו ממוכנות, סוסים שימשו ככלי תובלה עיקרי וחיילים רבים התקדמו בהליכה רגלית או באופניים.

בעיות חימוש

בקרב קורסק התגלו הרבה מאד בעיות מכניות של הטנקים מסוג פנתר . למרבית הטנקים הגרמנים הייתה נטייה להתקלקל לעתים תכופות בעוד הטנקים הסובייטים היו יותר עמידים מבחינה מכאנית ללא בעיות חלפים כמו לגרמנים.

טנק ה-  T-34 היה אמין יותר מבחינה מכאנית וגם זכה לאספקת חלפים מתמדת בכל רגע נתון של הקרב. כושר הייצור הסובייטי התעלה על הגרמני במשך השנים 1943-1944 והדבר נתן את השלכותיו על קרב קורסק.

שיעור התקלות של טנקי הפנתר הגרמנים היה הרסני. מעל 200 טנקים של ארמיית הפנצר הרביעית התקלקלו בשדה הקרב , כאשר אספקת החלפים הייתה קרובה לאפס. שיעור תקלות זה לא עלה בקנה אחד עם הפלא הטווטני שהיה לאגדה בימי המלחמה וגם לאחריה.

הטנקים ומשחיתי הטנקים הסובייטים השתמשו במנועי דיזל , אבל רק טנק גרמני אחד (פנצר סימן 8 , המאוז הענקי) צויד במנוע כזה, וכל השאר תודלקו בבנזין. הבנזין היה הרבה יותר יקר ודליק והתכלה במהירות, ובכל זאת דבקה גרמניה משום מה במנועי בנזין לטנקים שלה- אף שהייתה בידיה הטכנולוגיה  הדרושה , שהרי המסרשמיטים שלה הונעו בדיזל (אנטוני ביוור, 2014) .

גנרל ז'וקוב הגיע לנהר אודר ב31 בינואר 1945 , וקונייב הגיע לקו אודר-נייסה , ושם נעצרו השניים סוף –סוף, משום שקווי האספקה והתקשורת שלהם התארכו יותר מדי.

"בלוחמת שיריון , הלוגיסטיקה משולה לעול שעל צוואר האסיר" , נהג גודריאן לומר, והתארכות הקווים  נתנה את אותותיה . אבל הצבא האדום ידע לארגן במהירות שרשת אספקה צבאית לכל אורך הקווים בניגוד לנחיתות הלוגיסטית הגרמנית (אנטוני ביוור, 2014).

החלטות לוגיסטיות בלתי שקולות

מפקדת הפיהרר ציוותה לשלוח את רוב סוסי הארטילריה והתובלה של הארמיה השישית ברוסיה, 150,000 , בסך הכול , למרחק של מאות קילומטרים מאחורי החזית , כדי שלא יהיה עוד צורך לשלוח כמויות עתק של מספוא לחזית , וזאת כדי להקל בהרבה את העומס על מערכת התובלה. אבל החלטה זו שללה מכל הדיוויזיות הלא-ממוכנות  בארמיה השישית את ניידותן  ( רוברטס , 2009) .

בעיות לוגיסטיות בחזית המזרחית

המטה של הצבא הגרמני לא לקח בחשבון את הבעיות הלוגיסטיות ב"מבצע ברברוסה". החל משנת 1941 , לגרמנים היו כמויות רבות של כלי רכב אבל גם 600,000 סוסים להנעת תותחים והנעת אספקה. מהר מאד התגלה המחסור בכל המערך הלוגיסטי הגרמני  ( רוברטס , 2009) .

הצלחתם של הגרמנים באזור קייב ביולי 1941 גרמה להארכת קווי האספקה שלהם לאין שיעור , ועוררה בעיות לוגיסטיות קשות לווארמאכט, בייחוד מאז שהחלו פרטזנים לפגוע בקווים אלו הרחק בעורף ולשבש אותם ( רוברטס , 2009) .

ההתרכזות של הסוביטים בייצור מספר קטן מאוד של דגמי טנקים ותותחים מתנייעים פשוטים, שהוכיחו את עצמם (בניגוד לגרמנים שייצרו עשרות דגמים של כלים משוריינים במספרים קטנים יחסית) העניקה יתרון משמעותי לצבא הסובייטי .

הבעיות הכרוכות בפלישה לברית המועצות היו מלכתחילה לוגיסטיות לא פחות מאשר צבאיות. בשלבים הראשונים של ברברוסה הביסו הגרמנים את הסובייטים כמעט בכל התנגשות עמם, ולמספרי הלוחמים משני הצדדים בכל קרב כמעט לא הייתה חשיבות. אבל בעיית קידומו של חיל הרגלים במהירות הדרושה מאחורי ראשי החץ של הפנצרים , בייחוד בבוץ של סתיו 1941 , הייתה קשה מנשוא.

לצבא הגרמני ברוסיה היו מגבלות לוגיסטיות קשות והם הוחמרו בשל היעדר מסילות ברזל ברוסיה –להעברת אספקה לגייסות המתקדמים .

גורם שלילי נוסף היה העובדה , שהרוסים קיבלו תגבורות רצופות מאיזורי העורף שלהם , בזמן שנוסוגו (( רוברטס , 2009) .

הלופטוואפה והוואפו-ס"ס סיפקו סגיני חורף לאנשיהם , אבל רוב חיילי הוורמאכט לא קיבלו מעילים כאלו ברוסיה.

בשעה שרובי מוסין-נגן ותתי-המקלע שפגין של הצבא האדום לא קפאו , הרי השמן שישמש  לסיכת תתי-המקלע הגרמניים מסוג שמייסר קפא לפעמים.

האפסנאות הגרמנית שנכנסה בה רוח היהירות לא טרחה להכין כובעי צמר, כפפות , תחתונים ארוכים וסגינים במספרים מספיקים לקראת היציאה לברית המועצות , ופתאום התעורר צורך נואש במיליוני פריטים כאלה, מעל ומעבר לכל מה שהיה אפשר לבזוז מהרוסים ומהפולנים  (אנטוני ביוור, 2014) .

ב20 בדצמבר 1942 חונך גבלס מבצע לשליחת ביגוד חם לחיילים מהעורף הגרמני , ואמר בשידור רדיו " היושבים בבית לא יהיו ראויים לשעה אחת לשללוה אם יישאר אפילו חייל אחד חשוף למזג האוויר המר בלי ביגוד מתאים" , אבל אחרי שנתיים של קיצוב בביגוד בגרמניה , לא נותרו דברים רבים שהציבור הגרמני היה יכול לתרום"  (אנטוני ביוור, 2014)

מעל  600,000 סוסים , שלוקטו מכל רחבי אירופה- בדיוק כמו בימי "הצבא הגדול" של נפוליאון – היו בסיסה של מערכת התובלה ששירתה את רוב הוורמאכט במערכה במזרח.

אספקת מנות הקרב והתחמושת , ואפילו שירות האמבלונסים , הסתמכו על כוח הסוס (אנטוני ביוור, 2014) .

 הבעיות הלוגיסטיות החריפות ביותר היו של רומל במדבר המערבי

הבעיות הלוגיסטיות החריפות ביותר היו של רומל במדבר המערבי . המשבר הלוגיסטי היה תוצאת פעילותם של חיל האוויר הבריטי המלכותי וחיל הים המלכותי , שטיבעו ספינות תובלה גרמניות ואיטלקיות רבות בים לוב.

קווי האספקה של רומל משתרעים על פני למעלה מ1000 ק"מ, ונתונים לתקיפות מן האוויר והים. רומל שולח ללא הרף קריאות לסיוע באנשים ובציוד אך לא נענה.

אסטרטגיות צבאיות של הוורמאכט

הוורמאכט פיתח במלחמת העולם השנייה את תפיסת צבא הקרב המשולב , אך האמריקאיים והבריטיים למדו זאת ממנו באיחור יחסי.

צוות קרב יבשתי בנוי סביב גדוד (צוות קרב גדודי) או חטיבת (צוות קרב חטיבתי) חי"ר או טנקים, ומצוותים אליו פלוגות וכוחות סיוע אחרים בהתאם למשימה, כך שהוא מסוגל לפעול כיחידה עצמאית בדומה לעוצבה. (עוצבה היא יחידה צבאית שיש לה מטה משלה, ומהווה כוח-יסוד בלחימה לפי תפיסת שדה הקרב המשולב.

הוורמאכט הקים בשנת 1942 ביה"ס צבאי ייעודי להכשרת מפקדים ללחימה בצוותים משולבים . מרבית בוגרי הקורס המשולב נשלחו לשרת בחזית המערבית בצרפת ולכן שם הפעילו הגרמנים את שיטת צוות הקרב המשולב בצורה מוצלחת יותר מאשר החזית המזרחית ברוסיה.

צוות קרב חטיבתי המצוות כוחות שונים באותה המסגרת לטובת משימה ספציפית. מילת המפתח  של הוורמכאט הייתה סינרגיה- השלם עולה על סך חלקיו. הוורכמט הבינו שצבא שלא ישכיל לנצל את כל המרכיבים הקיימים ולשלב ביניהם באופן המיטבי ביותר, עלול להפסיד.

מאפיין נוסף של הפיקוד בוורמכט הוא הפיקוד המשימתי, שמתבסס, בין השאר, על  התמודדות מתמדת עם הצורך לנצל את הזמן ביעילות המקסימלית בתנאי ערפל הקרב .

בעת התקדמות מהירה, בעומק שטח עוין, קורה לא אחת שהכוחות מתפצלים בחוסר הוודאות והקשר ביניהם משתבש ואף מתנתק. גם הגידול בסדר הכוחות ושיפור הניידות שלהם הקשו על מפקד אחד לשלוט בכוח שהיה תחת אחריותו. בתנאים האלה, שבהם נלחמו חיילי הוורמאכט היו העוצבות הגרמניות זקוקות לפיקוד משימתי כדי למצות את יכולתם (דייסט , 1989).

האסטרטגיה של מלחמת הבזק

האסטרטגיה של מלחמת הבזק לא  פותחה  בתפיסה אסטרטגית ע"י המטה הכללי הגרמני . היה זה הגנרל פון מאנשטיין  שפיתח וגיבש את האסטרטגיה של מלחמת הבזק לה הוא קרא ,אבחת המגל' (Sichelscnitt ). המטה הכללי ורוב מפקדי הצבא ועוצבותיו ביססו את ציפיותיהם למתקפה על צרפת על ניסיונם הראשונה והתייחסו לתכניתו של מאנשטיין בספקנות. אחרים דחו אותה נחרצות. כאמור ,  שוכנע היטלר בנקל לאמת תכנית זו בניגוד לעמדת הפיקוד העליון.

למזלם של הגרמנים ההנהגה הצבאית הצרפתית לא הייתה מיומנת ולא ידעו כיצד להתמודד עם מלחמת הבזק של הגרמנים.

האופריה האדירה שהשתררה בעקבות הניצחון על צרפת העלתה את יוקרתו של היטלר ויצרה את האשליה שהכול אפשרי מבחינה צבאית. נתק זה מן המציאות נמשך לכל אורך המלחמה והיטלר נתפס כמנהיג צבאי ולא רק כמנהיג פוליטי.

כבר לפני תחילת הפלישה של הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה היו אלו הוראות ישירות של היטלר לוורמכט שעובדו והועברו למפקדים.  פקודות אלו ובמיוחד פקודת הקומיסרים מיוני 1941 נתקבלו בצייתנות ע"י הוורמכט, איש מבין הקצינים הבכירים  לא השמיע מחאה.

היינץ גודריאן הוא ללא ספק אבי השריון הגרמני. ספרו: Achtung – Panzer הניח את היסודות התיאורטיים לשימוש בטנקים ובמטוסים ב"בליצקריג". כהכנה לספרו הוא תרגם את עבודותיהם של פולר ודה-גול לגרמנית. בין השאר הוא דרש והשיג שבכל טנק יהיה מכשיר קשר אלחוטי ומפקד הטנק יהיה מצויד במשקפת.

הוא עיצב את הגישה המרכזית של הקרב המשולב. בשלביה הראשונים של המלחמה הוא יישם את רעיונות הבליצקריג בהצלחה מדהימה, כמפקד קורפוס בכיבוש פולין, ובהמשך, כמפקד ארמיה במבצע "אבחת המגל" נגד הצרפתים והאנגלים, ומבצע "ברברוסה" נגד הצבא האדום.

במבצע "אבחת המגל" בצרפת ב1940 היו יחידותיו של גודריאן אלו שהגיעו עד הים, וכיתרו את חיל המשלוח הבריטי בדנקרק. במבצע "ברברוסה" ביצעו כוחותיו של גודריאן תמרון כיתור סביב קייב (יחד עם כוחותיו של פון קלייסט) שהשמידו למעשה את האגף הדרום-מערבי של הצבא האדום (4 ארמיות).

כרמטכ"ל הוא סרב להנחיות לא הגיוניות של היטלר, כשביקש לקצר את הקווים על מנת להחזיק מעמד מול מתקפות של הצבא האדום, ופוטר בשל כך  (ד"ר אורי מילשטיין , 2010 ) .

המעורבות היטלר בפקודות , מקרה סטלינגרד , לעתים הביאה מעורבות זו לאסון, כמו האיסור  שהטיל היטלר על הארמייה השישית לנסות ולפרוץ את הכיתור בו הייתה מצויה בקרב סטלינגרד, איסור שהביא לאובדנה.

בדיעבד, מטילים רוב הקצינים ששרדו, בספרי זיכרונותיהם, את האשם על היטלר בתבוסת הוורמאכט, אך ברור כי למטבע זו יש יותר מצד אחד.

אין ספק שהיחידות המשוריינות הגרמניות הפגינו עדיפות טקטית על יחידות הטנקים הסובייטיות בלוחמת תנועה גם בשלבים המאוחרים של המלחמה, אבל בקרב קורסק הצליח הפיקוד הסובייטי לגרור את הוורמאכט ללחימה בשטח בו לא ניתן היה לנצל את יתרונותיו הטקטיים של קרב תנועה מהיר.

חוסר התוחלת של הבליצקריג במתקפות הגרמנים ב1943 ברוסיה

ארמיית הפנצר של גנרל הוט לא הצליחה מול הצבא האדום למרות היקף כוחותיה האדיר.

תקוות הגרמנים לניצחון הודות לשילוב הפצצות צלילה של מטוסי שטוקה , התקדמויות מהירות של טנקים וסיוע צמוד של חי"ר – בליצקריג, למעשה לא הביאו בחשבון את העובדה שעד יולי 1943 כבר למדו אויביהם סוף-סוף את כל מה שהיו צריכים לדעת על הטקטיקה שהתגלתה במלוא הרסנותה נגד פולין ב1939, נגד צרפת ב1940 ונגד ברית המועצות עצמה ב1941 וב1942. זאת ועוד, אחד מסממניו החיוניים של הבליצקריג – ההפתעה – נעדר כליל מהשילוב הזה.

פנצרקייל (טריז משוריין )

מכיוון שהצבא האדום למד להמשיך ולהילחם גם כאשר מפלחות אותו עוצבות פנצר, נאלצו הגרמנים לנקוט טקטיקה צבאית חדשה , שנקראה בפיהם פנצרקייל (טריז משוריין) .

הם הציבו את הטנקים הכבדים ביותר שלהם , טייגרים ופנתרים , במרכז כל עוצבה, עם טנקים קלים יותר כמו פנצר סימן 4 ( שהיו בשלב זה רוב מניינו ובניינו של כוח השיריון שלהם ) באגפים, ובסיוע חי"ר, מטולים ומרגמות מאחורי מרכז הטריז.

הסובייטים הגיבו על טקטיקה זו בשיטה משלהם , שנקראה בפי הגרמנים פקפרונט (חזית של תותחי נ"ט) , ובה הופעלו עד עשרה תותחי נ"ט סובייטים כמקשה אחת וריכזו את כל אשם נגד טנק אחד לפני שעברו למשנהו.

הגרמנים גם לא יכלו להתמודד מול הרגמים של הצבא האדום: רגם מיומן היה מסוגל להעלות לאוויר פצצה שלישית עוד לפני שהתפוצצו הראשונה והשנייה.

הסובייטים הפעילו את זרועותיהם במשולב, יישמו טקטיקות חדשות במבצעים התקפיים , ניצלו את הצלחותיהם בזריזות ולמדו כיצד להביס את הבליצקריג ( ריצ'רד אוברי, 2001) . ( רוברטס , 2009)/ 

יכולתם האדירה של הגרמנים לצאת בהתקפות נגד

הווארמאכט היטב לנהל התקפות-נגד – לפעמים , טוב יותר מהתקפות רגילות – כפי שהוכיחו רומל במעבר קצרין  בצפון אפריקה, מנשטיין בכיבוש חרקוב אחרי סטלינגרד, פינגהוף באנציו , זנגר בקסינו, ומנטויפל במתקפת הארדנים   (אנטוני ביוור, 2014) .

פברואר 1943 , מאבק זה בין הקורפוס אפריקה של רומל לבין קורפוס 2 של מייג'ור-ג'נרל פרידנדול  האמריקאי, על רכס השדרה המערבי של טוניסיה , נמשך מ14 בפברואר 1943 עד ה22 בו, והו ממחיש באורח מושלם את יכולתם האדירה של הגרמנים לצאת להתקפות-נגד היכן שרק יירצו.

קרב אנציו באיטליה  שנועד להכריע במפתיע במערכה כולה לפי תוכניתו של צ'רציל , הפך לכישלון מתמשך ויקר של בעלות הברית בגלל יכולותם של הגרמנים להיחלץ מהר להתקפות נגד.

במערכת אנציו הייתה היחלצותם של הגרמנים להתקפת-נגד מהירה כתמיד, ופילדמרשל קסלרינג הגרמני החיש במהירות כוחות מקו גוסטב  ומצרפת והבלקנים על מנת לרפא את "הכיב" באנציו , כפי שתיאר אותו היטלר.

הארמיייה הארבע –עשרה הגרמנית בפיקוד אברהרד פון מקנזן  יצאה במהירות להתקפת נגד ובעלות הברית נאלצו להתחפר בראש החוף באנציו .

מבצע אנציו לא הצליח להשיג את יעדיו , בעיקר בגלל זרזירותם של הגרמנים בהיחלצות להתקפות-נגד ) (אנטוני ביוור, 2014) .

נחיתות ארטילרית

בקרב אנציו ב16 בפברואר 1943 כמעט הצליח הגנרל הגרמני מקנזן לרדת לאורך ויאה אנציאטה אל אנציו ולהשליך את כוחות בעלות הברית אל הים.

בסיוע הרעשה של 452 תותחים , הטיל מקנזן את 125,000 אנשיו כנגד 100,000 חיילי בעלות הברית, אבל הארטילריה של בעלות הברית ירתה לא פחות מ65,000 פגזים ביום הראשון. מספר הפגזים שנורו במהלך הקרב מתותחי בעלות הברית היה גדול פי חמישה-עשר ממה שירו הגרמנים. 75

אחוז מהאבידות של הגרמנים נגרמו מהירי הארטילרי של בעלות הברית.

לבעלות הברית היה יתרון משמעותי מבחינת היקף גדודי הארטילריה בכל רגע נתון בקרב ולכן הגרמנים נכשלו בניסיונם לסלק את בעלות הברית מראש הגשר באנציו  ) (אנטוני ביוור, 2014) .

בקרב קורסק היו לגרמנים 10,000 קני ארטילריה ואילו לצבא האדום 20,000 קני ארטילריה.

הקרב הוכרע למעשה על ידי צוותי הנ"ט הסובייטים אשר חיסלו טנקים גרמנים רבים (אנטוני ביוור, 2014) .

הלכידות הצבאית של הארמיות הגרמניות

אם תוצאת המלחמה לא הייתה עוד מוטלת בספק מאז הושמדה קבוצת הארמיות מרכז בקיץ 1944 , בכל זאת הוורמאכט המשיך לפעול ככוח לוחם יעיל וממושמע עד לאביב 1945.

קבוצת הארמיות  קורלנד המשיכה להילחם גם במאי 1944 וגילו עוצמת התנגדות מדהימה במצב של אפס סיכויים ושמרו על לכידותם הצבאית עד לעצם הרגע שבו הוצעדו לשבי של עשר שנים.

ארמיית הפנצר השישית עיכבה את התקדמות הסובייטים לאורך עמקיה של הונגרייה אל תוך אוסטריה כל עוד נותר לה דלק במהלך מרס 1945, אל בסופו של דבר נפלה וינה לידי החזית האוקריאנית 2 של מלינובסקי ב13 אפריל 1945 (אנטוני ביוור, 2014) .

 סיכום

הוורמאכט היה, אולי, הכוח הצבאי המקצועי והיעיל ביותר מבין כל הצבאות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה.

החייל הגרמני היה מקצועי ומאומן היטב, והצטיין הן במתקפה והן במגננה. הוא גם הוכיח יכולת הסתגלות מהירה לתנאים המשתנים בשדה הקרב, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה, כאשר הצבא הגרמני נמצא כמעט תמיד בנחיתות מספרית גדולה מול יריביו, וסבל לעתים קרובות ממחסור בציוד ובנשק כבד.

הצבא הגרמני הצטיין ברמה גבוהה של גמישות, יכולת אלתור ויוזמה. הקצינים הגרמניים בדרגות הנמוכות חונכו ועודדו לקחת יוזמה, וקיבלו מידה רבה של חופש פעולה מהפיקוד הצבאי הבכיר.

הצבא הגרמני הרבה להשתמש בצוותי קרב משולבים רב זרועיים ("קמפגרופה") שהוקמו אד הוק לצורך מילוי משימות מוגדרות, והצטיין במיוחד בקרבות תנועה

משקיבלה על עצמה גרמניה לצאת חוצץ נגד ארבעה משש המעצמות הגדולות ביותר בעולם, חרצה גרמניה את גורלה במו ידיה . ובכל זאת, דרושים היו עוד 4 שנים של לוחמה וטבח בל-ישוערו בטרם הגיעה המלחמה סוף-סוף לכלל סיום.

ההצלחה הגרמנית למשוך את המלחמה עד 1945 נבעה בראש ובראשונה מיעילותו של הוורמאכט , בנחישותו ובצייתנותו .

אילו מסר היטלר את קבלת ההחלטות העליונה לוועדה של טובי מוחותיו ואילו מינה את פון מנשטיין למפקד עליון בחזית המזרחית ב1943 הייתה המלחמה נמשכת עוד שנתיים.

הגרמנים נוצחו בגלל שליטתו המוחלטת של הפירהר שלהם באסטרטגיה רבתי של ארצם ובגלל הגודל העצום, במספרים מוחלטים , של האוכלוסיות והמשקים שנחלצו למלחמה נגדם, אבל אין עוררין על כך שהגרמנים היו הלוחמים המשובחים ביותר במלחמת העולם השנייה כמעט לכל אורכה , ממש עד לחודשי המאבק האחרונים , שאז כבר סבלו ממחסור נורא בציוד , בדלק , בתגבורות ובחיפויי אוירי.

הלכידות של יחידות ההוורמכט התגבשה לא רק בעקבות המשמעת הברוטלית של הצבא הגרמני אלא בעיקר  מפני  שנטעו בהם  את האמונה האידיאולוגית הנאצית .

ראה גם :החלק הראשון של הסקירה : הפלישה לנורמנדי 1944 – תובנות היסטוריות | רגעים היסטוריים

 מקורות המידע

 ריצ'רד אוברי, מלחמתה  של רוסיה , דביר , 2001 .

ריצ'רד אוברי, למה ניצחו בעלות הברית, דביר , 1999.

אנטוני ביוור , מלחמת העולם השנייה ,ידיעות אחרונות , 2014

וילהלם דייסט, "הוורמכט במלחמה", בתוך: משה צימרמן (עורך). הרייך השלישי , מאזן היסטורי, הוצאת מאגנס 1989, עמודים197  – 214 .

עמר ברטוב, צבאו של היטלר – חיילים, נאצים ומלחמה ברייך השלישי, תל אביב: כנרת, זמורה, ביתן, 1998

טרבור-רופר , ה"ר ( עורך) . הוראות המלחמה של היטלר , מערכות , 1992 .

אנדרו רוברטס, סערת המלחמה ( ההיסטוריה החדשה של מלחמת העולם השנייה) , דביר , 2009 .

 נוה , שמעון . אמנות המערכה , התהוותה של מצוינות צבאית , מערכות , 2003

כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1992.

לידל-הארט, ב"ה . הצד השני של הגבעה: שיחות עם גנרלים גרמניים , מערכות , 1986 .

אורי מילשטיין, מקומו של הטנק בהוויית הצבא והמלחמה בתשעים וחמש השנים האחרונות,יד לשריון ,  2010

קרפלד , מרטין ון,  מלחמה ותחזוקה : הלוגיסטיקה מוואלנשטיין עד פטון , ההוצאה לאור , משרד הבטחון , 1966 .

חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט | רגעים היסטוריים (סונקה נייצל  & הראלד ולצר, ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות,  הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2014,

Erich Manstein , Lost Victories: The War Memoirs of Hitler's Most Brilliant General Paperback –2004

Gordon Williamson . Hans Sturm: A Soldier's Odyssey on the Eastern Front , Kindle Edition, 2012

 Gottlob Herbert Bidermann, In Deadly Combat: A German Soldier's Memoir of the Eastern Front (Modern War Studies . Kindle Edition. 2011

Mosier , John, The Blitzkrieg Myth: How Hitler and the Allies Misread the Strategic Realities of World War II .  2004. Kindle edition/

Failure Of Logistics In "Operation Barbarossa" And Its Relevance Today
by MAJ Loganathan

 British and German Logistics Support during the World War …

7